רבינו שמשון על עוקצין ג

<< · רבינו שמשון · על עוקצין · ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הכשר מים. כדכתיב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע:

מחשבה. לחשב עליהם לאכילה והכל מפרש והולך:

המיוחדין לאדם. אדפתח ביה נקט:

משנה ב

החותך מן האדם. כולהו אסיפא קיימי דצריכי מחשבה והכשר בר מהנך דמפיק כל חד וחד כדאית ליה אדם בהמה חיה ועופות בחותך מהם חיים איירי:

בכפרים. אתרוייהו קאי:

שמרקעין. פירש בערוך מין בצל:

פטריות. אין גידולן מן הארץ כדאיתא בפ' בא סימן (דף נ.) דאין להם שורש:

והרגילה. עשב שקורין פורפ"א בלע"ז:

נץ החלב. פי' בערוך פרחים לבנים וי"א עשב כשמחתכין אותו יוצא חלב:

עכביות. הן אותן ששנינו בפ' המביא כדי יין (דף לד.) אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות ופי' בערוך ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין:

תני"א בתוספת"א (פ"ג) חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה והכשר א"ר יהודה בתחלה היה ר"ע שונה חלב שחוטה בכפרים [א] שהוא צריך מחשבה וא"צ הכשר מפני שהוכשר בשחיטה אמרתי לפניו רבי למדתנו עולשין שליקטן לבהמה ואח"כ חישב עליהם לאדם שהם צריכין הכשר שני אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' יהודה חלב בהמה טמאה טמא חלב חיה בין טמאה בין טהורה הרי הוא כגופה חלב נבילה וטריפה טהור שנאמר (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה החותך כזית בשר מאבר מן החי ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו א"צ הכשר א"ר יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר מפני שהיא מטמאה טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר. פי' חלב שחוטה בכפרים בשלהי העור והרוטב (דף קכח:) מייתי לה גבי הכשר קודם מחשבה. חישב עליו ואח"כ חתכו בשלהי העור והרוטב מייתי לה אלא דקתני התם טמא והיינו א"צ הכשר דקתני הכא כלומר דלא בעי הכשר שרץ לפי שקבל טומאה אז מן האבר קודם חתיכה אבל הכשר מים בעי ומוקי לה בשהוכשר וכר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מיטמא ואע"ג דר' יוסי איירי בסיפא על כרחין הך רישא דלא כוותיה דאיהו ס"ל טומאת בית הסתרים לא מטמאה בפ' בהמה המקשה (דף עב:) ומיהו איכא למ"ד התם (דף עג.) חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי:

משנה ג

בכ"מ. בין בכפרים בין בשווקים:

ונבלת העוף הטהור בכפרים. בפ"ק דבכורות (דף י.) ובפ' בא סימן (דף נ.) מייתי לה ולא גרסינן בהך רישא והחלב דליכא למימר ביה א"צ הכשר דאי בחלב נבילה הא אין מטמא טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ליבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הא מתניא לעיל ומייתי לה בפ' העור והרוטב (דף קכח.) חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהני לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה:

צריכים מחשבה. דסתמייהו לאו לאכילה קיימי ואין צריכין הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופם לטמא טומאה חמורה ובפ' בא סימן (דף נא.) יליף לה מזרעים ובפ' דם שחיטה (דף כא:) פריך גבי נבלת בהמה מחשבה ל"ל לטומאה קלה היא גופה טמאה היא ומשני כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין דבין האי והאי הוי כביצה ומכ"מ חשיב סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאילו מצטרף לה כזית מטמא:

בשווקים. שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי נבלת עוף טהור וחלב ומשום הכי לא בעי מחשבה והכשר נמי לא בעי דנבלת עוף טהור לא בעיא לא הכשר מים ולא הכשר שרץ משום דסופה לטמא טומאה חמורה וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי דאפילו חלב נבילה אין בו טומאת נבילות כדתניא לעיל מ"מ הכשר מים לא בעי כגון חלב שחוטה דהוכשר בשחיטה אבל בכפרים דבעי מחשבה בעי הכשר דלא הוכשר בשחיטה כדפרשינן לעיל משום דהוי הכשר קודם מחשבה:

משנה ד

השבת. מין ירק ומתעשר זרע וירק כדתנן במעשרות (פ"ד מ"ה) ומייתי לה בפ"ק דע"ז (דף ז:) והכא בשבת של תרומה איירי דמשנתנה טעם בקדירה והוציאה ממנה לא מיחייב עלה זר האוכל לשלם קרן וחומש דעץ בעלמא הוא ובפ' בא סימן (דף נא:) משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה (לא) הוה עליה תורת אוכל דתבלין [ב] מיטמאין טומאת אוכלים כדמוכח בפרק העור והרוטב (דף קכ.) גבי הא דמפרש מאי קיפה תבלין:

זרדים. חזו לאכילה כדאמרי' בפ' הבונה (דף קג.) המזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי והלולבים שבהם לא חזו לאכילה אלא על ידי תיקון כדתני עד שימתיקם:

עדל. פי' בערוך דומה לצנון:

לוף. דבר שאין זרעו כלה כדתנן בפרק ט' דתרומות:

של פקועות. לולבי פקועות מזרע הפקועות עושין שמן כדתנן בפ' במה מדליקין (דף כד:) בשמן פקועות ופי' בערוך שהן כמין אבטיחים קטנים והם מרים ויש מפרשים דלועין מדבריות:

משנה ה

הקושט. בושם הניתן בקטורת בפ"ק דכריתות (דף ו.):

החמס. פי' בשאלתות זנגבילא:

תיאה. היינו סיאה דלעיל בפ"ב (מ"ב) כך פי' בקונט' בפ' בא סימן (דף נא:) ואי אפשר לומר כן דסיאה חייב במעשרות כדתנן בסוף פ"ג דמס' מעשרות ותנן בפרק בא סימן (דף נ.) כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין:

חלתית. פי' בערוך לסדא פודלינטא בלע"ז:

חלות חריע וכרכום. אף הם לא נלקחו בכסף מעשר דרחמנא אמר (דברים יד) ונתתה הכסף וגו' ואכלת שם ובפ' בא סימן (דף נא:) מסיים בה וא"ר יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים והא דקא"ל רבי יוחנן בן נורי אם ניקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין ובפרק בכל מערבין (דף כח.) אמרי' דקור ניקח בכסף מעשר ואין מיטמא טומאת אוכלין התם חזי על ידי שליקה וטיגון והוי כבהמה וחיה שניקחת בכסף מעשר משום דחזיא על ידי שחיטה ובישול וקור נמי לאחר שליקה וטיגון מטמא טומאת אוכלין אבל קודם שליקה דלא חזי לא מיטמא ומ"מ ניקת כיון דחזי ע"י תיקון וא"ת פלפלין מדאין מטמאין טומאת אוכלין מכלל דאין חייבין במעשר דהא תנן בפרק בא סימן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין ואמאי לא מיחייב במעשר מ"ש מזרע גרגיר דאמרינן בריש בכל מערבין (שם) דמתעשרין זרע וירק ואמרו זרע גרגיר למאי חזי ואמר ר' יוחנן משום דראשונים שלא היה להן פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וי"ל דפלפלין בעינייהו לא חזו לטיבול אלא ע"י דבר אחר שמגבלין אותו במים כמו שאנו עושין הלכך כיון דבעיניה לא חזי לא מיחייבת במעשר אבל זרע גרגיר שוחקין אותו ומטבילין בו צלי אפילו בעיניה כעין שאדם מטבל פתו במלח א"נ אפי' בלא טיבול חזי לאכילה לאחר שנשחק אלא שאין בו חשיבות אוכל כ"כ שיהו שוחקין אותו אם לא לצורך טיבול ולא דמי לפלפלין דלא (דמי) [חזי] אלא לטיבול והא דאשכחן תבלין דחייבין במעשר בפ"ק דחולין (דף ו.) דאמרינן חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית ובפ' העור והרוטב (דף קכ.) אמרי' מאי קיפה פירמא ופריך הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא מאי קיפה תבלין אלמא דתבלין חייבין במעשר אע"ג דאין מטמאין טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף אין כל התבלין שוין ושמא בפ"ק דחולין (דף ו.) איירי בהנהו דחזו בעינייהו כגון שומין ובצלים וכיוצא בהן ומיהו קשה דהתם דייק מיניה דלא גזרו על תערובת דמאי משמע דפשיטא ליה דאיירי בתבלין שאין דרכן להיות בעין בקדירה ובעיסה וי"ל דודאי בעיסה אין רגילות להיות בעין וקדרה נמי קתני דומיא דעיסה אבל מ"מ איירי בהנהו תבלין דמתבלי בעינייהו והלכך חייבין במעשר וכן ברייתא דר"ש בן אלעזר בפרק בכל מערבין (דף כט.) דקא חשיב עוכלא תבלין וליטרא ירק דפירש שם בקונט' דקאי אאין פוחתין לעני בגורן אבל בפרק העור והרוטב (דף קכ.) איירי בפלפלין ובכיוצא בהן דלא חזו בעינייהו:

משנה ו

פגין. תאנים שלא נתבשלו כדכתיב (שיר ב) התאנה חנטה פגיה:

בוסר. ענבים שלא נתבשלו ואמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נג.) הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן:

לעונת המעשרות. כדתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ב) מאימתי פירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו הענבים משהבאישו:

פריצי זיתים. פי' בערוך שאין נפרכין בבית הבד ובתוספתא (פ"ג) מפרש אלו הן פריצי זיתים ובפרק המקבל (דף קה.) אמרי' מאי פריצי זיתים אמר רב הונא אלו רשעי זיתים כדכתיב ובני פריצי עמך וכתיב והוליד בן פריץ וכמה פריצי זיתים רבי אלעזר אומר ארבעת קבין לקורה דבי רבי ינאי אמרי סאתים לקורה ולא פליגי הא באתרא דמעיילי כורא באוללא הא באתרא דמעיילי תלתא כורי באוללא:

קצח. ניל"א בלע"ז והוא דכתיב (ישעיה כח) והפיץ קצח וכמון יזרוק והרגיל בו אינו בא לידי כאב לב כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (דף מ.) ומסיק התם דריחא קשי וטעמא מעלי:

וכן לענין מעשרות. דמאן דמטמא טומאת אוכלין מחייב במעשר: תניא בתוספתא [שם] גרעיני זתים וגרעיני תמרים אף על פי ששלקן אין מיטמאין טומאת אוכלין [א] כינסן לאוכלין מיטמאין טומאת אוכלין גרעיני חרובין א) אע"פ שלא שלקן אין מיטמאין טומאת אוכלין חרצנים והזגין [ב] אע"פ שכנסן לאוכלין בטלה דעתו תניא בתוספתא (שם) אלו הן פריצי זיתים וענבים היוצאין מתחת הגפת ומתחת הזגים חישב עליהם לאוכלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כינסן לאוכלין [ג] בטלה דעתו: החרצנים והזגין אע"פ שכנסן לאוכלין בטלה דעתו מודה רבי יותנן בן טרי בפגין ובוסר ששלקן עד שלא באו לעונות המעשרות שהן מיטמאין טומאת אוכלין פגי הסופות מיטמאין טומאת אוכלין פגי [ד] העולשין והקרוסטלמין והפרישין והעוזרדין בעונתן למעשר [ה] אין מיטמאין טומאת אוכלין פחות מכן או ששלקן מיטמאין טומאת אוכלין רבי נחמיה אומר זיתים ובוסר שסחטן עד שלא באו לעונת המעשרות משקה היוצא מהן טהור שאינו אלא שרף לולבי הזרדין והחרובין עד שלא המתיקן אין מיטמאין טומאת אוכלין משהמתיקן מיטמאין טומאת אוכלין אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשים בין שהמתיקן בין שלא המתיקן מיטמאין טומאת אוכלין קור ניקח בכסף מעשר ואינו מיטמא טומאת אוכלין כפניות רקחות בכסף מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שהוא ניקח בכסף מעשר כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהן אלא שפטורות מן המעשר ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולן מיטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר כולן אין מטמאין מודה ר"ש בבשר בחלב שמיטמא טומאת אוכלון וכן היה ר"ש אומר יש נותר שמטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיצד לן לפני זריקת דמים אין מיטמא טומאת אוכלין לן לאחר זריקת דמים מיטמא טומאת אוכלין פיגל בקדשי קדשים ובקדשים קלים אינו מיטמא טומאת אוכלין כרשינין מיטמאין טומאת אוכלין דברי ר' יהודה ר"ש אומר אין מיטמאין טומאת אוכלים א"ל ר' יהודה יש לך דבר שהוא חייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים א"ל ר"ש יש לך דבר שאינו מיטמא טומאת אוכלין וחייב במעשרות אמר לו רבי יהודה אף אתה כפרת בהלכה. תלתן הכל מודים שהוא מיטמא טומאת אוכלין ביקיא אינה מיטמאה טומאת אוכלין קור ששלק ממנו מיטמא טומאת אוכלין התמרים והגרוגרות שנתנן בקדירה בתבלין מטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלאכול לאדם. חגבים שנתנן בקדירה והתבלין מיטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מלאכול לאדם. פי' בעונתן למעשרות אין מיטמאין מתוך הסברא היה נראה איפכא. קור רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה קרי ליה קור וטוב למאכל הוא. ניקח בכסף מעשר דפרי מפרי וגידולי קרקע הוא. ואינו מיטמא טומאת אוכלין דלאו אוכל הוא ואפילו חישב עליו. רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר בפ' בכל מערבין (דף כח:) פריך ר' יהודה היינו תנא קמא ומשני אמר אביי שלקן וטגנן איכא בינייהו ב) ורבה מסיק ברכה איכא בינייהו דלתנא קמא בורא פרי האדמה ולרבי יהודה שהכל נהיה בדברו. כפניות תמרים שלא בשלו כל צרכן. ר"ש אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. בפרק המנחות והנסכים (דף קא:) ובפ"ק דבכורות (דף ט:) מפרש טעמא דר"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל והני כולהו איסורי הנאה נינהו. ומודה ר"ש בבשר בחלב שמיטמא טומאת אוכלין במנחות ובבכורות מסיים בה הואיל והיתה לו שעת הכושר ופריך עלה מאי איריא שהיתה לו שעת הכושר תיפוק ליה דהשתא נמי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא דהא ר"ש שרי בשר בחלב בהנאה ומשני חדא ועוד קאמר חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא ועוד לדידכו נמי היתה לו שעת הכושר. פיגל בקדשי קדשים בפרק המנחות והנסכים מסיים בה פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין ופריך מינה לר' אושעיא דאמר שמעתי שמפגלין במנחה לר"ש אינו מיטמא טומאת אוכלין ומשני לא קשיא כאן שהיתה לה שעת הכושר כאן שלא היתה לה שעת הכושר היכי דמי דלא היתה לה שעת הכושר דאקדשה במחובר. אמר ליה ר"ש יש לך דבר שאינו מיטמא טומאת אוכלין וחייב במעשרות. כלומר והכרשינים אינם חייבות במעשרות:

משנה ז

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ח

שאין יכולין לחיות. בפרק בהמה המקשה (דף עה.) אמרי' דג מקרטע איכא בינייהו ואבית שמאי ור' עקיבא קאי ויש מפרשים אבית הלל ורבי עקיבא קאי:

ר' יהודה מטהר. בשלהי העור והרוטב (דף קכט:) אמרי' דטעמא דר' יהודה הואיל ומעורה מעורה:

משנה ט

חלב בהמה טהורה. שנתנבלה טהור מטומאת נבילות כדתניא בריש פירקין יעשה לכל מלאכה לפיכך צריך הכשר מאחר דאין סופו לטמא טומאה חמורה אבל חלב של בהמה טמאה הוי כבשרה ומיטמא טומאה חמורה. וא"צ הכשר לטומאת אוכלין אם צירף פחות מכזית לפחות מכביצה כדפרישית לעיל אבל מחשבה ודאי בעי מידי דהוה אבישרא דבעיא מחשבה בכל מקום כדתנן לעיל:

צריך מחשבה בכפרים. ולא בשווקים אבל הכשר צריכים בכל מקום:

משנה י

הרי היא כקרקע. בפ' המוכר את הספינה (דף פ:) א"ר אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת:

וכותבין עליה פרוזבול. בפרק בתרא דשביעית תנן פרוזבול אינו משמט והוא שטר שכותבין בית דין למלוה שמסר להם כל חוב שיש לו כדתנן התם שזהו גופו של פרוזבול ותנן התם דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע כלומר כשיש קרקע ללוה ואם יש לו כורת דבורים כותבים פרוזבול למלוה ועיקר הדבר מפורש בגיטין פרק השולח (דף לו.):

משנה יא

מאימתי מיטמאות משום משקה. דסתמייהו לאכילה כדתניא בפ' המוכר את הספינה (דף פ:) דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה והא דתניא התם דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה משני אביי לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ורבא אמר הא מני ר' אליעזר היא וסיפא דקתני חישב עליו לאכילה מיטמא טומאת אוכלין למשקין מיטמא טומאת משקין מסיק רבא אינו מיטמא טומאת אוכלין ואינו מיטמא טומאת משקים:

משיחרחר. פי' בערוך משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים כאילו מחרחר ריב עם הדבורים מן לחרחר ריב (משלי כו) אית דאמרי משיהרהר שיחשב מחשבה לרדות הדבש:

משירסק. מלשון חלות דבש שריסקן דתנן במס' שבת פרק חבית (דף קמג:) וקשה קצת דבסוף פ"ק דשבת (דף יט:) קא חשיב ר' יוסי בר"ח חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבה הוה ליה למימר מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכח מתני' דהכא דמשעה שריסקן יש בהן תורת משקה נמצא דמע"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד: תני"א בתוספתא [סוף פ"ג] אמר רבי יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלות דבש שאינן מקבלות טומאה באיביהן ומימיהם של כהנים לא נמנעו מהיות בודקין עליהם יין בטומאה ורודין אותה בטהרה על מה נחלקו על השבת ועל השביעית שרבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וחכ"א הרי היא ככלי ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר:

משנה יב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.