רבינו שמשון על מעשר שני ג

<< · רבינו שמשון · על מעשר שני · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

לחלק שתטול שם חלק בהן דאסור לפרוע חובו ממעשר שני אע"פ שגם זה אוכלו בירושלים:

אלא אומר העלם שנאכלם. אמר בירושלמי (הל' א) מה בין האומר [לחלק כו' ומפורש] בפ"ח (מ"ד) משביעית:

מתנת חנם. פירש בריש מכילתין ובריש פ' בתרא דע"א (דף סב:) דמייתי ההיא דחמרין שהיו עושין בפירות שביעית שכרם שביעית ומפרש דיהבינן להו בצד היתר כדתנן הכא היינו מתנת חנם:

משנה ב

שהוא ממעט באכילתו של מעשר מפרש בירושל' (הל' ב') משום דתרומה אסורה לטבול יום ובפ' כל הזבחים שנתערבו (דף עו:) גרסינן מפני שממעט באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפירש שם בקונט' שממעט מקום אכילתו דעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים ואסורה השתא לאונן וסתם תרומה שריא כדאיתא בפ' הערל (דף עג:) ואין גירסא זו מכוונת דאמעשר קפיד ולא אתרומה כדמוכח ממתני' דמייתי עלה מזבחי שלמים אם הקל בזבחי שלמים שמותר לקנות בהמה לזבחי שלמים כדאיתא בפ"ק (מ"ג) אע"פ שממעט באכילת מעשר טובא דיכול לבוא לידי פיגול ונותר וטמא תני בירושל' (שם) אין לוקחין שביעית בכסף מעשר אמר ר"י מחלוקת [כלומר] והלכה כרבי שמעון דשרי במתני' וכמו כן לא חייש הכא אע"פ שממעט באכילת מעשר דאסור לאחר הביעור משום שביעית וכי האי גוונא פליגי במסכת שביעית פ"ח (מ"ז) דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור' שמעון מתיר שלא יביא שמן לידי פסול לאחר הביעור מפני ירק שביעית שנתבשל בו אמר רבי יונה דברי הכל היא אוכלי תרומה זריזין הם התיב ר' חנינא קומי רבי מנא והתנן (פסחים פ"ט מ"ח) נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ותני עלה יאכלו כחמור שבהן א"ל אוכלי פסח בשעתו זריזין הם כאוכלי תרומה תדע לך שהיא כן דתנינן (שבת פ"א מ"י) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבעוד יום ותנן (שם) משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה ומוכח בסוף מי שהיה טמא (דף צח:) ר' שמעון לטעמיה דמביאין קדשים לבית הפסול דתנן אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר ישחטו ויאכלו כחמור שבהן:

משנה ג

וצריך להם לשאר דברים שלא לאכילה ושתיה וסיכה:

ולחבירו פירות והוא אוהבו שיתחלל מעותיו עליהן:

אוכל פירותיו. דאין מעשר שני נאכל אלא לטבולי יום:

ולא יאמר כן לעם הארץ. שאין נזהר לאוכלן בטהרה:

אלא בדמאי. כלומר במעות מעשר שני של דמאי משום דבדמאי הקילו:

משנה ד

פירות בירושלים. כולה מתני' בשיש לו מעות וצריך להן ולחברו פירות:

משנה ה

נכנסין ואין יוצאין. משום דקלטן מחיצות:

רשב"ג אומר אף הפירות. מפרש בירושלמי (הל' ג) כדי לעשות עיסה ולחזור כלומר אין יוצאין לפדות כדאמר בפרק הזהב (דף נג:) דמחיצה לקלוט דרבנן אלא פעמים יש רחים ותנורים בזול ומוציאן לתקנן ומחזירן לירושלים ואוכלן:

משנה ו

שנגמרה מלאכתן. כדתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ה) איזהו גורנן למעשרות:

ועברו בתוך ירושלים. בעודן טבל:

יחזור מעשר שני שלהן. קסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאשכחן בריש הזרוע (דף קל:) והרי קלטוה מחיצות:

ושלא נגמרה מלאכתן. כגון סלי ענבים לגת סלי תאנים למוקצה לעשותן קציעות אבל סלי תאנים וענבים לאכילה גמר מלאכתן הן:

ר' שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי. [ס"ל] מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמר מלאכתן ואמרו ב"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפרק בתרא דמכות (דף כ:):

והדמאי. כלומר טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר של דמאי לא ונקט הך סיפא דאפי' תנא קמא מודה. תניא בתוספתא (פ"ב) רבי שמעון בן יהודה בשם רבי יוסי כך אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות אמרו להן בית הלל אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותם תרומה ומעשר עד שירימו פי' יכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר כגון תרומה ומעשר ראשון דלא בעו חומה והוא הדין דמצי למימר דממקום אחר יכול לעשר על אלו ונמצא אלו כולן חולין ובירושל' יש גירסא אחרת אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וטעות סופר בירושלמי דתנן בסוף פ"א דפאה (מ"ו) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח משמע הא מירח חייב ולא מסתבר למימר דתיתי מתני' כב"ש ומיהו אין כל כך תימה דהא רישא נמי סתמא כב"ש דקתני לעיל נותן פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ואמרי' עלה בירושלמי (הל' ה) דב"ש היא דאמרי הפקר לעניים הפקר ושם פירשנוה במקומה ועוד יש ליישב ההוא דנוטל משום הפקר לפי גירסת ירושל' דהכא אף כב"ה ואיירי התם כשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה:

משנה ז

שהוא עומד לפנים. פירשנוה בסוף פ"ג דמעשרות (מ"י):

כלפנים. לענין קדשים קלים ומעשר שני ושילוח מצורעים:

בתי הבדים. שעושין שם השמן:

משנה ח

בגויות בקודש. בתוך העזרה וגגותיהם קדש בפ' כיצד צולין (דף פו.) פריך לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו ומשני רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה:

תוכן קודש. כולה מתני' לענין אכילת קדשי קדשים ושחיטת קדשים קלים ולהתחייב עליהן משום טומאה כדתניא בתוספתא. דתניא בתוספתא (פ"ב) לשכה בנויה בקודש ופתוחה לחול תוכה חול וגגה קודש אין אוכלין בה קדשי קדשים ואין שוחטין בה קדשים קלים ואין חייבין עליהן משום טומאה בנויה בחול ופתוחה לקדש אע"פ שאין מקיימין כן תוכה קדש וגגה חול ואוכלין בה קדשי קדשים ושוחטין בה קדשים קלים וחייבין עליה משום טומאה בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש בנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול כולה חול בנויה בקדש ובחול ופתוחה לקודש ולחול כגון לשכת בית המוקד תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קודש מכנגד החול ולחול חול בפ' איזהו מקומן (דף נו.) מסיק בנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלים לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה מדכתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה:

משנה ט

באב הטומאה. כגון שרץ ונבלה וכיוצא בהן:

ולד הטומאה. מגע שרץ ונבלה שנגע בהן המעשר ונעשה שני:

יפדה. כדדרשי' בפרק הזהב (דף נג:) דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו (דברים יד) ואין שאת אלא אכילה דכתיב וישא משאת (בראשית מג):

בין בפנים. נטמא:

בין בחוץ. נטמא:

ויאכל בפנים. מפרש בירושל' (הל' ה) שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס ויוצא ופריך מעתה לא יפדה שלא יהיו אומרים ראינו מעשר שני בירושלים נפדה ומסיק קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדוי:

חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. בירושלמי (שם) פריך מה בין אב הטומאה בין בפנים בין בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא ומשני משעת שנטמא בפנים מחיצתו תופשתו בחוץ אין מחיצתו תופשתו כלומר כשנכנס טהור המחיצה קולטתו ולא כשנכנס טמא ופליגי בירושל' (שם) בר קפרא ור' יוחנן בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר זה וזה דבר תורה ופריך לרבי יוחנן אליבא דבית שמאי מה בין אב הטומאה בחוץ מה בין ולד הטומאה בחוץ זה וזה לא דבר תורה הוא כמו כן פריך לבית הלל דאמר הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים לא זה וזה דבר תורה הוא וכמו כן מקשה לבר קפרא על דעתיה דבית הלל דאמרי הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים מה בין ולד הטומאה בין מבחוץ בין מבפנים זה וזה לא מדבריהם הוא ומשני לבר קפרא כשהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה לפי שהוא טמא דרבנן וכה לא מיתרצן קושיות דרבי יוחנן והדר פריך מעשר שני טהור שהכניסו על מנת שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשת כלומר והאי נמי דבר תורה טהור:

משנה י

ר' יהודה אומר יקבר. בפ"ב דפסחים (דף לח.) מייתי לה ומפרש בירושלמי (הל' ו) מאי טעמא דר' יהודה כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין ק"ו והוא אותיב לון ק"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו דאמריתו קל וחומר ק"ו פריכא הוא וכן בפרשת עשר תעשר דריש ליה מדכתיב כסף ראשון ולא כסף שני ובאלה הדברים רבה תניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ר' יהודה אומר אף הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא טעון פדיה ודין הוא ומה מעשר עצמו שנטמא יפדה הלקוח לא כל שכן ת"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני אין לי אלא טהור טמא מנין ת"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני ג' כספים נאמר בענין אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח מעשר טמא והא דאמר בפרק הזהב גבי סלעים על דינרים דהכסף כסף ריבה יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה פירות למעשר שני ואם היה טהור לא היה נפדה כדתנן לעיל בפ"ק (מ"ה) מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ובתוספתא (פ"ב) אמרו לו החמיר בטפלה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושה על בעלת מום ואין יוצאה לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בפ"ב דתמורה (דף טז:) והקדש אינו חל על בעל מום קבוע דתנן בפ"ב דבכורות (דף יד:) ואם קדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד והא דפרכי' בריש איזהו מקומן (דף מט.) כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ולא והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה לר' יהודה והא דשני התם לא אלימא קדושתיה למתפס פדיונו ולאו משום שיהא טפל חמור מן העיקר טעמו של רבי יהודה דטעמא מקרא אלא מהתם לא גמרי' ואית ספרים דגרסי התם נטמא אין לא נטמא לא ומדרבנן פריך דמעשר טהור חוץ לירושלים [נפדה] ולקוח טהור אינו נפדה וקשה לגירסא זו דאדמקשו ליה רבנן לרבי יהודה תחמיר בטפלה יותר מן העיקר תיקשי להו לדידהו כיון דקרי ליה גמרא טפל חמור מן העיקר כי האי גוונא אבל אי מדר' יהודה פריך ניתא דהאי דטהור נפדה ברחוק מקום ולא לקוח לא חשיב טפל חמור שהמעשר נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלים בקר וצאן ויין ושכר כדכתיב בכל אשר תאוה נפשך אבל אם לקח פירות חוץ לירושלים כדי לאכלן בירושלים הרי זה כאילו קנאן בירושלים דלא חזו לפדיה:

שאינו נפדה טהור ברחוק מקום. מכאן קשה לפי גרסת הספרים דגרסי' בריש דמאי (פ"א מ"ב) ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ושם פירשנו:

משנה יא

על ידי עורו. ומפרש בירושלמי (שם) ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה ור' שמעון לטעמי' דאמר יפדה לטמא דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה בפ' שני דבכורות (דף יד:):

ושרטו ונטמא יפדה. תנא קמא לא עביד שחטו כמת אלא כפירות הואיל והוכשר לאכילה אבל רבי יוסי עביד ליה כמת אבל לקחו שחוט אפי' רבי יוסי מודה שהוא כפירות דלא שייך בהו העמדה והערכה:

משנה יב

למעשר שני. להכניס בהן יין שכבר נקרא שם מעשר שני עליו:

אע"פ שגפן. מלשון מגופה שסתם פיהן לאחר שנתמלאו יין לא קנה מעשר שאין הקנקן נתפש בקדושת מעשר:

זלף לתוכו סתם. הכניס לתוכו יין של טבל:

עד שלא גפן. מפרש בירושלמי (שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן כיני מתני' אם עד שלא גפן קרא שם לא קנה מעשר אם משגפן קרא שם קנה מעשר נתפש הקנקן בקדושת מעשר וטעון חילול כיין אם בא לחללו על הכסף וטעמא כדאמר התם ר' זירא אמרה תורה פודאהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן [לחולין אף בגבולין נתפש קנקן] למעשר כלומר פודאהו במקדש שיתן הכסף בירושלים ביין ובשכר כדכתיב ואם קנה כדי יין סתומות יצא קנקן לחולין כדתנן בפ"ק (משנה ג) ובבכל מערבין (דף כז:) שלוקחין יין על גב קנקנו ונתחללו עליהן מעות מעשר אפי' דמי הקנקן כעל יין שבתוכו והוא הדין בגבולין דנחשב (היין) הקנקן כיין שבתוכו וצריך לחלל הקנקן עצמו:

עד שלא גפן עולות בק"א. בתרומה איירי שנתערב בק' חביות של חולין ותנן בסוף מסכת ערלה (פרק ג משנה ז) דחביות סתומות מקדשות בכל שהן אבל פתוחות לא ומשמע בירושלמי (שם) דעד שלא גפן דהכא אקריית שם קאי דגרסינן התם עד שלא גפן קרא שם תרומה עולות בק"א ואם משגפן קרא שם תרומה מקדשות בכל שהן:

עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. הכניס יין של טבל לחביות כל זמן שלא גפן נחשב מוקף ותורם מאחת על הכל אבל משגפן לא חשיב מוקף ותורם מכל אחת ואחת והשתא ניחא מה שרגילין להקשות בפ"ק דנדה (דף ב:) גבי בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כל ג' ימים ודאי דכיון דבעי מוקף היאך אפשר שלא ידע אי חומץ או יין ולפי מה שפירשתי ניחא דלא בעינן מוקף בנגיעת היין אלא שלא גפן ומסיק בירושל' (שם) בד"א בשל יין אבל של שמן בין עד שלא גפן בין משגפן לא קנה ועולות בק"א ותורם מאחת על הכל:

משנה יג

בית שמאי אומרים פותח ומערה. אהא דאמר משגפן תורם מכל א' וא' קאי דאם אינו רוצה לתרום מכל א' וא' קאמרי ב"ש דאין לו תקנה אלא אם כן פותח כל החביות ומערה כולן לגת ותורם וב"ה סברי דאין צריך דמאחר שפותח במגופות חשוב מוקף ותורם מאחת על הכל ופריך בירושלמי (שם) א"ר חנינא קשיא על דב"ש מה בינה לחמשה שקין בגורן שמא אין תורם ומעשר מזה על זה כי היכי דהאי חשיב מוקף האי נמי חשיב מוקף ובפ' כשם (דף ל.) משמע גבי עיסה לענין חלה דבעינן נגיעה במן המוקף ויש לחלק בין עיסה לשאר דברים אי נמי הכל שוה אלא מטמאה וטהורה מקפיד על תערובתן ואמרי' בירושלמי פרק ב' (הל' ג) דחלה דבר שמקפיד על תערובתן אין הכלי מצרף עיסה טהורה לעיסה טמאה עשו אותם כדבר שמקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע א:ל טבל כלומר דלאו כחלה דמו ולא הזכיר צירוף כלי אלא לאשמעינן דאפילו כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו ולדבר שאינו מקפיד אפילו בלא כלי מועיל כדאמרינן בפרק אלו עוברין (דף מו.) גבי לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמר בירושלמי (פסחים פ' ג' הל' ג) ר' ירמיה בעי וישליכנה ויפרידנה לאויר הבית ויקרא לה שם וקאמר התם גבי ב' חצאי זיתים דאויר הבית מצרף לאחד ותימה דמדכתיב ממנו דרשינן מוקף בירושלמי כדפרשי' בפ"ב דתרומות (מ"ב) ואם כן ניבעי שיהא הכל בכלי אחד כדאשכחן גבי מנחה בהקומץ רבה (דף כד) דדרשי' והרים ממנו (ויקרא ו) מן המחובר שלא יביא עשרון בב' כלים ויקמוץ ועוד משמע התם דאפילו אנח קפיזא בקבא אע"ג דעריב מעילאי כיון דפסקי מחיצתה מתתאי לא חשיב מחובר וי"ל דשאני מנחה דתליה בקידוש כלי ובעינן קמיצה מכלי שרת משום הכי חשיבי כלים לאפסוקי והא דאמר בפ' הרי עלי עשרון (דף קו:) ואפשר דמייתו שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ואגע להו קומץ ההיא כגון עריבה של תרנגולין דאע"ג דמיפסקא מחיצתא חשיב מחובר משום דהוי כלי אחד כדאיתא בהקומץ רבה (שם) דהא דדרשי' בריש התודה (דף עז:) גבי תרומות לחמי תודה והקריב ממנו (ויקרא ז) מן המחובר לא כמו שפי' בקונטרס שיהיו הכל בכלי אחד מכיון דלא בעי קידוש כלי דאין מתקדשים אלא בשחיטת הזבח אלא להצריך כלי משום מוקף מידי דהוה אתרומות דגן וחלה ומעשר דידהו יליף התם מתרומת מעשר והא דדריש התם (שם כג) ואת כל חלבו ירים ממנו מן המחובר שלא ינתח הבשר עד שיטול האימורין כל אחד נדרש לפי ענינו:

בד"א. דמשגפן קרא שם קנה מעשר במקום שדרכן לימכר סתומות דכי האי גוונא בירושלים קנקן טפל ליין כדתנן בפ' קמא (משנה ד) ויוצא לחולין הילכך בגבולין נמי קנה מעשר אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין בירושלים אלא [צריך] לאכול כנגדן הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר:

ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכילתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי (פ"ק הל' ב) כדפרשינן בפ"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח יין בפני עצמו והקנקן בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה והוא הדין בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלים אין הקנקן טפל ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפל ליין והשתא הכי קאמר אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו:

חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה. מילתא דר' שמעון לא מפרשה אלא ע"פ הירושלמי והתוספתא (פרק ב) דתניא התם אבל הפקיד לתוכה רביעית של חולין לא קנה מעשר ואמרינן בירושלמי אמר רביעית של חולין בחבית זו יצא קנקן לחולין אמר ר' תייא בשם ר' יוחנן מתני' אמרה כן ר' שמעון אומר אף האומר לחברו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה יצא קנקן לחולין ועל זה קאי ר"ש דקאמר תנא קמא דאם משגפן קרא שם קנה מעשר ואשמעי' ר"ש דדוקא שקורא שם לכל היין [אבל] אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית אע"פ כשבא למכור לחברו אותו רביעית אומר לו חבית זו כלומר רביעית זו אני מוכר לך חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שני שבתוכה אפי' הכי לא נעשית הקנקן טפל למעשר ויצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר: