משנה מעשר שני ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ג · משנה א | >>
לא יאמר אדם לחבירו: העל את הפירות האלו לירושלים לחלק, אלא אומר לו: העלם שנאכלם ונשתם בירושלים.
אבלא נותנים זה לזה מתנת חינם.
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַלֵּק;
- אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְנִשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם.
- אֲבָל נוֹתְנִים זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם:
לא יאמר אדם לחברו:
- "העל את הפירות האלו - לירושלים, לחלק".
- אלא אומר לו:
- "העלם - שנאכלם, ושנשתם, בירושלים".
- אבל -
- נותנין זה, לזה - מתנות חינם.
אמרו בתלמוד מהלכות עימעום הוא, עניינו שאין שם שינוי בעניין אלא נקיות לשון, בין שאמרו ש"נאכלם" שיורה שהוא יתן לו חלק מהם, או בין אמרו "לחלק שיורה" שהוא יתן לו חלק, אבל ברחו מאמרם "לחלוק" מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם, וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם:
לחלק שתטול שם חלק בהן דאסור לפרוע חובו ממעשר שני אע"פ שגם זה אוכלו בירושלים:
אלא אומר העלם שנאכלם. אמר בירושלמי (הל' א) מה בין האומר [לחלק כו' ומפורש] בפ"ח (מ"ד) משביעית:
מתנת חנם. פירש בריש מכילתין ובריש פ' בתרא דע"א (דף סב:) דמייתי ההיא דחמרין שהיו עושין בפירות שביעית שכרם שביעית ומפרש דיהבינן להו בצד היתר כדתנן הכא היינו מתנת חנם:
לא יאמר - לחלק. שתטול חלק בהם. לפי שעליו מוטל להביא מעשרו לירושלים, ונמצא פורע חובו ממעשר שני:
העלם שנאכלם ונשתם - דנראה דמזמינו לאכול עמו, וזה מותר:
אבל נותנים זה לזה מתנת חנם - מפורש לעיל בריש פרק קמא:
אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו':
(א) (על המשנה) אבל. הכי קאמר, אלא אומר לו העלם וכו' דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל נותנים וכו':
לא יאמר אדם וכו'. לחלק: בנקודת סגול גרסי' החי"ת והלמ"ד וכדפי' ר"ע ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ"ח דשביעית סימן ד':
וְשנשתם בירושלם: גרסינן:
אבל נותנין זה לזה מתנת חנם: קשה לע"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ"ק נקט נמי הכא:
יכין
לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלם לחלק: ותטול חלק במע"ש בשכר הבאתו דהו"ל כפורע חובו ממע"ש דהוא מחוייב להביאו:
אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלם: דאין זה שכר הבאתו רק מזמינו לאכול:
אבל נותנים זה לזה מתנת חנם: תמוה דכבר תנא ליה בפ"א מ"א ונ"ל דבפ"א מיירי רק בירושלים התם הו"ל מתנה כמכר דאי לאו דעביד ליה נייח נפשה מקמי הכי לא הוי יהיב לי' מתנה והו"ל כפורע חובו ממעשר שני משא"כ הכא שהוא חוץ לירושלים אדרבה איהו עביד לנותן טבותא בטרחת העלאה סד"א מותר במתנה דאין המתנה שכר ההבאה אלא ההבאה כדי שיאכל [וראי' לדברי בפ"ד מ"ג ומ"ה] וקמ"ל נמי אף דאח"כ בירוש' חוזר המביא לחזור להזמינו אמע"ש אפ"ה שרי ומש"ה נקט זל"ז דמשמע דשניהן נותנין וקמ"ל דלא הוה כהערמ':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת