רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בכורות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בהמה. בדקה שלשים יום. בגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו ואם היה בעל מום ואמר לו תן לי ואוכלנו מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים. אמר לו תן לי ואקריבנו מותר.

גמ' מאי טעמא לא יתננו לו. אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות: תנו רבנן הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנין להן תרומות ומעשרות בשכרן. ואם עשו כן חיללו. ועליהם הכתוב אומר ושחתם את ברית הלוי. ואומר את קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים. כיצד ישראל שהפריש תרומה מכרי שלו ומצאו ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זו ותנהו לבן בתי כהן מותר. ואם היה כהן לכהן אסור. וה"מ בתרומות ומעשרות אבל במתנות כהונה או זרוע ולחיים וקיבה לא. מאי טעמא. תרומה דקדושת הגוף היא כיון דלא מיתחלל לא אתי למיטעי בה אבל הני כיון דקדושת דמים נינהו ואי בעי מאכיל להו לישראל אתי למיטעי בהן סבר תיתחלא קדושתייהו אארבע זוזי ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא לאכלם בגדולה כדרך שהמלאכין אוכלין:

סימן ב

מתני' הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. נולד לו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום:

גמ' מדקתני נולד לו מום תוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן ליה מנה"מ. אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור. איבעיא להו היכי קאמר נולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ולאחר שנתו עד שלשים יום. או דלמא הכי קאמר היכא דנולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ותו לא. והיכא דנולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום. תא שמע בכור שנולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו משלימין לו ט"ו יום אחר שנתו. השלמה אין מיהבא לא : גרסינן בפרק ארבעהראשי שנים דף ו: בכור מאימתי מונין לו שנה. אביי אמר משעה שנולד. רב אחא בר יעקב אמר משעת שנראה להרצאה. ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ביה דכלו לו חדשיו. ואי שהייה לבכור לבתר זימניה מיעבר קא עבר עליה אבל איפסולי לא מיפסיל אלא אי בעל מום הוא שחיט ואכיל ליה. ואי תם הוא מקריב. דתניא שם דף ה: אחרים אומרים בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשין ויפסל ת"ל ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.

סימן ג

מתני' השוחט את הבכור והראה את מומו. רבי יהודה מתיר ורבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור:

גמ' אמר רבה בב"ח בדוקין שבעין ד"ה אסור מפני שהן משתנין לא נחלקו אלא במומין שבגוף. ר"מ סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ורבי יהודה סבר לא גזרינן. תניא נמי הכי השוחט את הבכור והראה את מומו רבי יהודה אומר בדוקין שבעין אסור מפני שהן משתנין. במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנין. רבי מאיר אומר אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין. מפני שהן משתנין ס"ד מומין שבגוף מי משתנין אלא אימא מפני המשתנין: אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דקתני ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור ש"מ רבי מאיר קנסא הוא דקניס. אע"ג דהש"ס דקאמר לעיל גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין מדקרי ליה הכא קנסא אלמא קנסא הוי ולא גזירה. ופסק בשאלתות דרב אחאי דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו. והביא ראיה ממעוברת חבירו ומינוקת חבירו דקניס רבי מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית. וסתמא דהש"ס בריש החולץ דף לז. דלא כוותיה. וכן סוגיא דשמעתין כר' יהודה דקאמר נפקא מיניה לאכחושי סהדי משמע דאי איכא סהדי דלא אישתני סמכינן עלייהו. ולר' מאיר קנסינן בכולהו מפני המשתנין. וכן לקמן דקאמר לימא סתמא כרבי מאיר וקמשני בדוקין שבעין וד"ה. וכן פסק מר שמואל הכהן בר חפני גאון ז"ל. ובעל הלכות פסק כר' מאיר דחשיב ליה גזירה. וכן נראה לי מלשון הברייתא דקתני מפני המשתנין. וקנסא דקאמר הש"ס לאו דוקא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מדקתני הואיל ונשחט ולא קתני הואיל ושוחטו. משמע אפי' שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא אלא גזירה:

סימן ד

מתני' מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם: מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירו. אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדרי' של מצרים עד שחותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא פטור אתה שאתה מומחה וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם:

גמ' תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה מאי טעמא אמר רב הונא בר מנוח משום גזירה מגדלי בהמה דקה נגעי בה. וכתב הרמב"ן ז"ל דבחוצה לארץ משלם אף לדקה מחצה וכן מסתבר: דן את הדין וכו' לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי. אמר רבי אליעזר אמר רב כשנשא ונתן ביד. והא דתנן מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למישרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין. דהא רב גידל היה שמנה עשר חדש אצל הרועים להתבונן במומין:

סימן ה

מתני' הנוטל שכר להיות רואה את הבכור אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה. שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד' איסרות לדקה וששה לגסה בין תם בין בעל מום. הנוטל שכר לדון דיניו בטלין והא דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין מפרש בפ"ב דכתובות דף קה. באגר בטילה דמוכח. והא דאמרינן שם שני דייני גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומוכח התם דבלא אגר בטילה דמוכח שרי שאני התם דכל עסקיהם היו בזה ולא היו יכולין לעסוק בשום מלאכה. ואי אפשר למות ברעב והיו צריכין ליטול כדי פרנסתם. וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה:

מתני' להעיד עדותיו בטלה להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. אם היה כהן טמאהו מתרומתו מאכילהו ומשקהו וסכו. אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל:

גמ' מה"מ. אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם תנ"ה כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם. פירוש כאשר אני צוני ה' ולמדני בחנם אף אתם למדתם ממני בחנם ולא קבלתי מכם שכר. ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר שלא יאמר אדם שמשה רבינו ע"ה לא הזהירני ללמוד התורה אלא א"כ אני מוצא שילמדני בחנם. ת"ל אמת קנה. ואע"פ שהוציא מעות על לימודה לא ימכרנה בכסף. ומה שנהגו האידנא ללמוד בשכר. אם אין לו במה להתפרנס שרי. ואפי' יש לו אם הוא בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהי באמברא ושקיל זוזא. ובקטנים שרי משום שכר שימור או עיסוק טעמים כדאיתא פרק אין בין המודר דף לז.. ירושלמי בנדרים שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון. א"ר יודן ברבי ישמעאל שכר בטילה הן נוטלין. עוד בירושלמי סנהדרין פ"א (ירושלמי סנהדרין, א) תמן תנינא הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. כך היא מתניתין החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלין. חד בר נש אתא למידן קמיה דרב הונא אמר ליה אייתי לי חד בר נש דיסוק לדיקלא תחותאי. רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדו לחד בר נש אמר ליה איתא מסהיד לי. אמר ליה הב לי אגרי. ותניא כן נותנין לדיין שכר בטלותו ולעד שכר עדותו. חד בר נש סאיב חד כהן. אתא עובדא קמי רב יצחק ואכליה חולין. סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן. כתב הרמב"ן ז"ל מה שכתוב בברייתא החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלין אם נתברר לנו שלא נטל שכר בדין שדן אין הדין בטל. ומסתברא טעמיה. אבל לא ידענא היאך יתברר הדבר בעדים שלא נטל כיון שהוא חשוד. ונותן לו שכרו כפועל בטל והא לאו בטיל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פי' כפועל בטל לגמרי אומדין כמה אדם רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו שהוא רגיל לעשות בה ולישב בטל ועתה אינו מקבל שום שכר על העדות :

הדרן עלך עד כמה