רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא בתרא/פרק ג

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

חזקת הבתים בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. והא דבעינן חזקה היינו היכא דאיכא עדים למערער שהקרקע היה שלו. אבל אי לית ליה עדים לא בעי חזקה. דנאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם. דתנן בפרק שני דכתובות דף טו: ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואמרי' עלה שם דף יז: וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וקאמר משום דקבעי למיתני עלה ואם יש עדים שהיא שלו ואמר לקחתיה ממנו אינו נאמן היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן אלמא אי לית ליה עדים אפילו לא אכלה שני חזקה מהימן:

גמ' חזקתן שלש שנים מאי טעמא אמר רבא שתא קמייתא מזדהר איניש בשטריה תרתי מיזדהר תלת מיזדהר טפי לא מיזדהר ותקנו חכמים שאם יביא עדים שאכלה שלש שנים בשופי שאין צריך להראות שטרו יותר אמר ליה אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באפאי מזדהרנא בשטרי דא"ל חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם אפילו הכי הויא מחאה דכיון דאמרו חכמים מחאה שלא בפניו הויא מחאה וסמכו על זה דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה פלוני על קרקע שפלוני מחזיק בו דמילתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו ורגילות לפרסם הדבר אפילו אם אירע שלא אמרוהו לשום אדם הויא מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק למחות לפניו:

סימן ב

אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופין אמר רב חמא ומודי רב הונא באתרא דמוברי באגי ואף על גב דאיכא דמוברי ואיכא דזרעי מצי למימר הכי ניחא לי דעבדא טפי תנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי ובליליא לא ידעי נמצא שצריך להביא בעל שש שנים ומעידים העדים על דירת הימים כי על הלילות אינם יכולים להעיד אלמא מהניא חזקה בפיזור. אמר אביי מאן קמסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי ומעידין שלא הרגישו שהיה יוצא משם ומוציא כלי תשמישו בלילות אלא כפי נהוג העולם ראוהו נכנס בערב לביתו ויוצא ממנו לבקר ולא שיהו צריכין להעיד שידעו בודאי שדר בביתו כל הלילה אטו צריכים שיהו נעורים כל הלילה אם כן לא משכחת חזקת הבתים בדרך זה ומאי האי דקאמר אביי שיבבי מידע ידעי דמשמע דסתם שיבבי יכולין להעיד לפי מנהג דירת השכנים רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרו אנן אגירנא מיניה ודרנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא. לפי שהזכיר המקשה בדבריו ביממא ידעי ובליליא לא ידעי הזכיר גם רבא בדבריו ביממא ובליליא כלומר על ידי השוכרים שדרו בו תוכל למצוא עדות על יממא וליליא מיהו אם העידו שדרו בו שלש שנים בסתם ולא הזכירו ימים ולילות והלכו להן מהני עדותן. דסתם שלש שנים הוי ימים ולילות. דאם היה להן בלילה דירה אחרת לא היו מעידין שלש שנים בסתם ורבא אית ליה נמי שינויא דאביי דעדות השכנים מועיל כפי נהוג העולם. אלא שהשיב על דברי המקשה ואמר דאף בלא עדות שכנים משכחת עדות יומם ולילה על פי השוכרים אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לאו אמרי הכי אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי כדאמרינן פרק כיצד הרגל דף כא. השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואע"ג דאי זכה המערער בדינא יוציאו מיד המשכיר מה שנתנו לו אפילו הכי לא בעי למיקם בדינא בהדיה או שמא יכפור שלא קבל מהן כלום אמר ליה דייני דשפילי דיינו הכי מי לא עסקינן דנקיטי אגרא בהדייהו ואמרי למאן ניתביה אמר מר זוטרא אי טעין ואמר לייתי סהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כלומר ודאי אי לא טען המערער להעיד על ימים ולילות והעידו העדים בסתם שדר בו שלש שנים מסתמא העידו על ימים ולילות ואין אנו זקוקין לדרוש ולחקור העדים אם העידו על ימים ולילות דמסתמא הוי כאילו חקרנום כל זמן שאין המערער טוען אבל אי טעין המערער טענת ברי אני ראיתיו שלא היה דר בו בלילות טענתו טענה וצריך להביא עדות על ימים ולילות על פי עדות שכנים כדאביי או ע"פ שוכרים כדרבא ואי טעין ראיתיו יוצא זמן גדול בלילה אחר שהלכו השכנים לישן אז אין מועיל אלא השוכרים. ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירים בעיירות פירוש אם המערער הוא רוכל אף על גב דלא טעין איהו טענת ברי שלא דר בו בלילות צריך להביא עדים גם על הלילות. כי מחמת שלא היה תדיר מצוי בעיר אין יכול לטעון טענת ברי הלכך טענינן ליה אנן דחיישינן דשמא כשנכנס הרוכל היה נטמן ויוצא ורבינו חננאל ז"ל גורס ומודה רבא פירוש רבא דקאמר בעינן עדות יומם ולילה אי הנך עדים רוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דלא אמרי דיירנא ביה. תלת שנין ימים ולילות אלא בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע"פ שימים רבים היו מחזירין בעיירות ולא היו באין ולנים בבית עדותן עדות פירוש ואע"ג דלא טעין איהו יש לי עדים על ימים ולילות כיון שעדיו הם רוכלים אנן טענינן ליה שהם מעידים על ימים ולילות ויביאם אע"פ שהוא היה סבור שלא יועילו לו אם יביאם אנן טענינן ליה שיביאם ויועילו לו ומדבריו למדנו שאם המחזיק יוצא מן העיר לעיסקא ושוהה מקצת ימים וכשהוא חוזר לעיר תמיד נכנס לאותו בית הויא חזקה שכן מנהגו של עולם ולא מצי אידך למימר לא החזקת כדמחזקי אינשי וגם אין צריך להשלים מה ששהה חוץ לעיר אלא בתלת שני הוי חזקה ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דבעינן שש שנים וכן בחנותא דמחוזא דליממא עבידן ולליליא לא עבידן ובעינן שש שנים דהתם זמן הביטול ידוע וצריך להשלימו אבל הכא אין קבע לבטול דירתו פעמים הרבה ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא הלכך אין צריך להשלים. וכן נמי מקומות של בית הכנסת אם מעידים העדים שיבש שם שלש שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת ולא ישב במקום אחר זולתי אם שינה מקומו מחמת אבילות שלו או של אחרים ששינו מקומם וישבו על מקום שלו אף אם היה טרוד בעסקיו ולא נכנס בכל עת לבהכ"נ הויא חזקה שכן מנהג העולם שלפעמים אין נכנסין לבית הכנסת מחמת טירוד עסקיהם ור"ת פירש דמר זוטרא קאי אמילתייהו דאביי ורבא ולפרש דבריהם ולומר דלא בעו שיעידו העדים ממש על דירת יומם ולילה דמילתא דלא אפשר הוא דאטו בכפא תלו ליה ולא ניימי נמי פורתא ביממא ובליליא ולא יצאו העדים מן העיר לפעמים יום או יומים אלא די בעדות מקצת ימים ומקצת לילות. דומיא דחזקת קרקעות שראוהו מכניס פירות ומוציא פירות מכניס פועלים ומוציא פועלים והיינו דקאמר אביי שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא כמנהג שרגילין השכנים לידע אע"ג שלפעמים יוצאין מן העיר לעסקיהם אלא שהן מעידים כשיצאו מן העיר הניחוהו דר בבית וכשנכנסו מצאו דר בו ורבא החמיר בתירוצו ואמר דאפילו כל שעה ושעה יכול למצוא רצופין יותר מבחזקת שדות ולא קאמר הכי אלא לאפוקי מסברת המקשה ולאו לפלוגי אאביי וקאמר מר זוטרא אם אומר המחזיק העידו בסתם שדרתי בו שלש שנים בחזקת ימים ולילות אע"פ שאינם יודעים שדר בו כל השנה ימים ולילות אלא שראו שדר בו מקצת ימים ומקצת לילות טענתיה טענה ומספיק עדותן אם העידו כדבריו ומודה רבא והוא הדין מר זוטרא ואביי אלא נקט רבא משום דאיהו אחמיר טפי בעדות רצופין ברוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דלא טעין אנן טענינן ליה דחזקתן אינה יכולה להיות בראייתם ימים ולילות שהרי הן מחזירין בעיירות לפיכך אין צריכים אלא שיעידו שבחזקת דירתו היה הבית שלש שנים. ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממא עבידי ולליליא לא עבידי דמהני בהו חזקה בפיזור אם החזיקו בהן שש שנים כמו באתרא דמוברי באגי ואיצטריך לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר כיון שאם היו דרין בהן בני אדם שאין חנונים היו דרים בהם ביום ובלילה ולא מהניא להו חזקה מפוזרת לחנונים נמי לא מהניא להו חזקה מפוזרת ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דהנך שדות רגילין רוב העולם להובירן קמ"ל דמהני חזקה המפוזרת לחנונים:

סימן ג

רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא מר אישתמיש בה ראשונה שלישית חמישית ומר אישתמיש בה שנה רביעית וששית לסוף נפק עלה ערער והוה להו סהדי דההוא דזבנוה מיניה אישתמיש בה חד יומא אתו לקמיה דרבא אמר להו מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תיחזקו אהדדי ואף על גב דתנן לקמן דף מב. השותפין אין להן חזקה זה על זה היו יראין שמא ישתכח השותפות אחר שלש שנים לעלמא נמי לא הוי חזקה וכיון דלא אחזיקו בה לא טענינן להו דההוא דזבנא להון קנאה מן המערער וה"מ דלא כתבי עיטרא אבל כתבי עיטרא קלא אית ליה והוי חזקה בתלת שני קמייתא. אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע קנאה כולה חוץ מבית רובע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דבר זריעה היא אבל לאו בר זריעה היא קני ליה אגב ארעא מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מניה צונמא במאי קני ליה באוקמי בה חיותא ומישטח בה פירי ה"נ איבעי ליה לאוקומי בה חיותא ומישטח בה פירי וכן הלכתא ויראה דבית רובע דוקא קאמר אבל פחות מכאן קני לה אגב ארעא כיון דלא הוי דבר חשוב:

סימן ד

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבנת ואכלת שניו חזקה. אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי פירש רשב"ם שהיה דר בבתים פנימים והיה עובר דרך עליו וכיון שהיה משתמש עמו בדריסת הרגל לא היה חושש למחות אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך שלא היה עובר דרך עליך ומיירי שהיה שרוי בשכוני גואי אבל לא היה ידוע איזה דרך היה יוצא דאילו לא היה ידוע כלל שהיה בשכוני גואי אמאי קאמר ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך אטו צריכין העדים להעיד שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם אמר המערער אני הייתי עמך שבוע או שבועיים ואין לך עדיין שלש שנים שלימים והעדים אינם יודעים תבטל חזקתו. אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן. דההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי בר סיסון מזבנינא לך הואי ההיא ארעא דמתקריא דבי בר סיסין אמר ליה האי לאו דבר סיסין ומיקריא הוא דמיקריא לה דבי בר סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמא בידא דלוקח אמר ליה רבא דינא הכי המע"ה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דרבא אדרבא לא קשיא התם מוכר קאי בנכסי והכא לוקח קאי בניכסי דרב נחמן אדר"נ לא קשיא התם כיון דכולי עלמא קרו לה דבי בר סיסין והוא אומר דלאו דבי בר סיסין היא עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וחות בניכסך והלכתא כרב נחמן בהני תרי עובדי דרבא בהני עניני תלמיד הוה ויתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כתב רב אלפס ז"ל דאמר ליה היאך זבנת מינאי ואנא בשכוני גואי הוי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין זבנת מינאי וא"ל רב נחמן לאיתויי סהדי דקיימת והמוכר במתא ואפילו חד יומא דאמר אפשר תא אפשר דזבנת מיניה בההוא יומא ואי לא הויא חזקה דידך כחזקה שאין עמה טענה ומילתא דתמיה היא כיון דחזקה במקום שטר עומדת היכי מהימן המערער לומר בדיבורו לא הייתי בעיר באותו זמן שאתה אומר שמכרתיו לך ולפי זה לא היה מהניא חזקה לעולם דהיאך ימצא עדים שראוהו בעיר באותו היום ועוד עיקר כח משא ומתן של המעשה חסר מן הספר דהוה ליה למימר מינך זבנת בההוא יומא כדי שתהא התשובה על דבריו באותו יום שאתה אומר שלקחת ממני בשכוני גואי הוינא ואפשר דמיירי כגון שהדבר ידוע שזה המערער כבר הרחיק נדוד זמן גדול זה ימים רבים ולכך אמר ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך ומיהו גם זה אין מתיישב על לבי דמעשים בכל יום שאדם מוכר נכסיו על ידי שליח הבא בהרשאתו ואם היה במקום שהשיירות מצויות אמאי לא הוי חזקה ועוד לישנא דשכוני גואי אינו מורה על שום פירוש אלא על פירוש רשב"ם:

סימן ה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן ו

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבנתיה ודרי ביה שני חזקה אמר ליה בשוקי בראי הואי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שנה תלתין יומין קא אתית לשוקא אמר ליה כל תלתין יומין אשוקא הוה טרידנא ולא הייתי יודע שהיית דר בביתי וכשהייתי בחוץ הייתי בארץ מרחקים שלא היו שיירות מצויות אמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומין טריד בשוקיה ולא הוי חזקה ויש מביאין ראיה מכאן שאם המערער אמר לא הייתי במדינה כל אותן שלש שנים שהחזקת בו נאמן וצריך המחזיק להביא ראיה שהיה במדינה ונראה לי שאין ראיה מכאן דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי ויותר נראה שאין צריך להביא ראיה כיון שזה החזיק בשופי שלש שנים והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת כדמוכח לקמן עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות:

סימן ז

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיא שלי ועדים לא היו לו שהיתה שלו מדקאמר ליה לאו קא מודית לי דהאי ארעא דידי הוא אלמא היה צריך להודאתו. אמר ליה מפלניא זבנתא דאמר לי דזבנא מינך ואי הוה טעין מינך זבנתא או קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתא מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אבל עכשיו שטען דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנת אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה שהרי אינו ידוע שהיתה של אותו שמכרה לו אם לאו והוה ליה כהכיר בה שאין שלו של מוכר ויחזירנה למערער יגבה מעותיו מן המוכרה לו כדאיתא פרק קמא דב"מ דף טו: ואף על גב דליכא עדים למערער שהיתה שלו לא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתא ואכלת שני חזקה דלא שייך מיגו אלא בשתי טענות שבכל אחת מהן יכול לזכות אלא שהאחת יותר טובה מן האחרת אבל הכא אפילו אי מהימנת ליה במאי דקאמר מפלניא זבנית דאמר לי דזבנה מינך אין לו בקרקע כלום שהרי הודה שהיתה של המערער וגם הודה שאין יודע שלקחה ממנו אותו שמכרה לו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי הלכך יחזיר קרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כך פירש רשב"ם ותמיה לי דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע היתה של המערער אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם ואם כן זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו ומצאתי שכתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשהודה המחזיק שידע שהיה הקרקע של המערער אף בלא דברי המוכרה לו הלכך אמר ליה כיון דידעת בודאי שהקרקע שלי היתה ואינך יודע שהיתה של אותו שמכרה לך אלא על פיו אין לך לסמוך על דבריו ולהניח הודאי מפני הספק. ולי נראה דאע"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין מיגו זה טוב לגבי אותו שלקחה כי ניחא ליה טפי למימר שלקחה מאותו שמכרה לו כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למיטען לא היתה שלך מעולם כי הוא ירא שהוא ימצא עדים שהיה שלו. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דדר ביה המוכר חד יומא אמר לו פלניא גזלנא הוא כלומר שהוחזק בגזלנות על שדה זו וגזלן אין לו חזקה אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת זיל זבנה ואילו היתה גזולה ממך היה לך לומר לי ואע"ג דאמרינן לקמן דף מז. אפילו אי אודי ליה לגזלן אינו מועיל דאמר ליה אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרא לשחוור מ"מ ביני לבינך היית רשאי לומר שגזלה ממך ולא היה לך להשיאני עצה לקנותה. אמר ליה דאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אמר רבא דינא קאמר ליה כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר יכול הוא שיאמר הראשון קשה לי והשני נוח לי וחכמים אומרים איבד את זכותו אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בחותם דקא עביד מעשה אבל דיבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיתה שלי ויש לי עדים א"ל מפלניא זבינתיה ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דההוא דזבנא ליה דר ביה חד יומא אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה ניהלי ואם קנית כבר מפלניא כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אמר ליה דאמינא אזבין דינאי לפי שיש לך תרעומות עלי רציתי לפייסך כי לפעמים שאדם קונה מה שמן הדין הוא שלו לפי שאין אדם יודע אם יזכה בדין וגם לסלק מעליו מריבות אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וטענתו טענה:

סימן ח

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית ליה בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינת' ואכלתיה שני חזקה א"ל והא אנקיטי שטרא דזבנא לי מארבע שנין א"ל מי סברת שני חזקה תלת שנין קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה ואי מייתי סהדי שהחזיק בה שבע שנין מחזקינן ליה בגוה ולא מיקרי טוען וחוזר וטוען וה"מ דאכלה ז' שנין דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו מה שמכרה לאחר קודם שנגמרה חזקתו והיה לו ליזהר בשערו והוא שהמכר היה בשטר דאית ליה קלא אבל בעדים בלא שטר לית ליה קלא כמו מחאה ואע"ג דאמר לקמן דף לט: צריך למחות בסוף כל שלש ושלש התם היינו טעמא שאם ישתוק שלש שנים נראה כחוזר בו מן המחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור מן המחאה שאפילו אם יודה שהיתה מחאתו שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבריו כלום לחוב ללוקח כדתניא בתוספתא הלוקח מן הלוקח אע"פ שהלוקח הראשון אומר גזולה היתה בידי לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ועוד ה"ט שצריך למחות בסוף כל שלש דעיקר המחאה מאי היא למחר תבענא ליה בדינא וכיון דעברו שלש שנים אחרי המחאה ולא תבעיה בדינא ומימחא נמי לא מחי מתייאש מתביעתו ולא מזדהר בשטרא ותולה מחאתו בדברי הבאי אבל כשעושה מעשה ומכרו לאחר אין להתיאש ולתלות המכירה בדברי הבאי ויש לו ליזהר בשערו ואם תאמר ואפילו לא הביא עדים אלא על שלש שנים יהא נאמן לומר לקחתיה קודם ממך במיגו דאי בעי אמר ממך זבינתא ויש לומר דאין זה מיגו טוב דבשעה שטען מפלניא זבינתא לא ידע שהיה ביד זה שטר קנייה והיה ירא שאם יאמר שלקחו ממנו יתבענו המוכר לדין:

סימן ט

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני מזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבנת ואכלת' שני חזקה. אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואיפסיק דינא כוותיה וכשראה שהפסיד בטענה זו חזר ותיקן דבריו ואמר אין דאבהתך היא ומינך זבנתה ואכלת' שני חזקה והא דקאמרי דאבהתי דאסמכינן עלה כדאבהתי טוען וחוזר וטוען טענה כזאת שאינה סותרת לגמרי טענה הראשונה אלא מתקן ומיישב טענה ראשונה או אפילו בזה אין חוזר וטוען עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען ומודה עולא היכא דאמר של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען והיכא דהוה קאי בב"ד ולא טעין ונפק לברא והדר אתא לבי דינא וטוען דאינו טוען וחוזר וטוען מ"ט טענתא אגמרוהו ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען:

סימן י

והיכא דאשתעי מילי אבראי ולא טעין ואתא לבי דינא וטעין דטוען וחוזר וטוען אפילו סותר כל דבריו הראשונים מ"ט עביד אינש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא כדי שלא יחשוב שכנגדו תשובה על דבריו ובמזיד טוען טענות אחרות להטעותו אבל אם הודה בפני עדים ואמר הלה אתם עדי ושתק לאו כל כמיניה לסתור הודאתו שלא היה לו לשתוק בשאמר אתם עדי אלא היה לו להשיב לא נתכוונתי אלא להשטות בך. אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וס"ל דטוען וחוזר וטוען והלכה דטוען וחוזר וטוען והיינו כדפרישית:

סימן יא

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה הא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאתכחש באכילה באבהתא מי אתכחש ואפסיק דינא כדרב נחמן. הדר אתא אייתי סהדי דאבהתי' היא. אמר רב נחמן אנן אחתינ' ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ושבקינן לה וכל דאלים גבר והלכתא כרב נחמן:

סימן יב

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעי' באהי ארעה אמר ליה מינך זבנתה והא שטרא א"ל האי שטרא זייפא הוא רב האי גאון ז"ל פירש וכן ר"ח וכן כתב רב אלפס דלא שטרא זייפא ממש קאמר אלא שטר אמנה הוא דאי בעי אמר שטר מעליא הוא מצי אמר ומצי לקיומיה בבי דינא ומש"ה מוקמינן ליה לארעא בידיה אבל שטרא זייפא ממש מודה רבה דחספא בעלמא הוא ולא אמר ביה מה לי לשקר ורשב"ם פירש דה"ה נמי שטרא זייפא ממש ומצי לקיומיה ע"י העדים שחתמו לו שקר וגם הם יקיימוהו או הוא בעצמו זייף אותו עד שהעדים סבורים שהוא חתימת ידם ומסתבר טעמא דשטר אמנה פסול כמו שטר מזויף וכשאמר שטר אמנה הוא אומר רבה אם יקיימנו נאמן לומר שטר מעליא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אומר שטר מעליא. דבלא קיום לא מזכי ליה רבה כיון דקאמר אידך שטרא זייפא הוא ואע"ג דמודה שכתבו נאמן לומר שטר אמנה הוא במיגו דמזויף כל כמה דלא קיימיה וכיון דקיימיה אפילו מזויף ממש נמי. גחין ולחיש לרבה ואמר אין שטרא זייפא הוא אבל שטר מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקט מיהת בידי שטרא כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטר מעליא הוא. א"ל רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. פירש רשב"ם ולא דמי לשאר מיגו שבגמרא ששתי הטענות יכולות להיות אמת אותה שטוען ואותה שיכול לטעון אבל הכא הוי כמיגו במקום עדים דכל כחו וחזקתו בקרקע זו ע"י שטר זה והרי הודה שהוא פסול ואילו היו מעידים עדים שהוא פסול לא אמרינן מיגו וה"ה נמי כיון שהודה. ודעת רשב"ם דמחשב ממך זבנתה והא שטרא חד טענה כיון דאין לו כח בקרקע כי אם ע"י השטר ואותה טענה נתבטלה בהודאתו כאילו עדים מבטלין אותה. ודמי לעובדא דלעיל זה אומר של אבותיו דלא מהימן למימר של אבותיו במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלית שני חזקה כיון דאיכא לאידך עדים שהיתה של אבותיו. וליתא להאי טעמא דעיקר טענתו היינו הא דקאמר מינך זבינתא והשטר אינו כי אם לראיה בעלמא וטענתו יכול לקיים במאי דקאמר שטרא מעליא הוא או בטענה אחרת ע"י מיגו ואין הודאתו מכחשת טענתו כלל דהוה ליה למימר מיגו:

סימן יג

ותירץ הריב"ם דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא ואע"ג שהוא מוחזק בקרקע אין זו חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין לו ראיה עליה לא שטר ולא חזקה אלא שטר מזויף זה הלכך אין להוציא הקרקע מיד הבעלים ע"י מיגו. דלא אמרינן מיגו אלא לאוקמי ממונא כגון שבא חבירו להוציא ממנו בשטר והוא יכול לפטור עצמו על ידי מיגו וכן אם יש לו ראיה בשטר או חזקה ושכנגדו בא לפוסלו והוא יכול לקיימו על ידי מיגו כגון אם אמר קמאי דידי זבנה מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. וכגון זה אומר של אבותיו וזה אומר של אבותיו ואייתי חד מינייהו סהדי דאכלה שני חזקה מהימנינן ליה להאי דאית ליה שני חזקה במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה מהימן נמי למימר דשל אבותיו היא. ומיהו אע"פ שדברי הריב"ם אמת אין לשון הגמרא מורה על פירוש זה. הלכך נראה לפרש דהיינו טעמא דרב יוסף דסבר דלא אמרינן מיגו כי האי כיון דליכא מיגו אם לא שישקר תחלה כי הכא שהוצרך לשקר תחלה ולומר שטרא מעליא הוא. והיינו דקאמר רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא כלומר במה אתה רוצה לזכותו בשטר זה האי שטרא זייפא הוא והואיל וכן הוא אין לנו להאמינו במה שהיה יכול לשקר יותר ממה שהוא משקר שהוציא שטר מזויף בב"ד. ונראה לי ליישב לישנא דגמרא לפי תירוץ הריב"ם והכי קאמר אמאי קסמכת אהאי שטרא כלומר אמאי סמכת להיות יותר מוחזק בזו הקרקע להאמינך במיגו להעמיד הקרקע בידך אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ונמצא שאינך מוחזק וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואתה בא להוציא מידם ע"י מיגו ולא אמרינן מיגו להוציא: ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפיתך והא שטרא. אמר ליה שטרא זייפא הוא גחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אנקוט מיהת בידי כל דהו. אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. א"ר אידי הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי הלכתא כוותיה דרבה בארעא דהיכא דקיימא ארעא תיקום. דכיון דקאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בו ואע"ג דבתר הכי קאמר שטרא זייפא הוא אמרינן מיגו להעמיד הקרקע בידו והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי זוזי לוקמי ואע"ג דזכה בתביעתו כי אמר שטרא מעליא מ"מ אכתי מיחסר גוביינא הלכך כי קאמר בתר הכי שטרא זייפא הוא לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא:

סימן יד

ערבא דאמר ליה ללוה הב לי ק' זוזי דפרעתי למלוה עילווך והא שטרא. פירוש שטר שהיה לו למלוה עילווך ונתנו לי כשפרעתיו כדי שאגבה ממך וערב קבלן הוה דממי שירצה המלוה יפרע. פרשב"ם והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו וצ"ל שנזכר הערבות בשטר דאל"כ מהיכן אנו יודעין שהוא ערב או שמא מיירי שמודה לו ששם אותו ערב או שיש לו שטר ערבות עליו ושטר מלוה שבידו מוכיח שפרע למלוה. וה"ר יונה ז"ל פירש דמיירי שכתב לו המלוה התקבלתי דאי לאו הכי היה יכול הלוה לטעון שמא לא פרעת למלוה כלום ושטר זה אצלך בפקדון או שמא הוא מסר לך שטר זה ואין אותיות נקנות במסירה:

סימן טו

אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הדרת ושקלתינהו מינאי. שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי אמר כה"ג מאי. אמר מאי תיבעי ליה הא איהו אמר הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי וה"מ היכא דא"ל הדר אוזפתינהו מינאי אבל אי א"ל אהדרתינהו ניהלך מחמת שופי וסומקי אכתי איתא לשיעבודא דשטרא:

סימן טז

רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי קול היה יוצא שאביהן משכנה לו וכלו שני המשכנתא והיה מחזיק בה שלא כדין. אתא לקמיה דאביי א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל האי ארעא משכנתא הות גבאי מאבוהון דיתמי והוה לי זוזי אחריני גביה ויש לי בהן שטר. ואמינא אי מהדרנא ארעא ליתמי ואמינא הבו לי זוזי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג דאלו יתומים קטנים היו מדקא א"ל אביי לכי גדלי יתמי וא"כ אפילו בשבועה אין נפרעין דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן רבה בר שרשום לא היה חושש על המתנת פרעון אלא על השבועה אלא אמינא אכבשיה לשטר משכנתא שאם היה ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו לא הוה מצי למימר לקוחה היא בידו לעולם מידי דהוה אאומן שאין לו חזקה בדבר שהוא אומן ואריס דאין לו חזקה בשדה שידוע שירד לתוכה בתורת אריסות וכן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וגודרות וגזלן כיון דידעינן שבתורת גזלנות באתה לידו. ואוכלה שיעור זוזאי:

סימן יז

וצ"ל דרבה בר שרשום סבירא ליה כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש בשילהי מכילתין טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ואיהו קים ליה בגויה דלית ליה צררי הלכך מצי למיפרע מהם דאי סבר כרב פפא דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היאך היה רוצה לעכב הקרקע בידו אפילו יהא אמת כדבריו כיון שאין מחויבין לפרוע חובת אביהן נמצא גוזל היתומים וכדרב הונא נמי פסקינן לקמן. מיגו דאי בעינא אמרי לקוחה היא בידי פירש רשב"ם דמהימנינא בלא שבועה דאין נשבעין על הקרקעות. וקשה נהי דאין נשבעין שבועה דאורייתא מדרבנן מיהא נשבעין. כמו שמדקדק רב האי גאון מההיא דכתובות דף פז: אהא דפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה דאין נפרעת אלא בשבועה סבר רמי בר חמא שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות בדבר. חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ועוד דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות הלכך ליתא להך שבועה אלא מדרבנן. ועוד דמסתמא על חזקת קרקעות נשבעין כמו שנשבעין על חזקת מטלטלין כדאמר בשבועות דף מ: אהא דאמר מנה לי בידך וכו' ואמר רב נחמן עלה דמשביעין אותו שבועת היסת וכמו שתקנו שבועה על כפירת מטלטלין ה"ה על כפירת קרקעות דלא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהן שבועה דאורייתא במודה מקצת הלכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה נהי דחזקה במקום שטר עומדת היינו לענין זה שאין מוציאין הקרקע מתחת ידו משום דלא מצי לאיזדהורי בשטרו לעולם ושבועה מיהא בעי. וא"ת א"כ מאי אהני לרבה בר שרשום טענה זו מה לי שבועה זו מה לי שבועה דהבא ליפרע מן היתומים. וי"ל דלא מצרכינן שבועת היסת אלא היכא דטעין טענת ברי והכא ליכא טענת ברי שאין ודאי ליתומים שקרקע זו אינה לקוחה בידו א"נ רבה בר שרשום ה"ק אי מהדרנא ליתמי ואמתין מליפרע עד שיהו גדולים ואפרע מהן בשטר שיש לי על אביהן הא אמור רבנן הבא ליפרע וכו' ולא ארויח בהמתנה זו ליפטר מן השבועה הלכך טוב לי לכבוש שטר המשכנתא ואגבה ממוני מהן לאלתר ובשבועה ממה שאמתין עד שיגדלו וגם אז לא אוכל לגבות מהן אלא בשבועה. אבל אי לאו דאמור רבנן הבא ליפרע וכו' היה מחזיר להן הקרקע והיה גובה מהן בשערו בלא שבועה לכשיגדלו ותירוץ זה נוח לי מן הראשון דכל דמצי אבוהון למיטען ולהשביע טענינן ליתמי ומשבעינן אפילו בשמא. כי קא אמינא נמי אית ליה זוזי יתירא בהדייהו מהימנינא משמע אפילו לפי תירוץ הראשון שגם לאחר שיאכל הפירות צריך לפטור עצמו במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואלמלא מטעם המיגו היה נשבע גם לאחר שאכל הפירות ואע"פ ששטר בידו:

סימן יח

ושמעינן מהא הא דאמר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אם נטל שלא בשבועה מחייבינן ליה לישבע ומשמתינן ליה עד דמשתבע. ומיהו אי לא בעי אשתבועי לא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד דמשתבע כדין מי שחייב לישבע שבועת היסת. וכן כתב רב אלפס בהלכות שבועות: אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עליה קלא דארעא דיתמי היא. פירשו התוספות ודאי אי הוה טעין לקוחה היא בידי מהימן כיון דאכלה תלת שנין בחיי אבוהון. גם אין ידוע דבתורת משכנתא אתא לידיה. משום קלא בעלמא לא יפסיד חזקתו אלא הכי קאמר לא מצית אמרת כלומר לא היית ברצון אומר כך ולא היית יכול להעיז פניך ולומר כן מפני הקול ואין זה מיגו והכי אמר בפרק האיש מקדש דף נ. גבי דברים שבלב דקאמר היה לך הוה ליה למימר מזיד הייתי ומשום דאין אדם משים עצמו רשע אין כאן מיגו אע"פ שאם היה אומר מזיד הייתי היה נאמן מכ"מ אין זה מיגו ורב האי גאון ז"ל כתב דאי הוה טעין לקוחה היא בידי לא היה נאמן כיון דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא ופירש ה"ר יונה ז"ל דבריו דמיירי שיצא הקול בחיי האב בתוך שני חזקה שהיתה אצלו במשכנתא לשנים ידועות וכלו השנים ההם אחר מיתת אביהן ומתוך כך יצא הקול דאכיל ארעא דיתמי כי כלו שני המשכנתא ולא החזיר להם הקרקע הלכך לא היתה החזקה שהחזיק בחיי אבוהון חזקה דאין לך מחאה גדולה מזו דהוה ליה לאזדהורי בשטריה כיון דנפיק קלא דבמשכנתא איתיה גביה ומחמת הקול לא נזקק אביהם למחות או שמא מיחה בפני עדים ואינן מצויין והוא הקול כי נשמעת מחמת מחאת האב ועדות הוא על המחאה דכל מחאה אינה אלא הוצאת קול דאמרינן חברך חברא אית ליה וכו' ומפני הקול היה לו ליזהר בשטרו כי כל מחאה אינה באה מיד למחזיק אלא הקול נשמע אליו ואם תאמר והיאך היה יכול לומר לקוחה היא בידי והלא היתומים קטנים וידוע היה שהקרקע היה מתחלה של אביהם והיאך יביא עדי חזקה שאכלה שלש שנים בחיי אביהן והא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובפני היתומים קטנים היינו כמו שלא בפני בעל דין והכי אמר בריש הגוזל בתרא דף קיב. בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה אתו לקמיה דרבי אבא אמר ליה שלו הוא תובע והא אית ליה סהדי דאבוה יהבה ניהליה אמר ליה וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דבר חמוה קטן הוה והכא נמי היאך יביא עדי חזקה להוציא הקרקע מחזקת היתומים וי"ל דשאני הכא שכבר אכלה שלש שנים בחיי אביהן וגם אין ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו וכבר היה מוחזק בחיי אביהם ולהחזיק מה שבידו מקבלין עדות בפני יתומים קטנים דאם לא כן לא שבקת חיי ללוקח קרקע ומת המוכר ויבואו הקטנים ויחזיקו ולא יוציאו מידן עד שיגדלו ודמיא להא דאמרינן התם תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו אין אומרין נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכו'. אלא זיל אהדר ניהלייהו וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו:

סימן יט

קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושביק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא קריביה טפי וההוא גברא אמר אנא קריביה טפי והחזיק בו ההוא גברא בדינא כל דאלים גבר אייתי רב אידי בר אבין סהדי דאיהו קריב טפי א"ד לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי אוקמיה רב חסדא בידיה אמר ליה ליהדר לי פירי דאכיל מההיא שעתא עד האידנא אמר ליה זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא אמאי קא סמכת אהאי הא איהו אמר דאנא קריבנא טפי אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא דכיון דאודי אודי והלכתא כוותייהו:

סימן כ

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב חסדא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומהדרינן ארעא למאן דאית ליה סהדי דאבהתיה ופירי דאכל נמי מהדר ואע"ג דליכא סהדי דאכל פירי אלא שהודה שאכלה ולא מהימן לומר דידי אכלי במיגו דלא אכלי דהוי מיגו במקום עדים דהא איכא סהדי דאבהתא לאידך והוא לא קאמר דזבנה מיניה ואי אפשר שיאמר דידי אכלי אם לא בהכחשת העדים דכיון שהעידו שהיתה של אבותיו גם הפירות הם שלו: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת' ואכלתיה שני חזקה אייתי סהדי דאכלה תרתין שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן אבל כי טעין מינך זבנתיה אין נאמן על הפירות במיגו דאי בעי טעין לפירות ירדתי לפי שחפץ יותר לומר מינך זבנתי ולזכות בגוף הקרקע. מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגדור לדיקלא דפלניא דזבינתה מיניה מהימן מ"ט לא חציף איניש דגדר דיקלא דלאו דידיה הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה אי הכי ארעא נמי פירוש אי טעין זבינתה מינך לא נוציא ממנו הפירות מהאי טעמא. ארעא אמר ליה אחוי שטרך. אי הכי פירי נמי. שטרא לפירי לא עבדי אינשי: ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין סברוה רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דההוא גברא דחטיף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה היאך אין חטפי ודידי חטפי אמר רבי אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לשלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא ליתבע כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן אמר ליה רבי אבא הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם אמר ליה אביי מי דמי התם חד סהדא לאורועי קאתי אי איכא סהדא אחרינא בהדיה מפקינן לה מיניה הכי חד סהדא לסיועי קאתי אי איכא סהדא אחרינא בהדיה מוקמינן לה בידיה הלכך ליכא לחיוביה אפומא דהאי סהדא דאי מהימנינן ליה מוקמינן לארעא בידיה אלא אי איכא לדמויי לדרבי אבא לחד סהדא ולתרי שני ולפירי והלכתא כרבי אבא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם ובפרק כל הנשבעין הארכתי:

סימן כא

ההוא ארבא דהוו מנצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אתו לבי דינא אמר חד מינייהו תפסוה עד דאזלנא ומייתינא סהדי דדידי הוא תפסינן או לא תפסינן רב הונא אמר תפסינן רב יהודה אמר לא תפסינן אזל לא אשכח סהדי אמר אפקוה וכל דאלים גבר מפקינן או לא מפקינן רב יהודה אמר לא מפקינן ר"פ אמר מפקינן והלכתא לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן והא דלא אמרינן יחלוקו כמו גבי טלית פירשתי בריש בבא מציעא:

סימן כב

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר וסמכו על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי:

סימן כג

ומ"ש משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני פירש רשב"ם רואין למי דעתו קרובה יותר ור"ת מפרש דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה ובלבד שלא יהנה הדיין דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא והביא ראיה מהא דאמרינן שילהי פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה התם שודא דדייני ועוד ראיה מפ' בתרא דקידושין דף עד. נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי וכו' אבל אם אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן ופריך וליהדר ולידייניה ומשני בשודא דדייני ואם הדבר תלוי בסברות ובראיות ניהדר ונידייניה אלא ודאי תלוי ברצון הדיין בלא טעם ושמא מתחלה היה בדעתו ליתנה לזה ושוב יעלה בדעתו ליתנה לאחר ועוד ראיה מדאמרינן שילהי מי שהיה נשוי דף צד. גבי אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבה לנכסי לרמי בר חמא לאורתא כתבה לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי וכו' עד קאמר ליה רב ששת עבד הכי שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ואם הדבר תלוי בראיות וסברות וכי רב ששת לא היה יכול לדון דין התלוי בראיות אבל אם הדבר תלוי ברצון הדיין ניחא שרב נחמן שהיה דיין מומחה מפי ריש גלותא היה כח בידו לתתן לכל מי שירצה והכי איתא בירושל' שודא לאיזה מהן שירצו בית דין מחלטין ורבינו חננאל פירש במי שהיה נשוי קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקע ודוקא דיין מומחה כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ומיהו נראה דשייך שודא אמטלטלין דגבי מטלטלין קאמר ליה בסוף פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני. התם ליכא למיקם עלה דמלתא הכא איכא למיקם עלה דמלתא ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו התם להאי אית ליה דררא דממונא ולהאי אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן דרבים לא שמיה גזלן רב אחי אמר לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא נתן להשבון אינו יוצא ידי הישבון עד שישיב לכל אחד ואחד: חזקתן שלש שנים מיום ליום אמר רבה אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אמר רבא אי טעין ואמר הורדתיו לפירות נאמן והני מילי תוך שלש אבל לאחר שלש לא דאי לפירות אחתיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחה איהו דאפסיד אנפשיה:

סימן כד

אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת העובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים מה עובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת העובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה העובד כוכבים מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי אמר אנא זבינת' מינך וכן נמי אם אמר הישראל הראני העובד כוכבים השטר שקנאה ממך נאמן במגו:

סימן כה

אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק אגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה מימר אמר כל מאי דזרע ערודי אכלי ליה אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה והוא שנהנה בחבילי זמורות אבל אם אכל הפירות לא הוי חזקה דלא אחזיק כדמחזקי אינשי כיון שאכל דבר איסור: תניא נמי הכי אכלה ערלה ושביעית וכלאים הרי זו חזקה אמר רב יוסף אכלה שחת לא הוי חזקה ובצואר מחוזא הרי זו חזקה אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו:

סימן כו

העבדים וכו' ועבדים יש להן חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים אמר רבא קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא מהו דתימא אימיה עייליתיה להתם קא משמע לן אימא לא מנשיא את ברא. הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מרי דחושלא ותפיס בהו הוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה והא איכא צפרא ופניא בנהרדעא טייעי דמידא דמידא לידא משלמי:

מתני' רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי אלו שמונה עשר חדש ר"ע אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי אלו י"ד חדש אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים עד שיבצור שלש בצירות ויגדור שלש גדירות וימסוק שלש מסיקות אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום מאי בינייהו אמר אביי דקל נער איכא בינייהו פירש רב האי גאון דקל המשיר פירותיו דלשמואל לא הוי חזקה עד שיגדור בידים. והלכתא כשמואל בדיני. ולשמואל נמי בעינן שלש שנים שלימות מדלא קאמר איכא בינייהו מקוטעות ואע"ג דאיכא נמי חרפי ואפלי וזימנין דאיכא שלש בצירות בפחות משלש שנים שמואל אמר שלש שנים שלימות בעי ולא הזכיר שלש בצירות אלא לאפוקי דקל. ת"ר ניר אינה חזקה וי"א הרי זו חזקה והלכתא לא הוי חזקה מ"ט מימר אמר כל שיבי דכרבי ליעול בה. אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן. הי' שלשים אילנות ממטע י' לבית סאה ואכל עשרה בשנה זו וי' בשנה זו וי' בשנה זו הרי זו חזקה לאו מי אמר רבי ישמעאל חדא פירא הוי חזקה לכולהו ה"נ הני הוי חזקה להני והני הוי חזקה להני והני מילי דלא אפיקו כגון בנות שוח שעושין פירות לשלש שנים אבל אפיק ולא אכיל לא הוי חזקה והוא דבזייה בזויי שאכל בכל שנה שלשה מפוזרים בכל בית סאה. ולהכי לא קאמר אביי תשע אילנות ממטע שלשה לבית סאה דבכה"ג אוכל בכל שנה בכל בית סאה אחת ואין נקרא פיזור הלכך לא הוי חזקה וחזקת בנות שוח נראה אם התחילו שני חזקה בשנה ראשונה שחנטו ונעל וגדר השדה כל שלש שנים ותיקן צרכי האילנות ואכל הפירות בשנה השלישית הויא דאחזיק כדאחזקי אינשי: זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא וכי מאחר שאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע והלכתא כרב פפא:

סימן כז

אמרי נהרדעי אכלה רצופין אינה חזקה מתקיף לה רבא אלא מעתה מישרא דאספסתא במאי קנה לה אלא אמר רבא מכרן רצופין אין לו קרקע. אמר רבי זירא כתנאי כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר"ש אומר אינו כרם. וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינן. ופסק רב אלפס הלכתא כרבא ואע"ג דרבי זירא מוקי מלתא דרבא כר"ש רבא הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין כלאים דעבידי אינשי דנטעי הכי דמימר אמר הי מינייהו דשפר לי שפר ודלא שפר ליהוי לציבי אבל לענין קניית קרקע כיון דאין עומדים להתקיים אין לו קרקע וה"נ מפליג לקמן בשילהי המוכר פירות דף קב.. אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא עד תהומא ומוקי לה בבא מחמת חזקה:

מתני' ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת:

גמ' מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפילו יהודה וגליל נמי ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא אמר רבי אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתנו בשעת חירום שנו. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אמר רבה הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה תרתי לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין:

סימן כח

ואפילו מיחה בפני עדים שאין יכולין לומר לו הויא מחאה מ"ט חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואע"ג דשמואל הוא דקאמר מיחה בפני עדים שאין יכולין לומר לו דלא הויא מחאה והלכתא כוותיה בדיני היכא דפליג עליה רב. בהא מלתא אמוראי בתראי סברי כרב דרב פפא הוא דאמר לדידיה הוא דלא אמרי ליה לאחריני אמרי וחברך חברא אית ליה וכו' אע"ג דאיכא למימר דשמואל נמי אית ליה דרב פפא כיון שיכולין לילך לעיר שהמחזיק שם ולומר לאחרים באותה העיר והם יאמרו למחזיק אבל זקן או חולה שאין יכולין לילך שמא אפשר דרב פפא מודה דלא הוי חזקה אפילו הכי מסתבר שאין לחלק כיון דחברך חברא אית ליה והם יאמרו לאחרים אין חילוק בין אותה העיר לעיר אחרת לענין מחאה דאחרים ישמיעו הקול במקום שדר המחזיק היכי דמי מחאה שלא בפניו א"ר זביד דאמר פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה פלניא גזלנא דקאכיל לארעאי בגזלנותא ולמחר נקיטנא ליה בדינא הויא מחאה נראה הא דקאמר ולמחר נקיטנא ליה בדינא סיומא. דמלתא היא דאורחא דאינשי למימר הכי כשמוחה ומודיע הדבר לרבים לומר להם דברים הנשמעים ואל תתמהו אם הוא כדברי למה איני תובעו לדין להוציא הקרקע מידו לכן הוא אומר אין העת נותן עתה שאוכל להוציא מידו אלא היום או למחר אתבענו לדין ואוציא מידו לכן אני מודיע לכם הדבר עתה שלא יוכל לטעון חזקה והוא הדין נמי אם לא אמר למחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה דאם תמצי לומר דדוקא קאמר אם כן הוה ליה לרב זביד למימר פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא לא הויא מחאה פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה והוא הדין נמי אי לא קאמר פלניא גזלנא הוא אלא פלניא קאכיל לארעא דידי בגזלנותא הויא מחאה ורבינו חננאל פירש דכל כמה דלא קאמר למחר תבענא ליה בדינא אינו אלא כנותן פגם לחבירו ואין השומעים חוששין להגיד למחזיק ולא מסתבר. אמר להו לא תימרו לו אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה רב פפא אמר לדידיה לא תימרו ליה לאחריני אמרו וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה אמרו ליה לא אמרינן ליה אמר רב זביד הא קאמרי לא אמרינן ליה רב פפא אמר לדידיה לא אמרינן ליה לאחריני אמרינן ליה וחברך חברא אית ליה וכו'. אמר להו לא תפיקו שותא הא קאמר להו לא תפיקו שותא אמרו ליה לא מפקינן שותא אמר רב פפא הא קאמרי' לא מפקינן שותא רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה הלכך בכולהו הוי מחאה בר מלא תפיקו שותא:

סימן כט

גידל בר מניומי הוה ליה מחייתא למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי ומחה קמייהו לשנה הדר אתא למחויי קמייהו אמרו ליה לא צריכת הכי אמר רב כיון שמחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות. פירוש בתוך ג' אמר ר"ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג' תני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה פירוש ואם לאו שאמר במחאה שעשה בסוף שלש ראשונות דבגזלנותא קאכיל לה ובמחאה שנית שעשה בסוף שלש שניות אמר שבתורת משכנתא היא בידו הרי הודה שמחאה ראשונה היתה שקר וחזקת שלש שנים הראשונות היה חזקתו בלא מחאה ופרשב"ם ה"ה אם מיחה ב' מחאות בתוך ג' שנים המכחישות זו את זו דלא הוי מחאה לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף שלש שהרי במחאה שניה הודה שהראשונה היתה שקר ובטלה וכ"ש זו השניה דהוחזק כפרן וכמו שלא מיחה כלל דמי ולא נהירא לי דאין אדם מוחזק כפרן אלא על פי עדים אבל אם טוען שתי טענות לפני בית דין המכחישות זו את זו לא נתבטלו אותן טענות אלא בוחר איזה מהן שירצה ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה והאי דנקט בר קפרא תלתא ערעורין לאו דוקא ולא כדברי המפרשים ששינה ערעורו שלש פעמים והוחזק בדברי שקר ולעיל סימן ח פירשתי דלא קשה מהך דלעיל כיון דאכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו:

סימן ל לא

אמר רבא אמר ר"נ מחאה בפני שנים ואין צ"ל כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני ב' ואין צ"ל כתובו קנין בפני ב' ואין צ"ל כתובו בפ"ק דסנהדרין כתבתי דלאו דוקא בפני שנים דאפילו בינו לחבירו מועיל קנין דלא איברו סהדי אלא לשקרי והא דנקט בפני שנים משום דבעי למימר. ואין צריך לומר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד כל זמן שלא חזר בו. ומיהו יכול לחזור בו ולמחות בידם שלא יכתבו כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הספינה דף עז. זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי דף נה. אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר כתובו דאפילו לא אמר נמי כדמוכח הכא אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאמלוכי אף על גב דאמר להו כתובו ויש מפרשים דאפילו אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ולא מסתבר כך אלא כמו שכתבנו: קיום שטרות בשלשה דמעשה בית דין הוא ואף על גב דרב נחמן אית ליה בסנהדרין דף ה: דשנים שדנו דיניהם דין בקיום שטרות מודה דבעינן תלתא דאילו בבי תרי הוי כעד מפי עד ויראה הא דקאמר מחאה בפני שנים היינו לאפוקי ממ"ד שלשה דלא חיישינן לגלויי מילתא כשמיחה שלא בפניו אבל אם מיחה בפניו אף בלא עדים והוא מודה במחאה לא הוי חזקה דתרי לסהדותא בעינן והרי הוא מודה ודלא כמ"ש הרמב"ן דאפילו אם מיחה בפניו ובפני עד אחד לא הוי מחאה משום מיגו וליתא דלא שייך להזכיר כאן מיגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון דידע שזה מיחה והראב"ד ז"ל כתב דהודאה בפני שנים דוקא אבל הודאה בפני עד אחד לאו הודאה היא כלל ואפילו אמר לו אתה עד דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מיחייב ממונא אפומיה הלכך משטה הוא בו ואי כפר לא משתבע והא דקאמר סנהדרין דף ל: הודאה אחר הודאה מצטרפין כגון שכל אחד אומר בפני ובפני אחר הודה לו ולא מסתבר דכיון דאמר לו אתה עד והלה שתק נתכוונו שניהם שיהיה עד והרמב"ן ז"ל הביא ראיה מן הירושלמי דסנהדרין אההוא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום וקאמרינן עלה אם היה מתכוין למסור לו עדותו עדות פירוש אם אמר לו אתה עד:

סימן לב

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גילוי מילתא בעלמא הוא פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה ולא ניחא ליה דליקני והמתנה בטילה בכך וכן הגט דהא אפילו מתנה טמירתא אמרינן דבטלה אלמא בגילוי דעתא כל דהו בטל המתנה כ"ש כשמסר המודעה ואפילו אם ידוע הדבר שאותה מודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הן הויא מודעא לבטל המתנה ולא דמיא לזביני כיון דמקבל זוזי גמר ומקני ומה שמסר מודעא כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיו לו מעות וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אלא מודעא דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שנין אמר ליה אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כי האי ודאי כתבינן מודעא אלא שצריך שיכירו העדים האונס:

סימן לג

אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה ואפי' אם תפס מפקינן מיניה שאנו אומדין דעתו שלא גמר לתת לו בנפש חפצה אלא שהוצרך לפנים לתת לו הלכך לא קנה ולא שיהיה הדבר מסופק אם קנה אם לא קנה ואפילו אי הויא ספיקא דדינא לא מהניא תפיסה דתפיסת ספק לאו תפיסה היא דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן בפרק קמא דמציעא דף ו: תקפו כהן מוציאין מידו. היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקי ברייתא וכתובו ליה זו היא גירסת רשב"ם ור"ח גורס דאמר להו לא תיתבו בשוקי ברייתא מאי בינייהו סתמא אמר רבא והוי מודעא לחברתה אמר רב פפא הא דרבא לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אמר להו זילו כתבו ניהלה לכולהו נכסאי אזל בריה קשישא וקצווח קמיה ואמר ליה ההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו איטמורו בעיבר ימינא וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קני ולא מר קני מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא לחברתה ולא היא התם מוכחא מלתא דמשום אונס הוא דכתב לה הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. אבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למיתב בכל שטרי מתנתא וכך אמר לנו כתובו בשוקא וחתמו בברא הלכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה בסתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים הלכך הוי כאילו אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא וכן כתב רב האי גאון ז"ל דהאידנא לא חיישינן לסתמא:

סימן לד

ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תגלו הא תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דלכי מתקיימא לאחר מיתה ההיא שעתא לא טמירתא היא דהא אמר להו לסהדי לאחר מיתה גליוה:

סימן לה

מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אין צריך טענה:

גמ' פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבנא ליה ושטרא ה"ל ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבנא לי אמר לי אחוי שטרך הלכך נימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דאנן לא טענינן ליה הכי ומיהו משמע דאי איהו גופיה טעין הכי מתרץ דבוריה הוי ולא הוי כטוען וחוזר וטוען:

סימן לו

רב ענן שקיל בדקא בארעא אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא אחוי אמר ליה כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל ברבי יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו והא קאחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות היא את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע רבי יהודה מאי היא דתנן אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת דשמעת מינה דבפניו לאלתר הוי חזקה. רבי ישמעאל ברבי יוסי מאי היא דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה החזקת בני החזקת בא לפני רבי חייא אמר ליה יגעת בני ופתחת לך יגע וסתום:

סימן לז

רב כהנא שקיל בדקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב יהודה אזל אייתי תרי סהדי חד אמר תלת אוצייתא עייל וחד אמר תרי אוצייתא עייל א"ל זיל ואהדר ליה תרי מגו תלת א"ל כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מאתים ואחד אומר מנה שב"ש אומרים נחלקו עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה והא אזילנא ומייתינא אגרתא ממערבא דאין הלכה כרשב"א אמר ליה לכי תיתי. ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מריה דביתא אשכחיה אמר ליה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינת' דאמר לי דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר בה איהו אפילו חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמינא ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתא לדעתיה דאי אמר קמיה דידי זבנה מינך מהימן במיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך פירוש אי אמר מעיקרא קמאי דידי זבנה מינך קודם שאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אבל כיון שכבר אמר דאמר לי דזבנה מינך תו לא מהימן לומר זבנה מינך קמי דידי ונראה דאם אמר בסתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך ותו קאמר הא דאמרנא דזבנה מינך קמי דידי הוא דקאמינא מתרץ דבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען אמר רבא כוותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אין צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי וכן הלכתא איבעיא להו נראה בו מהו אמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא ולא זבין והלכתא כרבא:

סימן לח

שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר שמכר הלוקח הראשון לשני והשני לשלישי בשטר דאית ליה קלא הלכך מצטרפת אכילת שלשתן להיות חזקה ת"ר אכלה האב שנה והבן שתי שנים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני הבן שתים ובפני האב שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ואמאי כיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו ואוקמה רב פפא במוכר כל שדותיו סתם דלית ליה להאי לוקח קלא דלא מנכרא זבינא דהאי ארעא דאזדבנא בכלל ארעא אבל איזבנה מרא קמא באפי נפשה כיון דאית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו: אמר רב המוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים כתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי דמסהדי סהדי שלא חתמו על שום שטר וגם לא היו שם עדים אחרים כי אם הם דאי לאו הכי דלמא טריף בעדים והדר טריף בשטר ומכבש הוא דכביש ליה השתא ואפילו לא פירש לו בפני עדים את האחריות דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואדעתא דמקבל עליה אחריות הוא דזבין מיניה דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפילו למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא ה"מ כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה התנאי ביניהם:

סימן לט

מתני' האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להן חזקה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב:

גמ' אמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה. מחזיקים זה על זה בדאית ביה דין חלוקה וקא נחית לכולה ואכיל לה שני חזקה ולא ממחי ביה שותפיה אבל אי לית בה דין חלוקה שותף אין לו חזקה. ומעידין זה על זה ואמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני ב"ח דאמר רבין בריה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח הב"ע דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אילימא אחריות דעלמא כ"ש דניחא ליה אלא אחריות דאתי ליה מחמתיה הלכך לאו נוגע בעדות הוא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי למאי הלכתא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע:

סימן מ

תניא בני העיר שנגנבה ס"ת שלהן אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי וליסלקו נפשייהו בי תרי מינייהו ולדייני שאני ס"ת דלשמיעה קיימא ולא מצו לסלוקי נפשייהו אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסלקי ודייני ומסהדי וכן הלכה ואף ע"ג דבעינן תחלתו וסופו בכשרות לקמן דף קכח. ה"מ בפסול הגוף אבל בפסול ממון לא בעינן רק סופו בכשרות: ונעשין שומרי שכר זה לזה אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר:

סימן מא

ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער עליה לא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דניחא ליה דתיקו בידיהכי היכי דתיהדר ליה וכיון דאסהיד דארעא דלוי היא במאי מפיק ליה מיניה נמצא דלאו נוגע בעדות הוא דאמר ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא ובההיא זכותא דמפיק ליה מלוי לפקה מיהודה ומה לו להעיד שקר בשביל זה דאמר. השני נוח לי והראשון קשה ממנו ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי למר ולמר ואין עדי שמעון מזומנין עתה ואמור רבנן היכא דקיימא ארעא תיקום הלכך אם יוציאנה יהודה מלוי ואחר כך יביא שמעון עדיו אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת יהודה היכא דקיימא הלכך ניחא ליה לשמעון לפסול עדי יהודה ולבטל זכותו ואחר כך יביא שמעון עדיו ויוציא מלוי ואפילו אם יבוא יהודה אחרי כך עדים אחרים כבר נכנס הקרקע בחזקת שמעון בשופי בלי ערעור ונתבטלו זכיותיו של יהודה ולא מפקינן ליה תו מחזקת שמעון הלכך נוגע בעדות הוא ולוקמה בגזלן משום דקבעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דדוקא מכר דלא הדרא ליה דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אבל לא מכר לה דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואע"ג דבקרקע נמי שייך יאוש כדתנן במסכת כלאים פ"ז מ"ו האנס שזרע כלאים בכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד וקאמר עלה בירושלמי נשתקעו בעליו ולא נתייאשו איסורו מדברי תורה נתייאשו בעליו ולא נשתקעו איסורו מדברי סופרים ופריך וכי יש קרקע נגזלת אמר ר' אילא אעפ"כ יש יאוש להם וגבי עבד נמי משמע דיש יאוש בפרק השולח דף לט: גבי נתייאשתי מפלוני עבדי ועבד אתקש לקרקע וכן בהניזקין דף נח: בשמעתין דסיקריקון מוכח כך וי"ל דאע"ג דיש יאוש בקרקע מ"מ לא שכיח בה יאוש לפי שאינה דבר הכלה ואינו מתייאש שאם לא יוכל להוציאנה מידו יוציאנה מיד בנו אבל בפרה וטלית שכיח בהו יאוש ואורחא דמילתא נקט וסיפא נמי נהי דמגופה מייאש מדמי מי מייאש לא צריכא דמית גזלן דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם קשיא ליה לאביי מפני שאחריותה עליו ושאין אחריותה עליו מפני שחוזרת לו ואין חוזרת לו מיבעי ליה אלא כדרבין בר שמואל ואע"ג דשני אביי להך ברייתא בשינויא אחרינא משום דלישנא דברייתא לא משמע כשינויא קמא מכל מקום הלכתא כשינויא קמא דפסלינן ליה לעדות משום הך חששא:

סימן מב

דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח אבל פרה וטלית לא ולא מיבעיא קאמר ולא מיבעיא סתמא דלא הדרא ליה אלא אפילו עשאו אפותיקי נמי לא הדרא ליה כדרבא:

סימן מג

דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא וניחוש דלמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה דאמר רבה אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי וגבי מקרקעי וא"ר חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא הכא במאי עסקינן כגון שלקח ומכר לאלתר וניחוש דלמא דאיקני אמר ליה שמעינן מינה דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא קנה לא צריכא דקאמרי עדים ידעינן ביה בפלניא דלא הוה ליה ארעא מעולם והאמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו במכיר בה שהיא בת חמורו:

סימן מד

רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות והלכתא כוותיה דרב זביד:

סימן מה

מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא מישראל חבריה ואתו עובדי כוכבים ואנסי ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דקאניס ליה בלא אוכפא אבל אניס ליה ולאוכפא לא אמימר אמר אף על גב דליכא כל הני לא איבעי ליה לפצויי מ"ט מידע ידוע דסתם עובד כוכבים אנס הוא דכתיב וימינם ימין שקר:

סימן מו

אומן אין לו חזקה אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר נמי לקוח הוא בידי נאמן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא הלכך בין מסר ליה בסהדי בין מסר ליה בלא סהדי לית ליה חזקה אבל אחר מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה ולא יכול למימר הדרית וזבנית מינך ואי אפקיד גביה בלא סהדי אית ליה חזקה ואי אמר זבינתה ניהלי מהימן והא דאמרינן לית ליה חזקה בין אומן בין אחר הני מילי היכא דראה בדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס ואמר ליה מה טיבו אצלך אמר ליה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום אבל אי לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה באפי סהדי מיגו דאי בעי אמר אהדרית ניהליך מהימן כי אמר נמי זבנתה ניהלי מהימן והא דאיכא בין אומן לאחר היינו היכא שמסר לו שלא בעדים אלא שיש עדים שזה החפץ היה שלו וראה עתה בידו בעדים. אומן לית ליה חזקה בדברים שהוא רגיל לתקן מידי דהוה אדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שאלו הכלים היו שלו וראם ביד אחר שאין נאמן לומר לקוחין הן בידי אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר וראם ביד אחר נאמן לומר לקוחין הן בידי אם לא שמסר לו בעדים אבל כי מסר לו בעדים וגם ראה בעדים בידו לא מהימן לומר לקחתיו ממך כיון שבתורת פקדון בא לידו אבל אם לא ראם בידו אע"פ שמסר לו בעדים נאמן לומר לקוחין הן בידי במיגו דהחזרתיו לך דקי"ל המפקיד לחבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים. ונשבע שבועת היסת שלקחו במיגו דהחזרתיו לך שגם באותה טענה היה נשבע שבועת היסת ואם אמר אל תחזירהו לי אלא בפני עדים ואמר החזרתיו לך שלא בעדים הרי זה נשבע שבועה דאורייתא שהחזירו במיגו דאי בעי הוה טעין נאנסו ומשתבע שבועת שומרין שהיא דאורייתא. ואי טעין החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן בלא שבועה אבל משתבע שבועת היסת ולא מהימן בשבועה דרבנן כשטוען החזרתיו לך שלא בעדים במיגו דהחזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לפי שירא לטעון כן פן יבואו ויכחישוהו ואע"פ שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שמתו מ"מ אין זה מיגו טוב כי יאמרו ניכר שהוא משקר לכך הוא מזכיר עדים שמתו כבר. ועוד יש חילוק בין אומן לאחר שהמוסר לאחר בפני עדים בסתם אף על פי שראה בידו יכול לטעון במכר או במתנה בא לידי אבל המוסר לאומן בסתם כלי שהוא רגיל לתקן אין יכול לטעון במכר או במתנה בא לידי אלא אנו תולין שבתורת תיקון בא לידו ואם הטלית יוצא מתחת ידי אחר ואמר האחר בפני אמרת לאומן למוכרו וליתנו במתנה ולקחתיו הימנו נאמן במיגו דאי בעי אמר לקחתיו ממך. וכתב רב אלפס הדין סברא דרבוותא ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מיגו איתותב וסלקא בתיובתא ושמעינן מיניה דהאי דינא לא אמרינן ביה מיגו הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיה ניהלי לא מהימן והא דאמר רבא שפיר עביד ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא אפיק ליה לא אמרינן ליה אפקיה דליחזאה ולהכי תניא ראה והגאונים פסקו כאשר כתבתי למעלה:

סימן מז

ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. בבית האבל או בבית המשתה ה"ז לא ישתמש בהן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבי חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי ותלינן שראובן אמר לאומן למכור טליתו וטעה האומן ונתן ללוקח טליתו של שמעון וכשתבע שמעון טליתו ידע האומן שטעה ונתן לו מדעתו טליתו של ראובן הלכך ישתמש בו שמעון כמו שהלוקח משתמש בטליתו וא"ת היאך משתמש בו שמעון על ידי מסירת האומן והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של ראובן יכול לחזור הטלית לראובן ונמצא שמשתמש בטלית של ראובן שלא מדעתו וי"ל כיון שראובן היה דחוק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם ישתמשו בו אחרים שגם הוא משתמש במעות. אמר רבי חייא בריה דרב נחמן לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא ואיהו נמי לא אמרן אלא דאמר ליה טלית סתם אבל אמר ליה טליתך האי טלית לאו דידיה הוא:

סימן מח

אריס אין לו חזקה אמאי עד האידנא פלגא והשתא כולה אמר רבי יוחנן באריסי בתי אבות א"ר נחמן אריס שהוריד אריסים תחתיו יש לו חזקה מ"ט לא עביד איניש דנחתי אריסים לארעיה ושתיק אמר רבי יוחנן אריס שחלק לאריסין לא הויא חזקה אימור הרמנא שויה:

סימן מט

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל ארים מעיד והא תניא אינו מעיד לא קשיא הא דליכא פירי בארעא והא דאיכא פירי בארעא. ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתא כנגד החוב מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתא כנגד חובו ואפילו אי האי ארעא אחריתא זבורית והאי של ערער בינונית לא חשדינן ליה להעיד שקר משום חלוף דבין בינונית לזיבורית אחרי שמוצא לגבות כל חובו. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתא ללוקח שני או למוכר לסמוך עליה אם תמצא לומר שלו גזולה ויערפה מידו. קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אין מעיד אמרי לה מעיד כי אית ליה ארעא אחריתא בדין ערב ואמרי לה אין מעיד דניחא ליה דליקומו תרוייהו בידיה דכי אתא בעל חוב מאי דניחא ליה שקיל ומתוך כך לא יחזור על הקבלן:

סימן נ

אמר רבי יוחנן אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה ה"ד אי דאתו בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי לא ואי דאתו בטענתא דנפשייהו אפילו בן גזלן נמי יש לו חזקה לעולם דאתו בטענתא דאבוהון וכגון דאמרי בפנינו הודה לו. הנך איכא למימר קושטא קאמרי ומהימני במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה. גזלן אפילו דאודי ליה נמי לא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי הוה ממטי לדידיה ולתמריה לשחוור וכן בן גזלן אם אמר בפני הודה שמכרה לאבי לא מהניא הך הודאה שבשביל מורא הוצרך להודות גם בפניו אבל אי טעין בן בן גזלן בפני הודה שמכרה לאבי אבי מהניא הך הודאה דכולי האי אין מטיל מורא בשביל בן בנו. אמר רבא פעמים שאפילו בן בנו של גזלן אין לו חזקה היכי דמי דאתי בטענתא דאבא דאבוה היכי דמי גזלן אמר רבי יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה ורב אמר כגון של בית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון ועל כל השדות מוחזקין גזלנים ואין להן חזקה מר אמר חד אומר אמר חדא ולא פליגי אהדדי. ת"ר אומן אין לו חזקה ירד מאומנותו יש לו חזקה ואפילו בכלים שנתנו לו בשעה שהיה אומן והוא שנשתהא אצלו כ"כ אחרי שירד מאומנותו שאין רגילות להניח כלים כ"כ בבית האומן אחרי שנודע שירד מאומנותו וכן הא דאמרינן בן אומן יש לו חזקה כי אמר בפני הודה היינו כששהה אחרי מות אביו כשיעור הזה דאי לאו הכי אין נראה שיהא נאמן לומר במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דאי טעין נמי לקחתיה ממך לא היה נאמן. ארים אין לו חזקה ירד מאריסותו יש לו חזקה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ואפילו מגורשת ואינה מגורשת שיש לה עדיין חיוב מזונות יש לה חזקה דכיון דסגי לה לא מייחד לה ארעא לפירי אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראייה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידו. גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאומרים עדים בפנינו מנה לו אבל אומרים בפנינו הודה לו לא כדאמר רב כהנא דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי לדידיה ולחמריה לשחוור והני מילי בדמסר מודעא אזביני אבל אי לא מסר מודעא אזביני אע"ג דאניס זביניה זביני מ"ט סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני:

סימן נא

ואמר רבה הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלאארציזוזי אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן אלא דלא ה"ל לאישתמועי אבל הוה ליה לאשתמועי לא והלכה בכולהו זביניה זביני דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר מר תליוה וקדיש קדושיה קדושין רב אשי אמר אשה ודאי קדושיה לאו קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן וכן הלכתא ואמר נמי טבי תלי לפפי אכנדרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן דחתם אמודעא שפיר חתים ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמר תלאוהו וזבין זביניה זביני שמעינן מכל הלין דת אוהו וזבין זביניה זביני היכא דלא מסר מודעא ולאו דוקא תלאוהו דאנסי' יסורין גדולים ואגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון כי ההוא עובדא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו זביניה לאו זביני ודוקא תליוהו וזבין אבל אי תליוהו ויהיב לא הויא מתנה ואפילו אי לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה ומיהו אי מסר מודעא אמתנה אפילו לא ידעו עדים באונסיה כתבינן וכן בגיטין דגלוי דעתו מבעל הדבר והיכא דביטל המודעא בשעת זביניה מהני הביטול כדאיתא בערכין פרק האומר משקלי עלי דף כא: עלה דהך משנה וכן אתה אומר בגיטי נשים א"ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא. פשיטא לא צריכא דעשיוהו ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל עד דאמר בטלתי ואימא ה"נ א"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבעל ליה למודעיה ומשמע אם כפו אותו עד שביטל המודעא דמהני בטול ולא הויא מודעא ואע"פ שאמר בשעת מסירת המודעא כל מה שאבטל לא יהא בטול אינו מועיל דמ"מ לבסוף כשיכופו אותו לבטל כל מה שאמר קודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל ומיהו במתנה היכא דידעי באונסיה אפילו בטול לא מהני דכיון דאניס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הויא מתנה אבל אם מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה ואחר כך בטלה מדעתו מהני הביטול כיון שלא הכירו באונס ולהכי נהיגי לכתוב בטול מודעא במתנה מיתיבי גט המעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך יש מפרשים דקאי אמאי דסליק מיניה כלומר כיצד בעובדי כוכבים פסול כגון אם חובטין אותו וכו' ולא נהירא דא"כ אדפריך ליה מסיפא לסייעיה מרישא דקתני בישראל כשר משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואין לומר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים דאם כן בעובדי כוכבים אמאי פסול הא חובטין אותו לשמוע דברי חכמים הלכך נראה לפרש ובעובדי כוכבים כיצד כשר כשאומרים לו עשה מה שישראל אומר לך וכן מפרש בהלכות גדולות וכן מוכח בתוספתא דקתני ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל פלוני אומר לך משמע דפלוני שם חכם הדיין ועל פיו חובטין אותו העובדי כוכבים ליתן גט כשר בתיקון חכמים וכן מוכח נמי בירושלמי דקאמר התם סוף פרק המגרש רב אשי אמר ישראל שעשו כמעשה העובדי כוכבים כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ומתניתין אמרה כן ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאני אומר לך ואע"ג דאמרינן בגיטין דף פח: לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים היינו כשהוא מעושה ע"פ דייני עובדי כוכבים:

סימן נב

אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב והלכתא כמר בר רב אשי:

סימן נג

אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומסיק דמיירי כשסילק עצמו מנכסים שאין אוכל פירי נכסי מלוג שלה ואפילו הכי אין לו חזקה לפי שאין האשה מקפדת אם הבעל אוכל פירות נכסיה אף על פי שסילק עצמו מהם לפיכך לא מחתה ופריך הא ראיה יש בשטר מכר או מתנה ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוה לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ומיתה אלא למעוטי נכסי מלוג והאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנתה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דשויוהו רבנן כלוקח ראשון לכאורה משמע מדקאמר דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא אלמא דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אף על פי שהיא מעכבת על מכירת הפירות משום רווח ביתא כדאיתא בכתובות דף פ: מ"מ אינה יכולה לבטל לגמרי מכירת הגוף ואם מתה איהי איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחלתו דבעל לוקח ראשון הוי אבל כשמת הוא נתבטלה מכירת הגוף ואתיא איהי ומפקא ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופירש ה"ר יונה ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו אפילו הכי משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר שאין כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורין מעכשיו ולא מכר גמור אלא מכר על תנאי אם תמות היא בחייו הלכך המכר בטל מעכשיו תדע שהרי בנכסי צאן ברזל אפילו מכרו שניהם לפרנסה מוציאין מן הלקוחות משום שבח בית אביה כל שכן בנכסי מלוג דאיכא טפי שבח בית אביה שתמיד הקרן שלה קיים דבטל המכר לאלתר. והא דקאמר בירושלמי מכר הוא ומתה היא מכרו בטל הוא הדין דלאלתר בטל אלא לרבותא נקט אע"פ שלא ערערו על המקח עד שמתה היא וסלקא דעתך אמינא דבעל לוקח ראשון ויתקיים המקח קמ"ל והאי דנקט גמרא דידן דזבין איהו ומת אתיא איהי ומפקא אף על גב דהוא הדין היכא דמתה היא דאיהו מפיק ואפילו לאלתר מכרו בטל משום דעיקר חידוש דברי אמימר לאשמועינן דאשה שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות והתם דוקא כשמתה אבל כשמת הוא מכרה קיים ואיידי דנקט אשה שמכרה נקט נמי איש שמכר אע"פ שאין בו חידוש הלכך מפרש לה גמרא דומיא דאשה שמכרה אבל זבינו תרוייהו לעלמא לא שנא זבן איהו ברישא והדר זבנא איהי ולא שנא זבנא איהי ברישא והדר זבין איהו אי נמי זבנא איהי לדידיה זבינייהו זביני ולא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל נכסי הבעל בין צאן ברזל בין שאר נכסי הבעל אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש. ודייני גולה אמרו מחזיקין בנכסי אשת איש אמר רב מסתבר טעמייהו דדייני גולה אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתבר טעמייהו אמרינן. דזימנין צריכה למחות כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה כי אמר נמי אנת זבינתה ניהליה ואנא זבינת' מיניה מהימן:

סימן נד

אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורבי אלעזר אומר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי לא קשיא כאן במעות טמונין כאן במעות שאין טמונין במעות טמונין לא קנתה דאמר לגלויי זוזי הוא דבעי במעות שאין טמונין קנתה והבעל אוכל פירות וקשה מהא דאמר בגיטין פרק הזורק דף עז: ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו אתא לקמיה דרבא אמר לקנייה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא אמר ליה רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף רבא ואמאי איכסיף והא במתנה אין הבעל אוכל פירות וא"כ לא קנה בעלה. ויש מתרצים דשאני התם שלא היתה מתנה גמורה אלא שאלה בעלמא עד שתתגרש ולא מסתבר לי שהרי יתן לה מקום הגט במתנה גמורה עד שתתגרש ורבינו תם תירץ דזכיית הבעל אין תלויה באכילת הפירות דהא רבא סבר כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו יש לבעל פירות אין מפקיע קנין הגוף של האשה אלא בהא תליא הזכיה כיון דאם מכרה ונתנה בטל דהכי מסתבר דאע"ג שנתן לה בעין יפה שאפי' הפירות לא יאכל מ"מ אינו רוצה שיצא הקרקע מלפניו אלא נתן לה בעין יפה שתהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מיתה יחזור לידו. ועוד מטעם אחר חשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירות הגדילים בשדה שלו מ"מ נכסי מלוג הוא כמו נפלו לה נכסים כספים ממקום אחר וילקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירות וכיון דיש לו שייכות בשדה לפירי פירות חשיב קנוי לו ויש מקשים כיון שהפירות שלה אמאי אינו קונה לה שהרי חצר שאולה ושכורה קני לה ונ"ל דגרע מחצר שאולה שאין הבעל נמנע מעשות כל תשמישתו במקום זה למשטח בה פירי ולאוקמי בה חיותא ואין האשה מקפדת בכך:

סימן נה

ת"ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העברים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה ואם אמרה תנהו לפלוני שהוא שלו נותן לו דנאמנת במיגו דאי בעיא שקלה איהי ויהיבתא ליה דהא דמפליג בדביתהו דרבב"ח בין אי מהימנת ליה בין אי לא מהימנת ליה ה"מ כששוכבת על ערש דוי ואין כאן מיגו שאין יכולה ליקח מן הנפקד וליתנו לפלוני ונראה דאפילו אם יאמר הבעל שלי הם אעפ"כ לא יחזירהו לו הנפקד דאם איתא שיחזירהו לבעל אם יאמר שלי הם הוה ליה למיתני יודיע לבעל כיון דמסתמא הנמצא ביד האשה מבית הבעל בא היה צריך שיודיע לבעל אולי יאמר שלי הוא וינתן לו אלא ודאי אפילו אם יאמר שלי הוא ינתן לאשה ואם תקף הבעל מידה אין מוציאין מידו בבית דין ואין נאמנת לומר של פלוני הוא מדאמר לעיל לוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו ולומר של פלוני הוא תהא גם נאמנת לומר שלי הוא במיגו דאי בעיא אמרה אחרים הפקידו בידי דאין צריכה לומר מי הם האחרים וישאר לעולם בידיה כך פירש ר"י. והקשה רבינו שמשון א"כ במעות שאינן טמונין אמאי קנתה כי היכי דאמר בטמונין לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי ה"נ באינן טמונין להוציאם מידה הוא דבעי שלא היה יכול להוציאם מידה בענין אחר ותירץ דבמעות שאין טמונין אפילו תקף הבעל האשה מוציאה מידו בב"ד אבל במעות טמונין אם תקף הבעל אין מוציאין וההיא דלוה במעות טמונין איירי. ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אין נאמנת לומר שלי הן ולא של פלוני הן דהא אמרינן לקמן דף נב: וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה שלי הן עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים ואף אם אינה נושאת ונותנת בממון אלא הבעל הוא נושא ונותן בממון אלא שמפקיד בידה כל אשר לו דינה כנושאת ונותנת ועליה להביא ראיה ואם מתה יחזיר לבעלה דאף אם נותנין לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה הרי הבעל יורשה. קבל מן העבד יחזיר לעבד דתלינן שמא הופקד בידו או ניתן לו ע"מ שיצא בה לחירות. ואם מת יחזיר לרבו דמה שנמצא ביד העבד מסתמא הוציא מבית האדון אלא שבחייו נאמן העבד לומר הופקד בידי או ניתן הלכך אפילו נשתחרר העבד ומת יחזיר לרבו אבל האשה שנתגרשה ומתה יחזיר ליורשיה. קבל מן הקטן יעשה לו סגולה מת יחזיר לאביו מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואי לא יעשה פי' לפירושן ה"ג הלכות גדולות ורשב"ם דפירש בהך עובדא דרב ואי לא מהימנא או דלא אמידא יעשה פירוש לפירושן ויחזיר לבעלים ורב אלפס ז"ל גריס ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן ופליגי הני תרי לישני באמידה לישנא קמא סבר כיון דאמיד מהימנינן ליה. ורב עביד כלישנא קמא או בלא אמיד פליגי ורב עביד כלישנא בתרא ולפי מה שהגאונים פוסקים דבכל איכא דאמרי לישנא קמא עיקר כי כך היה שגור בפי רוב העולם אלא שמקצת החברים היו אומרים בענין אחר נכון הוא להעמיד פלוגתייהו בדאמיד כדי להעמיד עובדא דרב אליבא דלישנא קמא. דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא בר ברתא אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה איכא דאמרי הכי אמר ליה אי אמיד' לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה:

סימן נו

תוספתא בפ' הגוזל בתרא (תוספתא בבא קמא, י) האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת הרגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו בשניהם האומר תנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר:

סימן נז

ולא לאב בנכסי הבן אמר רב יוסף ואפילו חלקו רבה אמר חלקו לא והלכתא חלקו לא. תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם:

סימן נח

איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא רב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ואע"ג דלא טענינן ליתמי מאי דלא מצי למטען אבוהון דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהא מילתא טענינן ליתמי מאי דלא מצי למיטען אבוהון משום דכיון דיוצאים על שמו מסתבר לאוקומי בחזקתייהו אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה לפי שבידו להביא ראיה אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה סמכינן אהא שנכתבו על שמו ומוקמינן להו בחזקתייהו וקי"ל בהא כוותיה דרב דרבה ורב ששת דפליגי ראיה בעדים או בקיום השטר אליבא דרב פליגי ותניא כוותיה דרב אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואומר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה והראיה היא בעדים כרבה אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ ועל האחין להביא ראיה וכן הלכה ואם מת נמי על האחין להביא ראיה וכן הלכה דמודה בהרב לשמואל:

סימן נט

במה דברים אמורים במחזיק וכו' אטו כל הני דאמרינן לאו בני חזקה נינהו. אמר רבא הכי קאמר בד"א בתזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכרתי ולוקח אמר לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון הנותן מתנה והאחים שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמיקנא בעלמא הוא דקבעי. נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ופירש רשב"ם דנעל דמתניתין היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר דלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו וליתא דהא אמרינן בגיטין בפרק הזורק דף עז: גבי גט דשכיב מרע וליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח אלמא משמע דבנעילת דלת לחודיה קני דאי אפשר לתקן מנעול בשבת דנהי דהתירו לקנות משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו תיקון מנעול שהוא איסור דאורייתא לא התירו אפי' ע"י אמירה לעובד כוכבים ולא דמי נעילת דלת למבריח ארי משום שהוא מחויב להציל ממון חבירו אבל כשנעל הדלת בפני כל אדם ומונע הכל מליכנס לבית מוכחא מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודא וכן מוכח לקמן דף נז. גבי הא דתנן אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני כל שבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה וכל שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה וא"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולים לבית הרי זו חזקה בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמיה דמסתמא כשנתן התרנגולין לבית נעל הדלת בפניהם ואע"ג דהאי שינויא לא קאי דפריך עליה והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חבירו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה מ"מ מדפריך ליה ממילתא אחריתי ולא פריך ליה מגופא דמתניתין מהכניס תרנגולין לבית אלמא דניחא ליה דבנכסי הגר קנה משום נעילת דלת מיהו איכא למימר דהיינו בכלל אכילת פירות דהא דהמכניס תרנגולין לבית הוי חזקה היינו בשביל דהוי תשמיש חשוב דאין אדם מניח שיכניסו תרנגולין לביתו ושותק דהוי בכלל אכילת פירות וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמאי טעמא לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח וא"כ העמיד דלתות לא יועיל מהאי טעמא דמה עשה עדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל ונראה לי דיש לומר דהוא הדין נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד להו דלתות אורחיה דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוא נמי נעל וקנה ומתוך פירוש רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה ויש אומרים שגם פתיחת הדלת נמי קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתוח בית שהוא נעול אם לא שיהא שלו ומביאין ראיה מההיא דגיטין דף עז: תיחוד ותפתח אלמא דפתיחה קונה כמו נעילה ולא מסתבר לי דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס וליצא בו אבל פתיחה לחודא שמניח ליכנס בו אינה נראית חזקה אלא דוקא נעילת דלת הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו וההיא דתיחוד ותפתח אומר אני שהדלת היה סגור והוצרכו לפותחו ואחר כך לסוגרו ולנועלו והוה ליה למימר ותפתח ותיחוד אלא אורחיה דגמרא לאישתעויי הכי כמו מטפס ועולה מטפס ויורד עירובין דף כא. וכמו יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב פסחים דף ב. וכמו כהרף עין זה נכנס וזה יוצא שבת דף לד: ועוד כתב רשב"ם דמסירת המפתח קונה במכר ובשכירות והביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים דף ד. דמשמסר לו המפתח הוי בחזקת השוכר לבדוק וליתא דהא אמרינן בשור שנגח את הפרה דף נב. אמר רבי יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קנה ופריך עלה אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה ומשני לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו המפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי אלמא במסירת המפתח לחודי' לא קני עד שיחזיק ולענין בדיקת חמץ דוקא הוא דתלי במסירת המפתח דמי שהמפתח בידו הוא יכול ליכנס לבית לבודקו. ובמכר נמי קניא חזקה כדמוכח ההיא דשור שנגח את הפרה דהמוכר את הבית קני ליה בחזקה וכן מתני' דקדושין דף כו. נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה והא דלא תני במתני' והמוכר משום דבד"א במחזיק איירי במוכר ולוקח ולהכי לא הזכיר בסיפא מוכר. תני רב שרביא בקדושין דבי לוי נעל גדר ופרץ בפניו כל שהוא הוי חזקה. בפניו אין שלא בפניו לא. אמר רבא בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני שלא בפניו בעי למימר ליה לך חזק וקני. אמר שמואל לא שנא מכר לא שנא מתנה בעי למימר ליה לך חזק וקני. ודוקא גדר ונעל ופרץ כל שהוא אבל בהילוכא לא קנה דתניא לקמן דף ק: הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי ר"א וחכ"א אין הלוך קונה ומודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך נקנה בהלוך פירוש אם מכר לחבירו שביל של כרמים ואמר לו לך חזק וקני והלך בו קנאו הואיל ונעשה להלוך כי אתו לקמיה דרב יצחק בר אמי אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבשתא והדר ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקל כרעא ומנח כרעא. וכמה. כל שהוא. כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה פרץ פרצה כדי שיכנס בה ויצא בה הרי זו חזקה האי גדר היכי דמי אילימא דמעיקרא לא הוי סלקי בה והשתא נמי לא סלקי בה מאי עבד אלא דמעיקרא הוי סלקי בה והשתא לא סלקי טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא האי פרצה ה"ד אילימא דמעיקרא הוו עיילי בה והשתא נמי עיילי בה מאי עבד ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא עיילי בה טובא עבד אלא דמעיקרא עיילי בדוחקא והשתא עיילי ברווחא:

סימן ס

אמר רבי יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זו חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור דסכר מיניה מיא נטל צרור דאפיק מיניה מיא האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא נתן צרור דצמד ליה מיא נטל צרור דפתח ליה מיא: ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן שתי שדות בנכסי הגר ומיצר ביניהם החזיק באחת מהן לקנותה קנאה. לקנות אותה ואת חבירתה אותה קנה ואת חבירתה לא קנה לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המיצר ואת חבירתה מהו מי אמרינן מיצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני או דילמא הא לחודיה קיימא והא לחודא קיימא תיקו. בעי ר"א החזיק במיצר לקנות שתיהן מהו אפסרא דארעא הוא או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו. ויראה הועיל דסלקו הנך בעיות בתיקו אם בא אחד והחזיק קנה כיון דמספקא לן אי קנה קמא אי לא נשאר הקרקע כמו שהיה ולא מחזקינן ליה ברשות קמא מספק ואחר שקנאו בחזקה בריאה מוקמינן ליה בידיה ודוקא בנכסי הגר אבל במכר אם נתן דמי כולן אפילו בעשר מדינות קנה כולן ובמתנה יראה דהוו כמו מכר ולא נתן דמי כולן אבל אם אמר לו החזק באחת מהן וקנה כולן קנה כולן והאחין שחלקו הוו כמו מכר ונתן דמי כולן כיון דאותו שכנגדו זוכה בשלו שנוטלה בחזקתו של זה. תוספתא פ"ב המחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. היו לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. עשרה עבדים אע"פ שהחזיק באחד מהן לא קנה כולן כו' לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן שכר הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן שכר מקצת ולקח מקצת והחזיק בין בלקוחה בין בשכורה הרי זה חזקה וקשה מה בין נכסי הגר למכר דבתרוייהו קתני החזיק באחת מהן קנה כולן ונראה דגרס בסיפא גבי לקח בעשר מדינות והיא הברייתא השנויה בקדושין דף כז. תניא כוותיה דשמואל וכו' וגבי גר איירי בסמוכות כך כתב הרמב"ן ומיהו קשה אמאי קרי להו עשר שדות כיון דאין מיצר וחצב מפסיק ביניהם ושמא כדאזל תיירא דתורי והדר נקרא שדה וקנה כולן אם פירש לקנות כולן ואם לא פירש קונה במכוש אחד כדאזל תיירא דתורי והדר:

סימן סא

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שתי בתים זה לפנים מזה והחזיק בחיצון לקנותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות את הפנימי אף חיצון לא קנה החזיק בפנימי. לקנותו קנאו לקנות אותו ואת החיצון קנה שתיהן לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה זו היא גירסת רשב"ם וטעמא כיון דחיצון משועבד לפנימי לדריסת הרגל נקנה עמו בכוונה ורב אלפס ז"ל גריס לקנותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ומסתברא כגירסת רשב"ם וכטעמיה. ולגירסת רב אלפס ז"ל קשה כיון דדין פנימי וחיצון שוין אמאי פלגינהו לתרי בבי ליתני המחזיק באחת מהן וכו' או ליתני שני בתים זה אצל זה: ואמר רב נחמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בהן דלתות קנה מאי טעמא קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך ואף על גב דרפק בה פורתא כשבנה היסוד. לא מהני אלא בקרקע העומד לחרישה ואע"ג דרשב"ם פירש גבי מוליא במוליא ונצא בנצא לקמן דף נד. דאם תקן הקרקע לגורן קבוע קנה שאני התם שגמר תיקון הקרקע למה שהוא רוצה לעשות בו אבל הכא חופר היסוד כדי לבנות הבית ועדיין לא נגמר למה שהוא רוצה לדור בו. אמר רב חייא בר יוסף אמר ר"א המוצא פלטרין בנויין בנכסי הגר וסייד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאו וכמה אמר יוסף אמה וכנגד הפתח אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתא המציע מצעות בנכסי הגר קנה אם שכב עליהן אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שולחן ואכל דקני ואנהרין לעיינין ממתניתא דתניא כיצד בחזקה התיר לו מנעלו או התיר לו מנעלו או שהוליך לו כליו אחריו לבית המרחץ הרחיצו הפשיטו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום מאי קאמר הכי קאמר או שהגביה את רבו לא קנאו הגביהו איהו לדידיה לא קנאו ר' שמעון אומר לא תהא חזקה וכו':

סימן סב

אמר רב ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בפילי דארעא דגר לא קנה מ"ט בעידנא דשדא לא שבחא וכי קמשבח ממילא קא משבח:

סימן סג

אמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני היכי דמי שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדקלא כולה מחד גיסי אדעתא דחיותא. אמר שמואל האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני היכי דמי שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקיל רברבי ושביק זוטרי אדעתא דציבי ואמר שמואל האי מאן דתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני היכי דמי שקיל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי. ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דארעא קני אדעתא דכוורי לא קני היכי דמי אי עבד תרי בבי חד אפיק וחד מעייל אדעתא דכוורי עביד חד בבא אדעתא דארעא בללא דמילתא צריך שיעשה מעשה הנראה לעינים ושעושה לתקן הקרקע הלכך שקיל רברבי ושביק זוטרי אע"פ שהקרקע מתקנת בכך וגם הוא אומר שיכוון לתקן וכן מוליא במוליא ונצא בנצא מתקן הוא קצת לחרישה בכך וכן פתח תרי בבי כיון דלכאורה אין נראה שעושה לתקן אפי' הוא אומר שעשה לתקן וכוון לקנות לא מהני. איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא דחד גיסא תליסר שני אתא ההוא גברא רפק תותיה פורתא אתו לקמיה דלוי ואמרי לה קמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתיא וצווחא קמיה אמר לה מאי אעביד ליך דלא מחזקת כדמחזקי אינשי. אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא:

סימן סד

איתמר שדה המסוימת במצריה אמר רב הונא א"ר כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ושאין מסוימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירי דתורי והדר. פירוש קנה במכוש אחד כשיעור מענה לאורך השדה ולרחבו אם נכש בגבולי השדה באמצע השדה קנה מלא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה מאתים אמה על מאה. ואם נכש באמצע השדה קנה מאתים על מאתים והלכתא כוותיה דרב דהא דבעי גמרא ושאינה מסוימת במצריה עד כמה היינו אליבא דרב נחמן דהלכתא כוותיה דעבד עובדא כרב:

סימן סה

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הכנעני הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש רשב"ם אית דאמר דמהדר זוזי ללוקח ולא נהירא לי מדקאמר הרי הן כמדבר משמע דזכה לגמרי ורבינו חננאל ז"ל פירש שהמחזיק משלם דמים ללוקח אף על פי שאין חייב מתורת דינא דגרמי כלום שהרי מן ההפקר הוא זוכה דנסתלק המוכר והלוקח לא קנה מכל מקום תלה זכיית הלוקח על השדה למשכנתא בשעת מתן מעות אע"ג דמיקני לא קני לגמרי אפילו בכסף היינו לקנות גוף השדה אבל תורת משכנתא לא פקע מיניה כאותה ששנינו בפרק הפרה דף מט: משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ונראה לי דלאו ראיה היא דהתם בא משכונו של גר ליד ישראל מתחלה בתורת משכנתא אבל הכא כיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוי ונראה דברי רשב"ם דהפקר גמור הוי ואפילו דמי לא יהיב ורשע נמי לא הוי דלא הוה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דנקרא רשע אלא במכר או בשכירות הנמצאים במקום אחר אבל במציאה והפקר לא ואחר שקבל הכנעני הכסף נסתלק ואם יכתוב שטר אחר כך אין בו ממש אלא צריך שיכתוב השטר קודם קבלת המעות ואם נתן המעות יחזיק בו מיד קודם שיקדמנו אחר. כתב רשב"ם ואם יוכל הלוקח הראשון לדון עם הכנעני להוציא מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד ודבריו אינם מובנים דהיאך יוכל להוציא מעות מן הכנעני כיון דבדיניהם קני ואף בדינינו נגמר הקנין על ידי נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו בידו אם בדיני ישראל זכה המחזיק. ולעסוק בתחבולה עם הכנעני שיבא באלמות וכח על המחזיק לכופו להחזיר הקרקע לאשר קנהו מאתו יראה שעבירה היא בידו ודין מסור אית ליה מאחר שזכה בו בדין תורה. וה"מ באתרא דלית בה הרמנא דמלכא אבל באתרא דאית בה הרמנא דמלכא ואמר לא ליכול ארעא אלא באיגרתא לא קני דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מן הכנעני ובא אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכן היה רבי אבין ורבי אילעי וכל רבותינו שוין בדבר:

סימן סו

אמר רבא הני תלת מילי אישתעי לי עוקבא ברבי נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא. כל משפט חרוץ שתקן והנהיג המלך על על בני מדינתו דינא ואין בו משום גזל המחזיק בממון ע"פ המלך. ואריסא דפרסאי ארבעין שנין הקונה שדה מן העכו"ם שהיתה של ישראל והחזיק בה העכו"ם ארבעים שנה הרי היא שלו והני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברא מנח. אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא וה"מ דאצלו ליה בני מתא ובדבורא הקילו מעליו והכבידו עליהן אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא:

סימן סז

אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. אין שם לא מצר ולא חצב מאי פירש ר' מרינוס משמו כל שנקרא על שמו היכי דמי אמר רב פפא כגון דקרי ליה בי גרגותא דפלניא י"מ דקאי אפאה ואטומאה אבל אנכסי הגר לא קאי דהא אמרינן לעיל כדאזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דקאי שפיר אקניה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרו ליה בי גרגותא דפלניא וכן סברת רב אלפס ז"ל מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל ומיהו פירוש קמא עיקר כדמוכח בתוספתא דטהרות דקתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים אמר רבי אליעזר הרי היא רה"י פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לו שם בפני עצמו ואלו הן ימות החמה וכו':

סימן סח

מתני' היו שנים מעידים אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין הכל שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשים ביניהן שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה. משלמין לו את הכל כלומר דמי הקרקע שרצו להפסיד לו וגם דמי הפירות של שתי השנים אם יש למערער עדים כמה פירות אכל:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין הרי זו חזקה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית חמישית ואחד אומר שניה רביעית וששית הכי נמי דהוי חזקה אמר ליה מי דמי התם בשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי הכא תרוייהו בחדא שתא קמסהדי. מאי איכא בין חטין לשעורין בין חטין לשעורין לאו אדעתייהו דאינשי ודוקא בין חטין ושעורין אבל בין חטין לקטנית מידע ידיע:

סימן סט

שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן ההוא שטרא דהוו חתימי עליה תרי שכיב חד מינייהו אתא אחוה דהאי דקאי ואחד מן השוק לאסהודי אחתימת ידיה דאידך סבר רבינא למימר היינו מתניתין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן אמר ליה רב אשי מי דמי התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי דאחי הכא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי דאחי והילכתא כרב אשי ותקנתא כדאמר בפרק שני דכתובות דף כא. דההוא סהדא דקאי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא וחזו ליה ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל אחוה וההוא מן השוק וליסהדי אחתימת ידיה דאידך:

סימן ע

מתני' אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה. אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמתו בחצר ומעמיד תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אין זו חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכירים וריחים הכניס תרנגולים לבית עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה הרי זו חזקה:

גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה כל שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה וכללא הוא והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חבירו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי הגר לא קנה ובנכסי חבירו קנה אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי ואהעמדה כדי לא קפדי והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר בנדרים מפרש ואפי' אין בה דין חלוקה אסורים ואע"פ שאין יכול לעכב עליו מליכנס לחצר כיון שאין בו שיעור חלוקה מ"מ יכול לאסור עליו מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדישו אע"פ שאין יכול למחות ביד השוכר מליכנס כדאיתא בערכין פרק האומר משקלי עלי דף כא. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא ברחבה שאחורי הבתים עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי:

סימן עא

אמר רבי יוחנן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. עוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפ"ה איבעי ליה לצעורי נפשיה ואזיל. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי בנאה חלוק של ת"ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של ת"ח כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח מטה של תלמיד חכם כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים:

סימן עב

מתני' המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה:

גמ' מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה אמר רב יהודה אמר שמואל המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות רבי חנינא אומר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אין עוקרו רבי ירמיה בר אבא אומר המרזב אין לו חזקה שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אין עוקרו. יראה כיון דפליגי הני אמוראי ולא איפסק הילכתא כמאן וזה החזיק במרזב אזלינן בתר המיקל ולא יגע במרזב אך יכול לבנות תחתיו כרבי ירמיה בר אבא וגם יראה הא דאמר רבי חנינא דאין יכול לשנותו מרוח לרוח וכן הא דאמר רבי ירמיה בר אבא שאם היה ארוך אין מקצרו היינו דוקא שיש קצת טענה לבעל המרזב שאין המים מקלחין יפה כאשר היו עושין ואע"פ שאין לו מזה היזק אבל בלא טענה כופין על מדת סדום רק שיקלחו מימיו יפה. אמר רב יהודה אמר שמואל צנור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דאמר ליה כי היכי דלדידך קני לך חצר דידי למישדי ביה מייך לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך:

סימן עג

סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ה"ד סולם המצרי אמרי דבי רבי ינאי כל שאין לו ד' חווקין. חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בו רבי יהודה אומר אם יש לו מלבן אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בו יש לו חזקה אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואין יכול למחות רבי אילעי אומר אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות מאי טעמא דא"ל זימנין דמייתית שרשיפא וקיימת וקא חזית כי ההוא דאתא לקמיה דר' אמי שדר ליה לקמיה דרבי אבא בר ממל וא"ל עביד ליה כרבי אילעאי וכן הלכתא. פירש רשב"ם דאחלון צורי קאי וכן משמע לישנא מדקאמר למטה מד' אמות יש לו חזקה והכי פירושא הא דחלון צורי יש לו תזקה היינו דוקא למטה מד' אמות והא דלא קאמר לא שנו אלא למטה מד' אמות משום דאז הוה משמע דאתא רבי זירא לאשמועינן דלמעלה מד' אין לו חזקה והא ליתא דעיקר חדוש רבי זירא דלמעלה מארבע אין יכול למחות דבהא פליג רבי אילעי עליה. ורבינו תם פירש דאחלון מצרי קאי אבל בחלון צורי שהוא דבר קביעות אפילו למעלה מד' יש לו חזקה ואע"ג דאין עשוי לאורה ובחלון מצרי כשהוא למטה מד' אמות אע"פ שאין יכול להוציא ראשו מכל מקום דרך הילוכו שהוא מהלך בבית רואה תשמישו של חבירו בחצר ואיכא היזק ראיה והביא ראיה מהא דתנן החלונות מלמטן ארבע אמות שלא יעמוד ויראה אלמא שהחלון הוא למעלה מד' אמות ויש לו חזקה ולאו ראיה היא דמיירי שאותן חלונות בעליה או שיש לו שטר לחזקת אורה וה"ר יוסף ז"ל פירש נמי דאמצרי קאי וכן מסתבר דלמטה מד' אמות איכא היזק ראיה דרך הילוכו וה"ר יונה ז"ל הביא ראיה לפירוש זה מדסידר רב אשי מילתא דשמואל דקאמר ולאורה כל שהוא הוי חזקה בתוך הך מילתא דרבי זירא ואם איתא דרבי זירא איירי בחלון צורי הוי ליה לאקבועי מילתא דשמואל קודם מילתא דרבי זירא כי היכי דליהוי קאי אחלון מצרי לאשמועינן דאע"ג דחלון מצרי העשוי לשמור גנות דאין לו תזקה לאורה יש לו חזקה ועוד נ"ל דאי אחלון צורי קאי א"כ הוה ליה לרב אשי לקבוע בגמרא מתניתין דחלון צורי קודם מילתא דרבי זירא ולא קבע רב אשי בגמרא אלא מתניתין דחלון המצרי ועלה קבעי מאי שנא גבי סולם וכו'. ורבי זירא ורבי אילעי קיימי עלה וכן שמואל וראיתי מפרש דכל הני דאמרי דאין לו חזקה היינו לענין זה שאין נמנע מלבנות כנגדו אבל אין יכול לכופו לסתור מפני היזק ראיה כיון שכבר החזיק ולא מיסתבר לי כיון דאין לו חזקה למה לא יאמר לו סתור כיון דזימנין אית ליה היזק מיניה. אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה פירש רבינו חננאל חלון העשוי להכניס בו אורה במקום אפל דתשמיש קבוע הוא לו ומסתבר דאפילו למעלה מארבע אמות:

סימן עד

מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות:

גמ' אמר רב אסי אמר רבי מני החזיק בטפח החזיק בארבע. מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר החזיק בטפח במשך ארבע החזיק ברוחב ארבע. משום דארבע על ארבע חשוב מקום בכל דוכתא הילכך כיון שהניחו להוציא זיז לחצירו רוחב טפח במשך ארבע והחזיק בו וטוען שקנה ממנו שיוציא זיז ד' על ד' מהימן. אבל אי הוציא זיז רחב טפח במשך י' לא מהימן להשלים רחבו למשכו אלא עד ד' וכן אם הוציא זיז טפח במשך שלשה לא מהימן להשלים רחבו למשכו אלא כדקאי קאי ומה שכתב רב אלפס ז"ל שיש לו גם ארבעה טפחים למטה מן הזיז לא מסתבר לי דזיז רחב משתמשין עליו ומה צריך לאויר שתחתיו: פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות בו שלא יתלה בכלום בו שלא יציץ ויראה מה שבחצר בשעה שהוא תולה ורב יהודה אמר אפילו בעל החצר בבעל הגג אין יכול למחות דאמר ליה כי תלינא מהדרנא אפי ותלינא ורב הונא סבר זימנין דבעיתת והלכתא כוותיה. והא דקתני בזיז טפח ויכול למחות צריך לומר בין בעל החצר בבעל הגג בין בעל הגג בבעל החצר דאל"כ לרב הונא דאמר דבפחות מטפח יכול למחות בעל החצר בבעל הגג מאי איכא בין פחות מטפח לטפח והכי פירושו עד טפח יש לו חזקה אם החזיק שלש שנים דמילתא דקביעות הוא ואיבעי ליה לבעל החצר למחויי שיסירנו כדי שלא יחזיק עליו וגם יכול למחות בבעל הגג בתוך שלש שלא ישתמש בו ואפילו לרב יהודה דלית ליה ביה היזק ראיה מאי טעמא דאמר מהדרנא אפי ותלינא בשעה שאני משתמש בו ואי לא מהדרנא אהיה נתפס כגנב ה"מ בפחות מטפח דלא חזי אלא למיתלי ביה מידי ומצי למיעבד באהדורי אפי אבל כשהוא רחב משתמשין על גבו ומסדרין עליו כלים ולא מצי למיעבד באהדורי אפי ואיכא היזק ראיה אבל בעל הגג בבעל החצר אין יכול למחות דלא מפסיד ביה מידי דאפילו להסירו משם יכול ואחר שלש בעל הגג בבעל החצר יכול למחות דאמר ליה החזקתי בו ושלי הוא להשתמש בו תדיר ואיני רוצה שתשמש בו כדי שאמצאנו פנוי בכל עת שאני רוצה להשתמש בו ופחות מטפח בין תוך שלש בין אחר שלש אין יכול למחות בעל הגג בבעל החצר להשתמש בו:

סימן עה

מתני' לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין לא מיבעיא לאויר החצר דלא משום דקא שקיל ד' אמות בחצר אלא אפילו לתוך ביתו אסור משום שמרבה עליהן הדרך בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו:

גמ' מאי איריא לחצר השותפין אפילו לחצר חבירו נמי לא. לא מיבעיא קאמר לא מיבעי' לחצר חבירו דלא אלא אפילו לחצר השותפין מהו דתימא אמר ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מינאי בחצר קא משמע לן דאמר ליה עד האידנא בחצר בעינן לאיצטנועי מינך השתא אפילו בבית בעינן לאיצטנועי מינך: תנו רבנן מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו התזקת בני החזקת בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת בני ופתחת לך יגע וסתום והלכתא כוותיה : א"ר נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק: לקח בית בחצר אחרת וכו'. מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך אי הכי אימא סיפא אם רוצה בונה חדר לפנים מביתו ופותח לתוך ביתו הלא מרבה עליהן את הדרך אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים. מאי עליה אפותא:

סימן עו

מתני לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון:

גמ' מנא הני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונים אלו כנגד אלו אמר ראויין הללו שתשרה שכינה עליהן ותהי עלין רוח אלהים. קטן לא יעשנו גדול. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא יעשנו בר חמא דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תרתי לשוייה בר ארבע שפיר דמי אמר ליה רבי אבא מצי אמר ליה בפתחא זוטא מצינא לאיצטנועי מינך בפתחא רבה לא מצינא לאיצטנועי מינך. אחד לא יעשנו שנים. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשוייה תרי בר תרתי דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תמני לשוייה תרי בר ארבע שפיר דמי אמר ליה רבא מצי אמר ליה בחד פתחא מצינא לאיצטנועי מינך אבל בתרי לא: אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח וכו'. דאמר ליה סוף סוף קבעית איצטנועי מבני רשות הרבים רוכבי בהמות ורואין דרך חלונות אבל בעליות לא חזו בני רה"ר. ואסור לפתוח חלון כנגד חלון. תוספתא אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנותו כנגד חצר של חבירו כדי שלא יהא יושב ורואה מה שבחצר חבירו:

סימן עז

מתני' אין עושין חלל תחת רה"ר בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה:

גמ' רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה וכו'. ורבנן זמנין דמיפחת ולאו אדעתיה: אין מוציאין זיזין וכו' איכא מאן דאמר דוקא למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין: ר' אמי הוה ליה ההוא זיזא דהוה מפיק למבואה והוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא מפיק לרה"ר הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר אתא לקמיה דרבי אמי אמר זיל קוץ אמר ליה ומר נמי הא אית ליה אמר ליה דילי למבואה קא מפיק ומחלי בני מבואה גבאי דידך לרה"ר מפיק מאן מחיל גבך. רבי ינאי הוה ליה אילן נוטה לרה"ר והוה ההוא גברא דהוה ליה אילן נוטה לרה"ר הוו קא מעכבי עלויה אתא לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל האידנא ותא למחר שדר ר' ינאי וקצייה לדידיה למחר אתא לקמיה אמר ליה זיל קוץ אמר ליה והא מר נמי אית ליה אמר ליה זיל חזי אי קייץ קוץ ואי לא לא תיקוץ. מעיקרא מאי סבר ובסוף מאי סבר מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים למיתב בטוליה כיון דחזא דקפדי קצייה ולימא ליה זיל קוץ דידך ואקוץ דידי משום דריש לקיש דאמר התקוששו וקושו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים: ואם רצה כונס לתוך שלו. איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא ומסיק דחוזר ומוציא אבל להחזיר כתלים למקומן פליגי רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אומר אין מחזיר דסבר כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וריש לקיש אמר מחזיר דהא דרב יהודה היכא דליכא רווחא אבל הכא איכא רווחא וקיימא לן כרבי יוחנן: לקח חצר ובה זיזין וכו'. אמר רב הונא אם נפלה חוזר ובונה אותה:

הדרן עלך חזקת הבתים