רי"ף על הש"ס/כתובות/דף לח עמוד ב

הלכות רב אלפס

מתני' נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור משום שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור משום שבח בית אביה:

גמ' א"ר כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה דרבנן סברי כיון דלית לה קרקע תמכור משום דקא כליא קרנא אבל בשדה שלה לא תמכור משום שבח בית אביה ירושלמי מתני' בשאין עושין כדי טפולה אבל אם עושין לא תמכור שעדיין שבח בית אביה קיים:

מתני' המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:

גמ' וכמה קימעא אמר רב אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד:

לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בדינר אמרי דייני דפומבדיתא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמודות וכן הלכתא א"ר יעקב א"ר חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר מ"ט עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו ההיא אתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי אזל גברא אפיק שית מאה ואייתי ארבע מאה בהדי דקא אתי איצטריך ליה זוזי אפיק מינייהו אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן הני מילי דקא אכיל פירי האי קרנא קא אכיל והוצאה היא אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:

הוציא ולא אכל ישבע וכו' אמר רב אסי והוא שהיה השבח נגד ההוצאה למאי הלכתא אמר אביי שאם היה השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה בלא שבועה אמר ליה רבא אם כן אתי לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה

רבנו ניסים (הר"ן)

ומהדרינן דמחוברים בשעת יציאה דלא איירי בהו רבנן איכא בינייהו דרבנן לית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקא סברי מה שגדל ברשותו שלו ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש וכן ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל בפכ"ב [מהלכות אישות] והוא תימה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד ז"ל הביא ראיה לדבריהם מדתני לה להא דרבי שמעון סתמא בתוספתא דפרקין ועוד דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויים וכו' אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר"ש ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויים ובהלכות גדולות גריס ר"ש פירות מחוברים בשעת יציאה אתא לאשמועינן אלמא דלא פליגי רבנן עליה אבל הנגיד והרא"ה פסקו כרבנן דמחוברים בשעת יציאה הרי הן שלו:

מתני' נפלו לה עבדים כו' לא תמכור: יכולה היא לעכב:

גמ' מחלוקת בשדה שאינה שלה כגון שהיו לה זתים שקנה בלא קרקע ע"מ שיהו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו:

אבל בשדה שלה: שנפל לה קרקע והאילנות:

מתני' בשאין עושין כדי טיפולן: דכי האי גוונא רבנן סברי דליכא למיחש לכבוד בית אביה והרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ב מהלכות אישות כרשב"ג בעבדים וכתנא קמא בזיתים ונראה שהוא היה גורס ברישא דעבדים רשב"ג אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה ובסיפא דזיתים ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה וכך נמצאת במקצת נוסחאות ולפיכך פסק בעבדים כרשב"ג דכל מקום דשנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ובזיתים ובגפנים פסק כסתם משנה ודלא כר' יהודה:

מתני' מה שהוציא הוציא כו': אם גרשה:

ישבע כמה הוציא ויטול: כ' רבינו חננאל ז"ל ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעים גבי הני דנשבעים ונוטלים [בשבועות דף מד ב] י"ל הני כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע והויא ברי ושמא וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן ומהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע [והך] לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ:

גמ' עבד רב יהודה עובדא: דחשבא אכילה:

בחבילי זמורות: שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה: יתומה שהשיאתה אמה ויכולה למאן:

כמוציא על נכסי אחר: ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה:

עבדי לה רבנן הך תקנתא: דשמין לו כאריס:

כי היכי דלא ליפסדינהו: שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות שיאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשמין ליה כאריס תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי כך כתב רש"י ז"ל ואפשר היה לומר דכי אמרי' כמוציא על נכסי אחר דמי היינו דאם היתה שדה שעשויה ליטע שמין לו כאריס ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שהוא כיורד ברשות בכל השדות ואף הריא"ף ז"ל כתב כמוציא על נכסי אחר ברשות דמי ולא ידעתי אם היה גורס כן ואף הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות כתב ששמין לו כאריס שהרי ברשות ירד וכתב הרשב"א איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל בעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא:

בי חוזאי: מקום שהיה רחוק הימנו:

אפיק שית מאה: בהוצאת הדרך ומשלו:

והוא שהיה השבח כנגד הוצאה: הוא דאמרי' ישבע ויטול:

למאי הלכתא: קאמר והוא שיהיה השבח כנגד הוצאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה ולמימר דאילו הוצאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבחא ואפילו בשבועה ולא אמרינן ישבע כמה הוציא ויטול:

אתי לאיערומי: ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא אפיק כולי האי:

אלא אמר רבא: הא דרב אסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם היתה הוצאה יתירה על שבח. שהשביח לא אמר יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח בשבועה שישביעוהו שכך הוציא. ותמה אני אם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס ונראה לי דהיינו טעמא משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הוו להו כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשוין ליטע וכיון דמחמרינן עליה דבעל בנכסי אשתו יותר מאחר היה קרוב הדבר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט