רי"ף על הש"ס/כתובות/דף לט עמוד א

הלכות רב אלפס

שיעור שבח ובשבועה.

מתניתין בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו נכסים בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה דבעל הוי כדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ואמרינן נמי בגמ' ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף סז.) אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על שני אלפים זוז אחד נוטלתו בכתובתה ואחד (גי' ד"ת נותנת דמים) נוטלתו בדמים ונוטלתו משום שבח בית אביה.

מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרשה אבל במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה הוא דיהיב לה הא אמרי' כי אקנה לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח אבל אם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה ((ד"ת מ"ז) שלא הוציא פחות משיעור שבח) וכדאמר רבא:

איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסא קיימא או דילמא אדעתא דבעל נחית איסתליק ליה בעל אסתלקו להו אריסין ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס הוא איסתליק ליה בעל אסתלקו להו אריסין ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסא קיימא:

איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני אקני ליה או דילמא כי תקינו רבנן משום רווח ביתא אבל לזבוני לא יהודה בר מרימר משמיה דרבא אמר מה שעשה עשוי רב פפי משמיה דרבא אמר לא עשה כלום א"ר פפא הא דיהודה בר מרימר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההיא אתתא דעיילא ליה לגברא תרתי אמהתא אזל גברא נסב אתתא אחריתי עייל לה חדא מנייהו אתיא לקמיה דרבא צווחא ולא אשגח בה מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי ולא היא משום רווח ביתא הוא והא קרווח דאיכא אחריתי והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום מאי טעמא אביי אמר חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא אי נמי בעל אריס הוא אי נמי זוזי וקעביד בהו עסקא והלכתא כרבא:

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב:

רבנו ניסים (הר"ן)

לומר דכי אמרינן במוציא על נכסי אשתו קטנה דכמוציא על נכסי אחר דמי היינו לומר דבשדה העשויה ליטע ידו על העליונה ובאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וכמו שכתבתי למעלה אלא שכבר כתבו ז"ל דכיורד ברשות דמו. ומדאמרי' ישבע כמה הוציא ויטול למד הרמב"ם ז"ל [בפרק עשירי] מהלכות גזלה לכל מי ששמים לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא וכתב שם שאם יאמר יבאו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשיעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אינו צריך שבועה:

כדתנן אם מתו מתו לו: ביבמות פרק אלמנה (דף סו א):

ואמרינן נמי בגמ': שם:

בעל שהוריד אריסין: בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא:

מהו: שיטלו האריסין כפי שבחן:

אדעתא דבעל נחית: הוא הכניסם ולא היא וכי אסתלק בעל אסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כדיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:

א"ד לאריסי קיימא: אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסים: שמין לו וידו על התחתונה. הוצאה שיעור שבח כדאמרינן בבבא מציעא בהשואל (דף קא ב) והכא את בעי לסלוקי בלא כלום:

ליכא מאן דטרח: ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להם ומה הפסיד הילכך [יציאה] שיעור שבח מיהא יהיב ליה:

הכא איכא בעל: שיטרח בהם ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון הוה איהו עביד ולא שקיל השתא מידי: ואי בעל זה אריס הוא. ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה אסתלק ליה בעל איסתלקו להו והרמב"ם ז"ל הביאה ספ"י מהלכו' גזלה בבעל שהוריד אריסין ולא אכל כלום ולומר שדינם כדינו וידו על התחתונה ואפשר שהדין אמת אבל אין זה ענין הסוגיא וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות דאי בעל קרקע אריס הוא אינו נותן לו שכר טרחו אפי' בשדה העשויה ליטע אלא דמי נטיעותיו עד כאן ואפשר שאומדין כמה ירצה ליתן שלא יגע לחפור ולנטוע וזה הוא דעת הרשב"א ז"ל:

בעל שמכר קרקע לפירות: מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות:

משום רווח ביתא: שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטב לה:

לאו בפירוש איתמר: לא שמעה מרבא בהדיא:

תרתי אמהתא: שפחות מלוג היו ולא שמאתן לו בכתובתה:

עייל חדא מינייהו: לשרת לשניה:

אתאי: קמייתא לקמיה דרבא:

מה שעשה עשוי: ואפילו נתנה לאחר לשימושה:

ולא היא לעולם משום רווח ביתא: אית ליה לרבא תקנת פירות והא קרווח כתוב בהלכות דהא איכא אחריתי ורש"י ז"ל כתב שאף עתה היא עושה צרכי הבית ע"כ. כלומר דאע"ג דעיילה לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי' לפני האכסנאין:

שמא תכסיף: השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפיקנא מינה שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו וירש גוף הקרקע ומשביח לה:

דמקרבא למתא: דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה אי נמי בעל אריס ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני שמא תכסיף ליכא אבל לרבא איכא משום רווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי וקא עביד בהו עיסקא שהבעל עושה סחורה במעות שקבל מן הלוקח ומשתכר בהם [דלרבא הא] איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי והלכתא כרבא:

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים: כשהיא שומרת יבם:

בכתובתה: בעיקר כתובה ובנדוניתא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובה וקבל עליו אחריות ורשאי להוציאן:

ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה: הם נכסי מלוג שאין שמין אותן עליו ואינו רשאי להוציאן אלא כשנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה:

בש"א יחלוקו: בפרק החולץ (דף לח ב) מפרש דוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובתה עם יורשי הבעל ואע"ג דנקט רישא מה יעשו בכתובתה תנייה ושבקה עד שפי' דינא כדברי ב"ה וה"ה לב"ש דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג בלחוד:

נכסים בחזקתן: הנכסים הכתובין בכתובתה שהן צאן ברזל בחזקתן הראשונה הם עומדין:

וכתובה בחזקת יורשי הבעל: ה"ג רש"י ז"ל וכתובה בוי"ו כלומר וכתובה שהיא שאר הכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתינו נכסים בחזקתן בחזקת מי ותנן בפ' מי שמת

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט