רי"ף על הש"ס/גיטין/דף יב עמוד ב

הלכות רב אלפס

יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מכאן אמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש פסול לגרש בו:

גמ' רישא במאי אמר רב פפא בסופרים העשויין להתלמד אמר רב וכולן פוסלין מן הכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל חליצה פסולה פוסלת מן האחין במערבא אמרי משמיה דרבי אלעזר שמאל ולילה פסולין ופוסלין קטן ואנפיליא פסולין ואינן פוסלין וזעירי אמר כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון וכן אמר רב אסי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון ורבי יוחנן אומר אף אחרון אינו פוסל והלכתא כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון דמדחזינן לכולהו דסבירא להו דאחרון פוסל וליכא מאן דפליג אלא רבי יוחנן הוה ליה רבי יוחנן יחיד וכולהו רבים וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ושמואל נמי דאמר אף הראשון פוסל יחיד הוא ולית הלכתא כותיה ולגבי אמצעיים אע"ג דרב ושמואל תרוייהו סבירא להו דפסליה כיון דרב אסי וזעירי ורבי יוחנן כולהו סבירא להו דלא פסלי הוו להו רב ושמואל מיעוטא והלכה כרבים הילכך לא פסל אלא אחרון בלבד:

רבנו ניסים (הר"ן)

[אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה] פסול וכולהו מוכחי מקראי בגמרא:

גדולה וקטנה לאו דוקא:

יתר מכן אמר ללבלר מפרש בגמרא דהכי קאמר לא [מבעיא] זה שנכתב שלא לשם גירושין [הא] אלא אף זה שנכתב לשם גרושין [הא] דהא אומר אי זו שארצה אגרש אפילו הכי פסול לגרש בו משום דאין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר דמשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה ואם תאמר ונהי דאין ברירה אכתי סתמא מיהא [איכתוב] וסתמא משמע דמהני כלשמה מדאמרינן במס' סוטה בפ' היה נוטל רבי יודא אומר היה רבי מאיר אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה רבי יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ואמרינן מאי בינייהו למחוק לה מן התורה איכא בינייהו והני תנאי יכ הני תנאי דתניא אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ר' אחאי בר יאשיה אמר מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת אמר רב פפא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר תנא קמא הכא אלא דכיון דאיכתיבה לשום רחל לא הדרא ומינתקא לשום לאה אבל תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן והא התם דבעיא לשמה דכתיב ועשה לה לשמה דמש"ה אמרינן דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ואפילו הכי אמרינן דסתמא כלשמה דמי וכי תימא הכא שאני דכיון דסבירא ליה אין ברירה שמא דעתו היה מתחלה לגרש האחרת ולדעתו נכתבו אכתי תקשי לך אידך מתניתין דתנן בסמוך הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' והיינו משום דבעינן לשמה ואמאי והא הנהו סתמא כתיבי יש לומר דאין ודאי דסתמא לאו כלשמה דמי וסוטה שאני משום דכי בעינן התם לשמה דוקא אמחיקה ולא אכתיבה דועשה לה כתיב ומאי עשייה מחיקה כדמסקינן התם וכי קאמרי רבנן דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת היינו משום דסבירא להו דכיון דכתיבה לשם אלות דרחל לא הדראר ומינתקא לשם אלות דלאה דלא מקללה באלות דחברתה אף על גב דכתיבה לא בעי לשמה אבל תורה דסתמא כתיבה אף על גב דסתמא לא מיקרי לשמה מקללה באלות דכתיבי בה כל מי שתמחה לשמה:

גרסינן בגמרא עלה דמתניתין דתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה וכו' קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה כלומר וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר שמא לא לזו נתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו דהואיל ונקיטא לגיטא בידה לדידה מחזקינן ליה:

אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים (ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב) כלומר אחד מהם שהוציא שטר חוב על אחרים אין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפלוני ששמו כשמך וממנו נפל ולאו בעל דברים דידי את אלא כיון דהאי תפיס לשטרא גבי ביה ומיהו אחר אינו יכול להוציא עליהן שטר חוב דאמר ליה לא אני לויתי ממך אלא חבירי לוה ממך ומסר לך שטר זה אמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני כתב לגרש את אשתו מצאו אחר ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו דשני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב פירוש אף על גב דלא דמיא לגמרי דהתם יכול לומר אני לא לויתי ממך אלא חברי לוה ממך והכא ליכא למימר הכי אכתי איכא למימר חברי נתנו לך שעיניו נתן בך ולהוציאך ממני נתכוון ומסקינן אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הכא נמי בעדי מסירה ור"א היא כלומר שמכירין את שניהם שזה מסר לזה אבל בעידי חתימה לא כדאמר שמא נמלך זה שכתבו וחתמו ולא גירש את אשתו ומסרו לזו לגרש אשת חבירו:

הכא נמי כלומר בבא דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה דדייקת מינה הא גדולה מצי מגרש ביה ובעית לאוכוחי מינה דשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים לא תליף מינה הכי דאיכא לדחויה בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הילכך ליכא למיחש שמא לחברתה נמסר אבל בעדי חתימה לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש דחיישינן לנפילה וגבי שטר חוב נמי אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן לנפילה ומיהו אף על גב דמימרא דרבא אידחיא ליה קושטא דמילתא הכי איתא דשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים והכי נמי מוכח בפרק גט פשוט ובפרק האשה שלום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהל' מלוה ולוה והקשו בתוספות כי דחי ליה אביי לרבא אמאי איצטריך לאוקמה מתניתין כרבי אלעז רלוקמה כרבי מאיר במגרש בעדי חתימה וכגון דאיכא סהדי שמכירין שזו היא אשתו ושבעלה נתנו לה ותירצו דלר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך הגט מי המגרש ומי המתגרשת והקשו לעצמם מדתנן לקמן בפרק המגרש שנים ששלחן שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה מאן תנא א"ר ירמיה דלא כר"א דאי כר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מ גרשה אלמא דלרבי מאיר אתיא שפיר ושתיהם מתגרשות בגטין הללו אע"פ שאין אחד מהם מוכיח מתוכו ותירצו דמוכחין הן מתוכן כגון שהן משולשין אלא שהלשיח אינו יודע אי זו בעלה של זו ואי זו בעלה של זו ואף הנשים אינן מכירות בשילוש בעליהן וזה דוחק דשני גיטין שוין קתני ודבריהם אינן שוין ועוד הקשו לעצמם מדתנן בפרק גט פשוט כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו ואקשינן עלה וליחוש לשני יוסף בן שמעון דילמא כתיב גיטא וממטי לאיתתא דהאיך ומפרקינן זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין לנשותיהן אלא זה בפני זהו והא ודאי לרבי מאיר קאמרינן דאי בעידי מסירה ור"א היא היכי איכא למיחש דילמא ממטיל יהל אינתתיה דהאיך יבואו עדי מסירה עמו ויעידו ועוד לר"א למה ניחוש לכך והלא הוא יכול לכתוב בכתב ידו ולאמטויי בעדי מסירה לאתתיה דהאיך וכל שבידו אין חוששין לו אלא ודאי לרבי מאיר קאמרינן ואפילו הכי מסקינן דזה בפני זה מגרשין לנשותיהן אלמא לא בעינן לרבי מאיר שיהא הגט מוכיח מתוכו והם נדחקים הרבה בתירוץ קושיא זו ובעקר קושייתם יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לאוקומה כרבי מאיר אלא משום דרישא דמתניתין דשמע קול סופרים מקרין דלא כרבי מאיר דלדידיה אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר אלא ודאי כרבי אלעזר אתיא אוקמא נמי לכולה מתניתין כרבי אלעזר הרמב"ן ז"ל:

רישא במאי רישא דתני איש פלוני גירש וכו' במאי אי לאו הכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך:

להתלמד לכתוב גיטין והיינו דתנן שמע קול סופרים מקרין [שהגדולים מקרין] את הקטנים כך וכך כשיבא איש לפניכם כתבוהו והזכירו שם איניש בעלמא:

וכולם פוסלין מן הכהונה כל הגיטין השנויים במשנתינו אע"פ שפסולין לגרשה להתירה לינשא פוסלין הן אותה מן הכהונה שאם בעלה כהן נאסרה עליו משום גרושה:

חוץ מן הראשון שלא נכתב לשם גירושין כלל אבל הנך בתראי פסלו דריח הגט פוסל בכהונה דתניא בפרק בתרא האומר לאשתו הרי את מגרושת ממני ואי את מותרת לכל אדם פסולה מןה כהונה שנאמר אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה:

ואפילו ראשון דריח הגט הוא:

חליצה פסולה פוסלת כל מקום ששנינו ביבמות חליצתה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם להם עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה:

שמאל חליצה בשמאל אמרינן ביבמות פסולה וכן בלילה פסולה:

ופוסלת דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית כהכשרה דיליף רגל רגל ממצורע דכתיב ימנית ולילה נמי נפקא לן התם:

קטן ואנפליא דהיינו קלצו"ן של בגד לאו חליצה נינהו כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה אם לא יחפוץ האיש:

חוץ מן האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופוסל לכהונה אבל אינך כולהו אפילו ריח הגט אין בהם ולא דמו למגורשת מאישה ולא הותרה לכל אדם דההוא להא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב:

ורבי יוחנן אמר אפילו אחרון אינו פוסל דאין ברירה:

והלכתא כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון נראה לי דאחרון לאו פוסל לכהונה בלחוד הוא אלא אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושיו דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרינן דאין ברירה ולפיכך אמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה לגרש וגירש הרי זה ספק גירושין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין:

גרסינן בגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו כלומר דאע"ג דתנן במתניתין אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה מהן לגרש פסול לגרש בו דלמא היינו טעמא משום דבתולה בדעת עצמו לית לן ברירה לפי שכבר גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי הסעיפים הילכך ליכא למימר הוברר הדבר דמעיקרא דעתיה להא אבל זה שתלה באחרים מסתמא גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא ומסקינן דמאן

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט