ר"ן על הרי"ף/ביצה/פרק ב

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ח עמוד א

יו"ט מתני' לא יבשל בתחילה: להיות תחילת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהיה תחילת בשולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

עושה תבשיל: לשם עירוב:

וביצה שעליו: שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

אכלו או שאבד: קודם שבשל כל צרכו:

סומך עליו: לבשל בשבילו:

גמ' מנא הני מילי: ואע"ג דעיקר עירוב מדרבנן אפ"ה בעי אהיכא אסמכוהו ודכותיה בפרק אין מעמידין (דף לז ב) גבי שלקו' דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעינן מנא לן אמר קרא אוכל בכסף תשבירני:

זכרהו מאחר שבא להשכיחו: זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת ולא כן פרש"י ז"ל:

מ"ט: למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולא ערוב משמע אלא אסמכתא בעלמא הוא וקרא לקדוש היום הוא דאתא כדתניא בפסחים (ד' קו א) זכרהו על היין וערובא תקנת' דרבנן ומה ראו לתקן:

אמ' רב' כדי שיברור: מתוך שמעיו"ט זוכר השבת יברור מנה לזה ומנה לזה ולא תקשי לרבא דס"ל דערוב משום כבוד השבת נתקן הא דתנן נאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחילה לשבת דמוטב שלא יתעדן שבת א' ויתעדן שבתות הרבה שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברור לשבת כלל:

רב אשי אמר: לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא בגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמיו"ט לחול לא:

כאילו התענה תשיעי ועשירי: כאלו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי ועשה:

ושלחו מנות לאין נכון לו: מקרא הוא בספר עזרא:

שלא היה לו להניח: כגון שאבדה לו

דף ח עמוד ב

אבידה ומחזי' עליה כל ערב יו"ט:

מאי חדות ה' היא מעוזכם: אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדוה שאמר הקב"ה ושמחת בחגך והאמינו בי שאני מזמן לכם ברכה במעשה ידיכם:

כל מזונותיו של אדם: כל מה שהוא עתיד להשתכר בשעה שהוא נדון קוצבים לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו להזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו עליו שכר למזונות אלא מה שפסקו:

חוץ מהוצאות שבת: שלא פסקו לו מה ישתכר לצרכו ומהיכן תבואהו ולפי מה שרגיל ממציאין לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו: כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל: הראשונה כדי להיות היפה נאכלת בשבת והויא לה אכילתה של ראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים: ובוטח לו שתזדמן נאה לשבת:

מחד בשביך לשבתיך: מחד בשבת שלך תן לבך לכבוד שבת הבאה:

יום יום יעמס לנו: את צרכינו:

אמר אביי לא שנו: דהוי ערוב:

מלפת: לפתן בעינן דמוכחא מילתא שעשוי לשבת:

ופת לא מלפתא: הילכך לאו מילתא דמוכחא היא שהרי כל היום יש להם:

עדשים שבשולי קדרה: שנשארו בלא מתכוין:

סומך עליהן מעיו"ט לשם ערוב: ולא אמר' לא חשיבי ובטלי:

גורדו: מעיו"ט:

אין בהם משום בשולי נכרי': שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי לא גזרו חכמים על בשולו ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:

אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין: שאע"פ שאין בו משום בישולי נכרים לאו משום דלא נהוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבשולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום ערובי תבשילין:

ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא: שמטגנן בשומן קרבי דגים ובקמח אסירי דקמח לא נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרי:

דקמחא עיקר: ולמדו מכאן רבותינו בעלי תוספות ז"ל דהני ככרות של פלטר נכרי שטחין אותן בביצים מותרים שאע"פ שיש בביצים משום בשולי נכרי קמחא עיקר:

בין לאחד בין למאה: די להם בכזית:

שלוק: מבושל הרבה מאד:

מבושל: כהלכתו:

כבוש: בחומץ ובחרדל ובמיני ירקות:

קולייס האספנין: מלוח הוא ונאכל חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בשולו כדתנן במסכת שבת [דף לט א] שהדחתו זו גמר מלאכתו:

אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת: ורב הונא לא פי' דעת מי ומפרשי' לה אנן דאמרי' הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכין דעת דעתו של מניח מיהא בעינן דאיהו עדיף שעושה לשם כך מיהא מיבעיא לן דעת מי שהניחו לצרכו בעינן כגון שעשה לצורך חברו כלום צריך להמלך בו תחלה ולעשות על פיו ת"ש וכו':

מכריז ר' יעקב וכו': עיקר הוכחתיה מדרבי יעקב בר אידי דמדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה דמדשמואל ורב אמי ורב אסי ליכא לאוכחי דמדלא מכריזי משמע שמתוך שהיו רגילין בכך היה נודע לכל אנשי מקומן וסומכין עליהם מאתמול ואיכא דעת מי שהניחו לו ומיהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורב אמי ורב אסי אין צריך להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז:

ועד כמה עד תחום שבת: דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי' במפרש ובמתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם ושמעינן מהני כולהו וכו'.

ומאן דמערב אחבריה וכו' הא אמר שמואל צריך לזכות: ואומר לזוכה קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העיר וצריך הזוכה להגביהה מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוספתא גבי עירובי חצרות אם משלהן אין צריך לזכות ואם שלו השליח מגביהה מן הקרקע ואומר זכיתי להם:

וכשהוא מזכה וכו' אבל מזכה הוא וכו': וע"י אשתו פי' דאע"ג דבפרק בתרא דנדרים (דף פח ב) אוקימנא דכי קתני ע"י אשתו דוקא בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן דמגו דזכיא לנפשא זכיא נמי לאחריני ולפי זה משמע דבעירובי תבשילין דלא שייכא בהו חצר באותו מבוי דלא מצי מזכה ע"י אשתו וליתא דכי אוקימנא לה התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקידושין [דף כג ב] אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם לא צריכנא בעירובי

דף ט עמוד א

חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ע"י אשתו:

ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא: שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהם לפני מר שמואל שיהו סדורות בפיו:

סמוך אדידי: דמערבנא אכולה נהרדעא:

לשנה: לשנה אחרת ור"ה היה שאין יכול להניח ולהתנות א"נ בשני ימים טובים של גליות ולא נזכר לו עד יום שני:

א"ל פושע את: דכיון דעציבת גלית אדעתיך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינן רוצים לסמוך עלי:

ת"ר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין: דלא שרו אלא עירובי תבשילין דבר שהוא דומה לתקון סעודה כגון אפייה ובישול ומיהו דוקא כגון שלא ערב בראשון אבל אם ערב בראשון מערב ברגליו בשני:

ולא עירובי חצרו': לטלטל מחר בחצר דמחזי כמתקן:

בדבר האסור לו: בידך לאסור עליו מלעשות לצורך מחר דבר שהוא אסור בו ביו"ט והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת חוץ לתחום:

ואי אתה אוסרו: אין כח בידך לאסור לו מלתקן למחר דבר שהוא בו ביום מותר ואיסור טלטול חצירות ליתא ביו"ט שאין עירוב והוצאה ביו"ט כדאמרי' לעיל ומאי דאמרינן דהוי דבר המותר לו הני מילי בכלים שיש בהן צורך ליום קצת אבל כל שאין בהם צורך ליום כלל אפשר דכי היכי דכי מפיק להו מרה"י לרה"ר עבר אדאורייתא הכי נמי לאפוקינהו מחצר לחצר בלא עירוב אסור מדרבנן או אפשר שכיון שרוב ההוצאות ביו"ט אינן צריכות עירוב אף מפני מעוטן לא הצריכוהו וכבר כתבתי זה למעלה ומיהו ליכא ספיקא שאם עירב מהני ליה עירוב להוציא מחצר לחצר אף דבר שאין בו צורך יום כלל ובלבד שיהא תורת כלי עליו וכמו שהוא דינו בטלטול:

מתחיל בשל שבת: ברכה אחת לשניהם ומזכיר שבת תחלה ואומר ותתן לנו את היום המנוח הזה:

ומסיים בשל שבת: מקדש השבת:

ואומר קדושת היום באמצע: ותתן לנו את יום המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה:

תני תנא קמיה דרבינא: במילתיה דרבי מקדש ישראל והשבת והזמנים:

אטו שבת ישראל מקדשי ליה: שהקדמת ישראל לשבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שע"י קדושת ישראל נתקדשו הם ואלו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בב"ד אלא שבת מקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות ב"ד:

מתפלל שבע: כשאר שבתות דכי היכי דבחולו של מועד ליכא ברכה קבועה בשלש תפילות אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לב"ש ולא לכוללן לבית הלל:

המאורע: ר"ח או מועד:

יעלה ויבא בברכת עבודה:

בהודאה: כמו שאומר על הנסים:

כל מקום שזקוק לשבע: ואפילו ערבית ושחרית ומנחה:

אין הלכה כאותו הזוג: אלא כת"ק דאמר ערבית שחרית ומנחה יתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה מיהו לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר במוספין ומסיים בשל שבת מדאשכחן בפרק שלשה שאכלו [דף מט. ע"ש] דאיתיביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים שמע מינה כי היכי דפליגי ביו"ט פליגי בשבת שחלה להיות בר"ח ובחולו של מועד והאי דתנא יו"ט משום פלוגתא דב"ש וב"ה דלמר אית ליה כולל ולמר לית ליה כולל:

מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחברו ומתנה: כתב הרמב"ם

דף ט עמוד ב

ז"ל בפ"י מהל' יו"ט דאנן השתא כיון דבקיאינן בקביעא דירחא לא מצינן לאתנויי ואין דבריו מחוורין דרבא דאמר ליה מסתברא דלדידיה הוא דאמר ואע"ג דבקי בקביעא דירחא וכן בדין דכיון דהשתא לא עבדינן להו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם לית לן לאחמורי: טפי מינייהו וכיון דאינהו הוו מצו מתנו אנן נמי מתנינן וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב רבינו אפרים כי מתני דוקא דאית ליה מידי דבשיל מאתמול אבל לכתחילה אסור וכן נראה מן הירושלמי רבי חייא רבה עלה לביתיה אנשיון מערובי אמר להו אית הכא טלפחים מאתמול אמרו לו אין וכו' וכדאנח ערובי תבשילין לא מצי למיפא מיומא דחמש לשבתא דשבת קרובה התירו על ידי עירוב שבת רחוקה לא התירו:

באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר: דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מלוי:

אבל לאפות: כל ככר וככר צריכה עריכה ואפייה ורידוי כל אחד ואחד לעצמו:

בזמן שהתנור מלא: שתנוריהם קטנים היו ומדביקין הפת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימות להתפשט והפת נאפה יפה:

ומיהא משמע דלרבות בשיעורא ביום טוב מותר ודאמרינן לקמן דאין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שמא ירבה בשבילו בקדרה אחרת ומיהו איכא למידק מדאיבעיא לן פרק רבי ישמעאל במנחות (דף סד א) חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ואיכא שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מייתינן שתים מייתינן דחזיין ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בבצירה ואסיקנא דשלש מייתינן שתים לא מייתינן משום דמעוטי בבצירה עדיף ועד כאן לא איבעיא לן התם אלא כי האי גוונא דבשתים בשני עוקצין איכא רבוי בצירה אבל משמע דפשיטא לן דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ (אחד) [אחר] דשתי' מייתי' שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור תירץ ר"י ז"ל דהתם בשבת דוקא דאיכא איסור סקילה אבל ביו"ט דאיסור לאו הקלו ולא תקשי לך ההיא דגרסינן בעירובין בפ' הדר (דף סח א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשייליה לאמיה אי צריכה ניחם ליה אגב אימיה וההוא מעשה בשבת הוה דאלמא אפי' בשבת שרי לרבויי בשיעורא דלא קשיא שכבר פרש"י ז"ל [שם] וכן בתוס' דניחם ליה ע"י עכו"ם קאמר והרשב"א ז"ל מוסיף עוד ואומר ואפילו למאן דמפרש התם דע"י ישראל קאמר לא קשיא דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן כיון דביו"ט שרי התם גבי מילה משום מצוה התירו לגמרי אפי' ע"י ישראל מכלל דסבירא ליה ז"ל דרבויי בשיעורא בשבת לא מיתסר אלא מדרבנן ותמהני עליהם דא"כ מאי קא מיבעי לן התם במנחות פשיטא דשלש מייתי' דרבויי בשיעורא לא מיתסר אלא מדרבנן ורבוי בצירה מיתסר מדאורייתא דהא (תלמודא אמר) אלו (לא) אמדוהו (אלא) לגרוגרות אחד ומייתי שלש בעוקץ אחד לא עבר אדאורייתא כלל ואלו הביאו שנים בשני עוקצים לוקה וחייב חטאת לפיכך נראה לי ברור דודאי רבויי [שעורא] בשבת מדאורייתא מיתסר ואפי' הכי לא דמי (למזיד דאיכא למימר דאחמיר) רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי שיעורא בשבת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא. אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט שרי כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו ועוד שנראה להם לחכמים שכיון שאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד ומשום הכי רבויי בשיעורא כל היכא דלא מפיש בטרחא שרי אבל בשבת שהעיקר אסור אף תוספתו כמוהו מדאורייתא ולא ניתן לידחות אצל חולה ולפי זה האי דעירובין דוקא ע"י נכרי היא:

איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר: לאפות:

וקמחו נאסר: שלא יהיו אחרים אופין את קמחו בעודה שלו משום קנס:

לאקנויי: בל' מתנה בלא סודר אלא כשאר [מטלטלין] הנקנין במשיכה אם צריך לתת קמחו במתנה שיהו אחרים מותרין לאפותו ולתת לו. ואסיקנא דהוא נאסר וקמחו נאסר הלכך צריך לאקנויי קמחו לאחרים ומקשו הכא אם איתא דהוא נאסר וקמחו נאסר כי מקני להו קמחו מאי הוי והא כיון שנאסר מעיו"ט אינו בדין שיהא מותר לאחרים כדאמרי' לקמן לענין עירובי תחומין [דף לז א] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואינה קושיא אצלי דהתם היינו טעמא לפי שאין השביתה ניקנית אלא בין השמשות שהרי אם נאכל עירובו משחשיכה אין בכך כלום ולפיכך הכל הולך אחר ביה"ש אבל בעירובי תבשילין אינו כן אלא כל שעה ושעה הוא מתיר שהרי שנינו אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחילה ולפיכך מתיר כל שעה ושעה לכל אחד מה שהוא שלו אבל בעל הלכות גורס כן אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי קמחו לאחרים פירוש מפני שקמחו כמוהו ואי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנויי קמחו לאחרים והקנאה מיהא בעי דבלאו הכי אי אפשר משום דשלוחו של אדם כמותו ואסיקנא דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הלכך מצי לאקנויי קמחו לאחרים ומיהו כיון דהוא נאסר אסור הוא לאפות לאחרים אפי' מקמחן שהרי נאסר שלא יבשל כלל:

איבעיא להו עבר ואפה מאי: מהו שיאכל בשבת:

ובלבד שלא יערים: לאחר שבשל לצורך יו"ט לומר עוד אני צריך להזמין אורחים:

ואם הערים אסור: לאכול דאחמור רבנן כדי שלא לעקור תורת ערוב וכבר כתבתי למעלה דלא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה [דף יא ב] דמלח גרמא גרמא משור דהתם כיון שהפסד בא לו מחמת שמחת יו"ט בע"כ התירו לו להערים אבל הכא פשיעתו גרמה לו פסידתו שהיה לו להניח ערובי תבשילין:

דף י עמוד א

שאני הערמה דאחמירו ביה רבנן טפי ממזיד. לעולם עבר ואפה מותר והערמה לא דמי למזיד דאחמירו רבנן בהערמה דהכא טפי ממזיד דאלו מזיד עובר על דברי חכמים ואין אחרים למדין ממנו דעבריין חושבין אותו והוא עצמו פעמים יתן אל לבו לקיים מצות עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ולא ישוב אל לבו לחזור ולמדין ממנו ומעקר תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן:

ולא אפשט בעיין: וספיקא דרבנן הוא ולקולא:

על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שב"ש אומרים שני תבשילין: צריך וזה כתבשיל אחד הוא ובטל לגבייהו ובה"א דיו בתבשיל אחד כזה:

אמר רבא הילכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה: כתב ר"ת ז"ל בספר הישר דערובי תבשילין צריכין פת ותבשיל והא דאפליגו ב"ש וב"ה במתני' אם צריך תבשיל אחד או שני תבשילין היינו משום דב"ש סברי דבעי תבשיל אחד לצלי ותבשיל אחד לקדרה דאע"ג דלא הוי צלי ממש מכל מקום הא איכא זכר לשני תבשילין וב"ה סברי דכיון דכולהו בכלל בשול נינהו בתבשיל אחד סגי אבל פת אפילו ב"ה מודו דבעיא דאפייה ליתא בכלל תבשיל כדמוכח בפ' אין מעמידין (דף לה ב) דשתי גזירות הוו בשל נכרים והביא ראיה לזה מדאמרינן בגמרא בריש פרקין ותנא מייתי ליה מהכא את אשר תאפו אפו וכו' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל משמע מההיא דפת ותבשיל בעינא וליכא מאן דפליג עליה ואין זו ראיה דרבי אליעזר שמותי הוא מדב"ש וב"ש הכי סבירא להו כדאמר חנניא בהדיא אליבייהו בגמרא והא פליג ר' יהושע עליה דרבי אליעזר בירושלמי דהכי איתא התם ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ורבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמיה דרבי אליעזר דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מ"ט דרבי יהושע דכתיב ואת אשר תבשלו בשלו ע"כ וגמרין דלעיל לא חש לאיתויי הא דרבי יהושע משום דלא אתינן עלה אלא לאסמוכי עירוב אדאורייתא ופשיטא ליה לתלמודא דבעירוב לא בעינן פת כיון דלא מדכרינן ליה במתני' ומשום הכי לא חש לאיתויי דרבי יהושע וראיה לדבר דלא בעי' פת מדאמר אביי לעיל [דף טז א] לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא ולמאי קאמר דפת לא אין לומר דבפת לא סגי אלא בתבשיל הא ליתא דאדרבא לפת פת בעינן ואין לומר דלתבשיל לא סגי בפת זו לדבריהם דרבי אליעזר אומר דאין מבשלין אלא על המבושל דליכא מאן דפליג עליה בגמרין ואע"פ שאפשר לדחוק דהכי קאמר דאפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא הכירא אינו במשמע וברייתא דחנניא דמתניא בגמרא הכי מוכח דאיהו מחמיר טפי מכולהו תנאי אליבא דב"ש ואפי' הכי קאמר דלב"ה עושה כל צורכו מתבשיל אחד ובתוספתא נמי מוכח בהדיא דתבשיל אחד סגי לכל מילי דגרסינן התם עושה תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו החמין וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה והא דרבא ולא כתב ההיא דר' אליעזר דריש פירקין:

אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו: לתקנה או לאפותה ע"י עירוב ונאבד גומר את הכל וצ"ע אם גומר בהתחלת מין א' כל שאר המינין:

מתני' בש"א מטבילין את הכל: כל שצריך טבילה בין אדם בין כלים מלפני השבת דקי"ל בר"ה [דף טז ב] חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנא' ובנבלתם לא תגעו ומוקמינן לה ברגל הלכך יטביל מע"ש דאסור להטביל בשבת וביו"ט:

ובה"א וכו': הא דנקט שבת רבותא אשמעינן לב"ה דאפי' בשבת שרי באדם ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים:

גמ' אמר רב יוסף: טעמא דמתני' דטבילת כלים ביו"ט ושבת אסור גזירה משום סחיטת בגדים שאף הן בכלל כלים וסוחט תולדה דמלבן:

גזירה הני אטו הני: ודאמרינן בפרק כל כתבי (דף קיח א) קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן (ערבית) [בצהרים] ולא גזרינן אטו כלים דבני סחיטה התם היינו טעמא משום דבכלים דבני סחיטה לא שייך בהו הדחה אלא (בכוס) [כבוס] וטעמייהו דב"ש מפני שרצו להשוות מדותיהן בטבילה ומשום הכי אסרי אפילו באדם:

רב ביבי אמר גזירה שמא ישהא: אי שרית לאטבולינהו ביו"ט או בשבת משהה להו בטומאתם עד יום טוב שהוא פנוי ומתוך כך אתי לידי תקלה להשתמש בהן בטומאתן ועוד שנמצא שהוא משהא מלאכתו במועד אבל טהרת גופיה כיון דחמירא לא משהה ליה וב"ש לא פליג:

כלי הנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט: אבל נטמא ביו"ט שרי לאטבוליה דליכא למיגזר ביה שמא ישהה:

דף י עמוד ב

אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וכו' עיסה חציה של נכרי וכו'. דהא איפשר למיפלגה בלישה. איכא מאן דאמר אפי' בתנור אחד לא שרו לאפותה מטעמא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר [דף יז א] שהפת יפה בזמן שהתנור מלא דלא שריא מהאי טעמא אלא בשלו אבל לרבות בשל נכרי לא ואיכא מאן דאמר דשרי ורב חסדא לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממלוי תנור והא דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט והביאה הרב אלפסי ז"ל בסמוך ומשמע מיניה דאע"ג דאפשר למפלגה בלישה שרי דהתם הוה איפשר למשקל חלק רועים ממנה הא אוקים לה בגמרא כגון דאית ליה נבלה דאיפשר לפייס הכלבים בנבלה ומשמע לי' דהאי טעמא עדיף טפי מהואיל דאע"ג דאפילו לרבה דאית ליה הואיל ה"מ לענין מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא הכא אפילו איסורא ליכא משום דהכא לא מיתסר מידי דהא אית ליה נבלה אבל באופה מיו"ט לחול הא מחסרי אורחים שצריך שיבאו מעלמא ובזה אין צריך למה שנדחקו בו אחרים:

בעי מיני' מרב הונא הני בני באגא: בני ישראל הדרים בכפרים:

דרמו עליהו קמחא דבני חילא: המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילא אנשי מלחמתו:

דאמר ריב"ל מזמנין את הכותי בשבת: כלומר ולא חיישי' לשיורי כוסות כדאיתא בגמרא:

ואין מזמנין את הכותי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו: פי' בקדרה אחרת דאי באותה קדרה ודאי שרי שהקדרה יפה בשיש בה בשר מרובה ואע"ג דאפי' בקדרה אחרת לא מיתסר מדאורייתא דהא קי"ל כרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה אפי' הכי כיון שהוא עשוי להרבות בשבילו חיישי' ואחרים פירשו דלשמא ירבה בשבילו דברים האסורים חיישינן דאיכא איסורא דאורייתא ואם תאמר הני עבדי דילן היכי מבשלינן להו ביומא טבא ולא חיישינן שמא ירבה בשבילן י"ל דכיון דגזירה דשמא ירבה ליתא אלא או מחמת דברים אסורים או מחמת קדרה אחרת בעבדי דילן לא שייך הכי כלל דבמזומנין בלבד שאדם עשוי להתכבד בהן הוא דאיכא למיחש להכי ומיהו משמע דלהרבות בפת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאיפשר לפרנסינהו ביה וכדאמרינן בעיסת הכלבים [דף כא א] ואע"פ שראיתי מי שהתיר מפני שמזונתם עלינו ומטעם זה התירו אף בנכרי ההולך עם ישראל מפני שמזונותיו עליו לא נתחוור לי אלא לדברי מי שפוסק כרבי עקיבא דאמר דאפי' נפש בהמה במשמע מפני שמזונותיה עלינו וכמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא אבל לדעת הרב אלפסי שפוסק כר' יוסי הגלילי אינו נראה כלל:

והוי יודע שהרמב"ם פסקה לדרב הונא בפרק ראשון מהלכות שביתת יו"ט ולא דחאה מפני הא דריב"ל לפי שהוא ז"ל מפרש הא דרב הונא בענין שלא היה אפשר למשקל ריפתא לינוקא אם לא יאפה את כולה וכה"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ולפיכך נראה שהוא ז"ל לא היה גורס בשמועתינו בגמרא ופליגא דריב"ל אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שהיה גורס כן ומוקי הא דרב הונא בדאפשר למשקל רפתא לינוקא אפילו כי לא אפי לה כולה ומש"ה מידחיא דרב הונא מקמי דריב"ל ופליגא נמי עלה דרב חסדא דלעיל בסמוך דהא הכא אפשר למיפלגה בלישה וכבר הארכתי יותר מזה בחידושי:

איתמר האופה מיום טוב לחול: לאחר שסעד אופה דהא ודאי לחול הוא:

והילכתא כרבה: ומיהו ה"מ לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא כדתנן [דף טו ב] אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול וכבר הארכתי בשמועה זו בפרק אלו עוברין בס"ד:

תניא אך אשר יאכל לכל נפש וכו': וחייבת בחלה דלחם קרינא ביה: ונאפת ביו"ט משום חלק הרועים ואמרי' בגמ' דדוקא בדאית ליה נבלה הוא דשרי מפני שיכול לפייס הכלבים בנבלה וכמו שכתבתי למעלה:

הילכך קי"ל דלכם ולא לנכרי דכולהו מודו ביה אבל לענין כלבים פסק הרב אלפסי ז"ל כר' יוסי הגלילי ממתני' דקתני ונאפת ביו"ט דמשמע דדוקא בזמן שהרועים אוכלים ממנה הא בשביל כלבים לא אבל הר"ז הלוי ז"ל חלק עליו ואומר דהא לא מכרעת דאפשר דאפילו ר' עקיבא מודה בה דכיון דאפשר לכלבים בעיסה לא אפינן להו והא ודאי ליתא דלר' עקיבא כיון דאפי' נפש בהמה במשמע כל מאי דשריא לאדם איכא למישרי לבהמה שהרי בתיבה אחת הוציאן הכתוב ובשמעתין בגמ' נמי מוכח דלמאן דאמר אפילו נפש בהמה במשמע שרי לבשל בשר לכלב אע"פ שאפשר להם לאכלו בלא אפייה ועוד הקשה הר"ז הלוי על הרב אלפסי ז"ל מסוגיית

דף יא עמוד א

הגמ' וכתוב בחידושי ולפיכך פסק כרבי עקיבא אבל דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר:

מתני' לא יחם אדם חמין לרגליו: לרחוץ את רגליו דאוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

וב"ה מתירין: דאית להו מתוך:

ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה: דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך וכתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא חמין לרגליו הוא דשרי ב"ה אבל כל גופו לא מיהו בחמין שהוחמו בעיו"ט אפילו כל גופו שרי ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור מדקתני בברייתא בפרק כירה [דף מ א] מרחץ שפקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון ובודאי מדקתני פקקו נקביו בחמין שהוחמו מעיו"ט מיירי ואפ"ה משתטף אין רוחץ לא ומשתטף נמי בבית החיצון אין בבית הפנימי לא הלכך בתוך המרחץ אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט אסור אבל חוץ למרחץ שרי וכבר כתבתי בפרק כירה מה שנ"ל שלדברי רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביו"ט לרחיצה כל הגוף מדאורייתא אסור בחמין שהוחמו מעיו"ט נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו גזירה עיו"ט אטו יו"ט כי היכי דגזרינן התם ע"ש אטו שבת אלא מיהו כיון דמדרבנן בעלמא היא על דברי הגאונים ז"ל ראוי לסמוך:

מתני' ג' דברים ר' גמליאל מחמיר כב"ש אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת: פרכינן עלה בגמרא היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירוב תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה ומדליקין לו את הנר וקי"ל הכי אע"פ שהרב אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות ואיכא מאן דאמר דמדקתני אופין לו ומבשלין לו דוקא אחרים אופין לו אבל הוא עצמו אינו אופה ומתניתין נמי אין טומנין לו קאמר אבל בירושלמי משמע שאף הוא אופה לעצמו דגרסי' התם לא עירב ולא עירבו לו אחרים רבי יצחק אומר אף צולה לו דג קטן רב הונא אמר מחמם לו חמין שמואל אומר מדליק לו את הנר מדקתני אופה ומחמם ומדליק ולא אמר אופין ומדליקין משמע שאף הוא אופה ומדליק לעצמו:

ומדאמרי' ומדליקין לו את הנר משמע בעירוב שרי נמי הדלקה ובלא עירוב אסור להדליק ולפיכך כשם שאומר כשמניח העירוב בהדין יהא שרי לן למיפא ולבשולי צריך שיאמר ולאדלוקי שרגא וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל ויש שכתב שאינו צריך והכא צורכא דשולחן נקט ולא משמע לי הכי דהא שמואל אמר בירושלמי מדליק לו את הנר בלחוד ולפיכך מי שלא הניח עירובי תבשילין ממעט בהדלקה ואינו מדליק אלא נר אחד בלבד:

ואין זוקפין את המנורה ביו"ט: אוקימנא לה בגמ' במנורה של חוליות משום דמחזי כבונה וב"ה מתירין דסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואינו חייב אלא א"כ עושה מלאכה כגון ממחק ומחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות אבל

דף יא עמוד ב

חזרת חוליות שאין בה אלא בנין לא אסרי' בכלים דאין בנין אלא בבתים:

גמ' מהו לכבות את הנר ביו"ט מפני דבר אחר: לשמש מטתו דאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קיב ב) המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנים נכפין ואמר בפרק כל היד (דף י א) דאסור לשמש מטתו ביום משום ואהבת לרעך כמוך והוא הדין נמי לאור הנר:

אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה: שאין כבוי זה צורך יו"ט:

ואם בשביל שלא יתעשן הבית: שהוא יושב בו ומצטער ביו"ט כן נראה מדברי רש"י ואחרים פירשו דבשביל שלא יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו ואין כאן צורך יו"ט כלל שלא כדברי רש"י זכרונו לברכה דאי מפני שלא יתעשן הבית שהוא יושב שם אין לך אוכל נפש גדול מזה ואפי' לרבנן שרי ויש בגמרא הוכחא לזה והארכתי בחדושי:

כי קאמינא אנא לרבנן וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו לה ואוקמוה כר' יהודה למימרא דלאו הילכתא כוותיה: השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא בפרקין דלקמן אמרינן דהלכה כרבי יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אלא שאין מורין כן ולפיכך כתב ז"ל דהא דמסקינן הכא אסור היינו משום דאין מורין כן ומיהו מדינא קיימא לן דשרי והרמב"ן ז"ל אומר שאינו נראה כן דהכא ודאי לגמרי אסרינן דלאו בפרקא הוה ולא בפני עמי הארץ אלא דשמעתתא קשיין אהדדי דהכא משמע דלא קי"ל כר' יהודה ולקמן [דף לב ב] בגריפת תנור שריא כוותיה ורבי חייא לדביתהו ורבה לשמעיה אורויי הוו מורו ואזהורי נמי הוה מזהרו מחרוכא ולקמן [דף כח א] נמי אמרי' דרשינן משמך הלכ' כר' יהודה ואהדר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון משמי ובהשחזת סכין נמי לא אשכחן מאן דשרי הלכה למעשה אלא ע"י שינוי לפיכך כתב ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה במכשירין היינו לומר שהן מותרין מן התורה ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש דגריפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב אבל בסכין שעמדה [דף כח ב] מתוך שאפש' בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל לא התירו לגמרי אלא ע"י שינוי כיון דאיפשר בהכי ובכי האי גוונא נמי אין מורין כך דכיון דסכיני שכיחי לא אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית וכבוי הנר מפני ד"א אע"פ שהוא צורך לכל נפש לא רצו להתיר מכשירין וכן בכחילת העין לא סמכו בדר' יהודה אלא ביו"ט שני כללו של דבר קי"ל כר' יהודה דמכשירין מדאורייתא שרו אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן:

מהו לכבות את הדליקה ביו"ט וכו': כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון. מדברי רש"י ז"ל נראה דלאו דוקא איבוד ממון ממש אלא כדי שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים אבל אחרים פירשו משום איבוד ממון ממש:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא א"א להדליקן כאחת אלא ודאי שרי וה"נ משמע לי מדאמרי' לקמן [דף כג א] מידי דהוה אבשרא אגומרי וכתבתיו בחדושי אלא שאינה ראיה על דעת הרב אלפסי ז"ל:

אמר רב יהודה קינסא שרי: רש"י ז"ל גריס קינבא ופירש למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם ואינו נראה דמאי שייכא הכא הוה ליה לתלמודא לאייתוה לקמן בפרק המביא (דף לב ב) דשקלינן וטרינן במוחטין את הפתילה לפיכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר אלא שאיפשר משום דאותביה רב יהודה (למעלה) [לעולא] מהמסתפק ממנו אתיא הכא:

מהו לכחול את העין ביו"ט: לשום בו כחול לרפואה:

רירא: בב"א בלע"ז שעושה ריר שזולף תמיד:

דיצא: שנוקב [כמו מחט] כמו דץ בה מידי:

דמא: שיש דם בעין:

דמעתא: מדמעת תמיד:

קדחא: שריפה לשון קדחה באפי:

תחילת אוכלא: תחילת החולי של כל אלו דאפי' בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע"ז (דף כח ב) דשורייאני דעינתא באובנתא דליבא תלי:

סוף אוכלא ופצוחי עינא: שקרוב להתרפאות נינהו ואינו כוחל אלא להגיה אורו:

עמיץ ופותח: סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול:

איכא רב זביד: שהיה מקשה כמותך ופרקי' ליה דמסייע בכי האי גוונא אין בו ממש:

אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ראש השנה: ולא קיימא לן הכי דקיימא לן קדושה אחת הן ולא אקילו ביו"ט שני של ר"ה אלא לענין מת בלבד אלא מיהו גמרינן מיניה דאמימר דשרי למכחל עינא ביו"ט שני של גליות אפי' מישראל ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל ביו"ט שני של גליות מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכ' גופה שבות היא אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו:

ושמעינן נמי משמעתין דמותר לכבות הנר מפני דבר אחר ומותר לכבות את הדליקה משום איבוד ממון ע"פ הפירושים שפירשנו למעל' ביו"ט שני של גליות דבגמרא מוכח דהני כולהו כי הדדי נינהו ושרו לרבי יהודה ואסרי לרבנן וכיון דבמכחל עינא סמכינן אדרבי יהודה ביו"ט של גליות אף בלכבות את הנר מפני דבר אחר ומפני הדליקה סמכינן עליה ביו"ט שני של גליות:

ואין אופין פתין גריצין: ככרות עבים:

אלא רקיקין: דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי שיאכל ביו"ט בלבד:

גמ' ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביו"ט: האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מאי טעמייהו דב"ה דשרו וכי תימא מדרבי שמעון בן אלעזר דאמר שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא אם כן הוה להו לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו בית שמאי ובית הלל בפת מרובה שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה אי נמי מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרינן אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין ובית הלל מתירין דלא חיישי להכי:

דף יב עמוד א

מתני' אף הוא אומר ג' דברים להקל מכבדין בין המטות. בין המסיבה שהיו אוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין ע"ג המטות:

מוגמר: לבונה ע"ג גחלים:

מקולס: כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר לפסח שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו מקולס לשון גבור מזויין שכלי זייניו תלויין בצדו כדמתרגמינן וכובע נחושת וקולסא דנחשא:

וחכמים אוסרין: ב שלשתן מכבדין משום אשווי גומות ומוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז א) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקין או למי שריחו רע וגדי מקולס מפני שהוא דומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

וכתב הר"ז הלוי ז"ל דמדחכמים דאוסרין לכבד שמעינן דכיבוד אסור ומכבדות כלי שמלאכתו לאיסור הוא ואפי' לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דהכא איכא משום אשווי גומות ופסיק רישיה ולא ימות הוא וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בפ' כל הכלים [שבת קכד ב] דמכבדות של תמרה כלי שמלאכתו להיתר הוא שמותר לכבד בין בשבת בין ביו"ט והא דהכא לא קשיא ליה דחכמים אוסרים דהכא היינו רבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור דהא חכמים דבסמוך כרבי יהודה ס"ל וחכמים דהתם היינו חכמים דהכא אבל לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקי"ל כוותיה כיבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכ"ת מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו אבל הראב"ד ז"ל סובר שאינו מותר לכבד אלא בית שנתכבד מע"ש ואין שם דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראויין לבהמה וכתבתי מזה עוד בפ' המצניע בס"ד:

וגדי מקולס: איכא מ"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין לו אליה ומחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תני בהאי עובדא דתודוס טלאים המקולסין:

גמ' מחלוקת להריח: כשהתיר ר"ג לא התיר אלא כשמניחין אותו להריח ריחו דהנאת הגוף הוא וכאוכל נפש דמי וחכמים אוסרים דבעיא דבר השוה לכל נפש אבל לגמר שנותנין המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דברי הכל אסור דלאו הנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים:

איבעיא להו מהו לעשן: פירוש בבשמים:

ע"ג גחלת אסור: דתפנוקא יתירא הוא ואינו שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עישון איכא מלאכה שהוא מכבה כשנותן אבק הבשמים על הגחלים:

על גבי חרס: שהסיקו:

מותר: דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא:

ע"ג גחלת נמי מותר: דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לה לנזדמן לו צבי ביו"ט כדאמרי' בכתובות (דף ז א) ואי משום כיבוי ואולודי ריחא והבערה שרי מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי כך פרש"י ז"ל אבל הרב אלפסי ז"ל סובר דבבשרא אגומרי ליכא כבוי שהוא גורס בסמוך התם ליכא כבוי ולדבריו ז"ל ה"ק אע"פ שאין זו צורך אוכל נפש ממש מותר להניח לבונה ע"ג אש הדולק לקדרה לפי שאין כאן כבוי שסופו מבעיר וכיון שכבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין:

מידי דהוה אבשרא אגומרי: דכולהו איתנהו ביה כבוי והבערה כי הכא ואולודי ריחא בגחלים אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש ממש שהיה אפשר לצלות סמוך לגחלים ולא על גבן:

אין מסננין את החרדל ביו"ט במסננת שלו: דמחזי כבורר שמשליך הסובין שלו:

ואין ממתקין אותו: בגחלת כדרך שרגילים לכבות גחלת או אבן נסקת:

בגחלת של עץ אסור: דשייך ביה כבוי והוא נעשה פחם:

מ"ש מבשרא אגומרי: שצולין ביו"ט אע"ג דמכבה:

התם ליכא כבוי: דהא סופו מבעיר זו היא גרס' הרב אלפסי ז"ל אבל רש"י ז"ל גורס התם לא איפשר כלומר לצלות מאתמול דביומא שכיח טפי וכיון שאינו איפשר אלא לעשות בו ביום אין מדקדקין בדבר לומר א"א לצלות בענין אחר אלא באיזה ענין שמזדמן או שהוא רוצה בו התירו משום שמחת יו"ט אבל חרדל איפשר למתקו מעיו"ט שכך דרכו למתק ממנו הרבה:

מהו לגבן: גבינה:

מאי שנא מלישה: שלשין פת ביו"ט והא נמי ללישה דמי:

התם לא אפשר: דפת חמה מעליא:

הכא איפשר: מאתמול:

אפי' בת יומא מעליא: וכ"ש מאתמול:

ירושלמי מהו להעמיד חלב אם אומר כן אף הוא חולב ומעמיד ביו"ט לחול:

וקטורי בי ידיה:

דף יב עמוד ב

שעושין קמטין לבתי ידים של נשים פרונזי"ש בלע"ז:

מתני' פרתו של ר"א בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה: בשבת לנוי ואמר רבנן משוי הוא ואינו תכשיט לה וגרסינן בירושלמי גניבא אמר הלכה היה מלמד ובא ר' יונה בסוריא בעי אם הלכה היה מלמד ובא הדא היא דתנינן שלא ברצון חכמים תנא רבי יהודה בר פזי דבר דליא אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה אמר רבי יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן אמר רבי חנינא פעם אחת יצתה והושחרו שיניו מן הצומות ומן התעניות:

ומקרדין את הבהמה ביו"ט: במגרות של ברזל ששיניה דקות ואע"ג דעביד חבורה כיון שאינו מתכוין לה:

אבל מקרצפין: במגרות של עץ ששיניה גסות:

גמ' ושלש מחלוקות בדבר: תנא קמא דהיינו רבי אלעזר בן עזריה:

ורבנן סברי לה כרבי יהודה: ומחמירי טפי מיניה:

הלכה כרבי שמעון: דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

מתני' מפני שהיא כובשת: חריץ הנראה בהלוכה לא ע"י חפירה הוא נעשה אלא כובשת ודורכת קרקע ונידוש תחתיה ונעשה מקומו נמוך אבל אינו מזיז עפר ממקומו לעשות חריץ:

סליקו להו פרק יום טוב