רי"ף על הש"ס/ביצה/דף ח עמוד ב

הלכות רב אלפס

מאי (נחמיה, ח) כי חדות ה' היא מעוזכם אמר רבי יוחנן משום ר"א בר"ש אמר להן הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע תני רב תחליפא אבוה דרבנאי חוזאה ואמרי לה אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה חוץ מהוצאת שבת והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת למחר מצא אחרת נאה ממנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לשם שמים דכתי' (תהלים, סח) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בש"א מחד בשביך לשבתיך ובה"א ברוך ה' יום יום:

ועושה תבשיל מעיו"ט וכו'. אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמילפת בעי' ופת לא מילפתא וכן דייסא נמי לא מילפתא דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאבלי נהמא בנהמא תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין והני מילי דאית בהו כזית אמר רב יצחק בריה דרב יהודה שמנוני' שעל גבי הסכין אדם גורדו וסומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאיכא כזית א"ר יהודה אמר רב דגים קטנים אין בהן משו' בישולי נכרים ואמר רב יוסף אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסיר מ"ט קימחא עיקר א"ר אבא אמר רב ערובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה כלומר דלא בעינן כזית לכל אחד ואחד ותבשיל זה אפילו צלי ואפילו שלוק ואפילו כבוש ואפילו מבושל ואפילו קולייס האספנין שהדיחו בחמין מערב יום טוב אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא מכריז ר' יעקב מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי ועד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת ושמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו ביום טוב עצמו שהוא ערב שבת כי עירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחלה לשבת:

ומאן דמערב אחבריה או אבני מאתיה יריך לזכות דגרסי' בעירובין בפרק חלון שבין ב' חצרות (דף פ.) בעי ר"נ עירובי תבשילין צריך לזכות או לא אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכותו וכשהוא מזכה אינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו אבל מזכה ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ועל ידי אשתו כדאמרינן לענין שבת ((ד"ת מ"ז) ואוקמי' להאי דקתני ע"י אשתו בפרק אלו נדרים שיש לה לאשתו חצר באותו מבוי והיא שרויי' לבדה מגו דזכיא לגופא זכיא נמי לאחריני אבל אתתא דיתבה בהדי בעלה בחצר אחת לא זכיא מידי לאחריני דקי"ל יד אשה כבעלה ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך לרבנן לא צריך מיהו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כרב באיסורי ועוד דבקידושין קאמר רבא דכולי עלמא יד אשה כבעלה ובענין אחר פליגי דאשתכח דלדברי הכל צריך שיהא

רבנו ניסים (הר"ן)

אבידה ומחזי' עליה כל ערב יו"ט:

מאי חדות ה' היא מעוזכם: אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדוה שאמר הקב"ה ושמחת בחגך והאמינו בי שאני מזמן לכם ברכה במעשה ידיכם:

כל מזונותיו של אדם: כל מה שהוא עתיד להשתכר בשעה שהוא נדון קוצבים לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו להזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו עליו שכר למזונות אלא מה שפסקו:

חוץ מהוצאות שבת: שלא פסקו לו מה ישתכר לצרכו ומהיכן תבואהו ולפי מה שרגיל ממציאין לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו: כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל: הראשונה כדי להיות היפה נאכלת בשבת והויא לה אכילתה של ראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים: ובוטח לו שתזדמן נאה לשבת:

מחד בשביך לשבתיך: מחד בשבת שלך תן לבך לכבוד שבת הבאה:

יום יום יעמס לנו: את צרכינו:

אמר אביי לא שנו: דהוי ערוב:

מלפת: לפתן בעינן דמוכחא מילתא שעשוי לשבת:

ופת לא מלפתא: הילכך לאו מילתא דמוכחא היא שהרי כל היום יש להם:

עדשים שבשולי קדרה: שנשארו בלא מתכוין:

סומך עליהן מעיו"ט לשם ערוב: ולא אמר' לא חשיבי ובטלי:

גורדו: מעיו"ט:

אין בהם משום בשולי נכרי': שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי לא גזרו חכמים על בשולו ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:

אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין: שאע"פ שאין בו משום בישולי נכרים לאו משום דלא נהוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבשולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום ערובי תבשילין:

ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא: שמטגנן בשומן קרבי דגים ובקמח אסירי דקמח לא נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרי:

דקמחא עיקר: ולמדו מכאן רבותינו בעלי תוספות ז"ל דהני ככרות של פלטר נכרי שטחין אותן בביצים מותרים שאע"פ שיש בביצים משום בשולי נכרי קמחא עיקר:

בין לאחד בין למאה: די להם בכזית:

שלוק: מבושל הרבה מאד:

מבושל: כהלכתו:

כבוש: בחומץ ובחרדל ובמיני ירקות:

קולייס האספנין: מלוח הוא ונאכל חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בשולו כדתנן במסכת שבת [דף לט א] שהדחתו זו גמר מלאכתו:

אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת: ורב הונא לא פי' דעת מי ומפרשי' לה אנן דאמרי' הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכין דעת דעתו של מניח מיהא בעינן דאיהו עדיף שעושה לשם כך מיהא מיבעיא לן דעת מי שהניחו לצרכו בעינן כגון שעשה לצורך חברו כלום צריך להמלך בו תחלה ולעשות על פיו ת"ש וכו':

מכריז ר' יעקב וכו': עיקר הוכחתיה מדרבי יעקב בר אידי דמדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה דמדשמואל ורב אמי ורב אסי ליכא לאוכחי דמדלא מכריזי משמע שמתוך שהיו רגילין בכך היה נודע לכל אנשי מקומן וסומכין עליהם מאתמול ואיכא דעת מי שהניחו לו ומיהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורב אמי ורב אסי אין צריך להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז:

ועד כמה עד תחום שבת: דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי' במפרש ובמתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם ושמעינן מהני כולהו וכו'.

ומאן דמערב אחבריה וכו' הא אמר שמואל צריך לזכות: ואומר לזוכה קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העיר וצריך הזוכה להגביהה מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוספתא גבי עירובי חצרות אם משלהן אין צריך לזכות ואם שלו השליח מגביהה מן הקרקע ואומר זכיתי להם:

וכשהוא מזכה וכו' אבל מזכה הוא וכו': וע"י אשתו פי' דאע"ג דבפרק בתרא דנדרים (דף פח ב) אוקימנא דכי קתני ע"י אשתו דוקא בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן דמגו דזכיא לנפשא זכיא נמי לאחריני ולפי זה משמע דבעירובי תבשילין דלא שייכא בהו חצר באותו מבוי דלא מצי מזכה ע"י אשתו וליתא דכי אוקימנא לה התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקידושין [דף כג ב] אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם לא צריכנא בעירובי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט