רי"ף על הש"ס/ביצה/דף יא עמוד ב

הלכות רב אלפס

מהו לכבות את הנר ביו"ט משום דבר אחר א"ל איפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי א"ל איפשר לעשות מחיצה אין לו דבר לעשות מחיצה מאי אפשר לכפות עליו את הכלי אין לו כלי לכפות עליו מאי א"ל אסור איתיבי' אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או בשביל שלא תתעשן הקדרה מותר אמר ליה ההיא רבי יהודה היא דאמר לכם לכם לכל צרכיכם כי קאמינא אנא לרבנן וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו להא מתניתא ואוקמוה כרבי יהודה למימרא דלאו הילכתא היא ושמעינן מיהא דלית הילכתא כי הא מתניתא אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדרה הכל אסור:

בעא מיניה אביי מרבה מה הוא לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סבנת נפשות לא קא מיבעי' לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעי לי משום אבוד ממון מאי א"ל אסור עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא פירוש הגביה את פי הנר כדי שיכבה איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנה חייב משום מכבה ואתה כיון שהגבהת את הנר לאחוריו גרמת לו כבוי כמו המסתפק ממנו א"ל לאו אדעתאי:

אמר רב יהודה וקינסא שרי פירוש כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכו' עצים קטנים אם נוטל ביו"ט מאותן העצים שלא אחזה בהם האור שרי בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט היכא דאיכא סכנה כגון רירא דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא מבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור וכן הלכתא והני מילי מישראל אבל מנכרי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מנכרי בשבת ואיכא דאמרי אמימר גופי' כחל מנכרי בשבת אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי צרכי חולה עושין ע"י נכרי בשבת ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סבנה אומר לנכרי ועושה ה"מ היכא דלא מסייע בהדי' ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש אמימר שרא למכחל עינא ביום טוב שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דסבירא להו דשתי קדושות הן ולית הילכתא כוותיה דקי"ל דקדושה אחת הן אלא מיהו גמרינן מיהא דאמימר דשרי למכחל עינא ביום טוב שני של גליות:

ואין אופים פתין גריצים אלא רקיקין וכו': תניא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב ובית הלל מתירין מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישי בלישה:

רבנו ניסים (הר"ן)

חזרת חוליות שאין בה אלא בנין לא אסרי' בכלים דאין בנין אלא בבתים:

גמ' מהו לכבות את הנר ביו"ט מפני דבר אחר: לשמש מטתו דאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קיב ב) המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנים נכפין ואמר בפרק כל היד (דף י א) דאסור לשמש מטתו ביום משום ואהבת לרעך כמוך והוא הדין נמי לאור הנר:

אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה: שאין כבוי זה צורך יו"ט:

ואם בשביל שלא יתעשן הבית: שהוא יושב בו ומצטער ביו"ט כן נראה מדברי רש"י ואחרים פירשו דבשביל שלא יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו ואין כאן צורך יו"ט כלל שלא כדברי רש"י זכרונו לברכה דאי מפני שלא יתעשן הבית שהוא יושב שם אין לך אוכל נפש גדול מזה ואפי' לרבנן שרי ויש בגמרא הוכחא לזה והארכתי בחדושי:

כי קאמינא אנא לרבנן וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו לה ואוקמוה כר' יהודה למימרא דלאו הילכתא כוותיה: השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא בפרקין דלקמן אמרינן דהלכה כרבי יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אלא שאין מורין כן ולפיכך כתב ז"ל דהא דמסקינן הכא אסור היינו משום דאין מורין כן ומיהו מדינא קיימא לן דשרי והרמב"ן ז"ל אומר שאינו נראה כן דהכא ודאי לגמרי אסרינן דלאו בפרקא הוה ולא בפני עמי הארץ אלא דשמעתתא קשיין אהדדי דהכא משמע דלא קי"ל כר' יהודה ולקמן [דף לב ב] בגריפת תנור שריא כוותיה ורבי חייא לדביתהו ורבה לשמעיה אורויי הוו מורו ואזהורי נמי הוה מזהרו מחרוכא ולקמן [דף כח א] נמי אמרי' דרשינן משמך הלכ' כר' יהודה ואהדר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון משמי ובהשחזת סכין נמי לא אשכחן מאן דשרי הלכה למעשה אלא ע"י שינוי לפיכך כתב ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה במכשירין היינו לומר שהן מותרין מן התורה ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש דגריפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב אבל בסכין שעמדה [דף כח ב] מתוך שאפש' בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל לא התירו לגמרי אלא ע"י שינוי כיון דאיפשר בהכי ובכי האי גוונא נמי אין מורין כך דכיון דסכיני שכיחי לא אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית וכבוי הנר מפני ד"א אע"פ שהוא צורך לכל נפש לא רצו להתיר מכשירין וכן בכחילת העין לא סמכו בדר' יהודה אלא ביו"ט שני כללו של דבר קי"ל כר' יהודה דמכשירין מדאורייתא שרו אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן:

מהו לכבות את הדליקה ביו"ט וכו': כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון. מדברי רש"י ז"ל נראה דלאו דוקא איבוד ממון ממש אלא כדי שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים אבל אחרים פירשו משום איבוד ממון ממש:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא א"א להדליקן כאחת אלא ודאי שרי וה"נ משמע לי מדאמרי' לקמן [דף כג א] מידי דהוה אבשרא אגומרי וכתבתיו בחדושי אלא שאינה ראיה על דעת הרב אלפסי ז"ל:

אמר רב יהודה קינסא שרי: רש"י ז"ל גריס קינבא ופירש למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם ואינו נראה דמאי שייכא הכא הוה ליה לתלמודא לאייתוה לקמן בפרק המביא (דף לב ב) דשקלינן וטרינן במוחטין את הפתילה לפיכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר אלא שאיפשר משום דאותביה רב יהודה (למעלה) [לעולא] מהמסתפק ממנו אתיא הכא:

מהו לכחול את העין ביו"ט: לשום בו כחול לרפואה:

רירא: בב"א בלע"ז שעושה ריר שזולף תמיד:

דיצא: שנוקב [כמו מחט] כמו דץ בה מידי:

דמא: שיש דם בעין:

דמעתא: מדמעת תמיד:

קדחא: שריפה לשון קדחה באפי:

תחילת אוכלא: תחילת החולי של כל אלו דאפי' בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע"ז (דף כח ב) דשורייאני דעינתא באובנתא דליבא תלי:

סוף אוכלא ופצוחי עינא: שקרוב להתרפאות נינהו ואינו כוחל אלא להגיה אורו:

עמיץ ופותח: סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול:

איכא רב זביד: שהיה מקשה כמותך ופרקי' ליה דמסייע בכי האי גוונא אין בו ממש:

אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ראש השנה: ולא קיימא לן הכי דקיימא לן קדושה אחת הן ולא אקילו ביו"ט שני של ר"ה אלא לענין מת בלבד אלא מיהו גמרינן מיניה דאמימר דשרי למכחל עינא ביו"ט שני של גליות אפי' מישראל ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל ביו"ט שני של גליות מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכ' גופה שבות היא אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו:

ושמעינן נמי משמעתין דמותר לכבות הנר מפני דבר אחר ומותר לכבות את הדליקה משום איבוד ממון ע"פ הפירושים שפירשנו למעל' ביו"ט שני של גליות דבגמרא מוכח דהני כולהו כי הדדי נינהו ושרו לרבי יהודה ואסרי לרבנן וכיון דבמכחל עינא סמכינן אדרבי יהודה ביו"ט של גליות אף בלכבות את הנר מפני דבר אחר ומפני הדליקה סמכינן עליה ביו"ט שני של גליות:

ואין אופין פתין גריצין: ככרות עבים:

אלא רקיקין: דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי שיאכל ביו"ט בלבד:

גמ' ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביו"ט: האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מאי טעמייהו דב"ה דשרו וכי תימא מדרבי שמעון בן אלעזר דאמר שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא אם כן הוה להו לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו בית שמאי ובית הלל בפת מרובה שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה אי נמי מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרינן אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין ובית הלל מתירין דלא חיישי להכי:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט