פני יהושע/ביצה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | מאירי | ריטב"א | שיטה מקובצת | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד ב

יום טוב פרק שני

בגמ' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור וכו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופרש"י מחמת שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת לפי כבודו והזהיר הכתוב לזוכרו וכו'. ולפ"ז משמע דשמואל אית ליה טעמא דרבא ולא כרב אשי אלא רב אשי טעמא דנפשיה מפרש. אבל קשיא לי דלפי טעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ מאי מהני הא דתקנו רבנן שכל גדול הדור מערב על כל בני עירו כדאמרינן לקמן דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי אכולהו טבריא ושמואל גופא אמר לההוא סמיא שלא הניח עירוב תבשילין סמוך אדידי ואי ס"ד דעיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברור א"כ אכתי מאי הועילו בזה שיערב גדול הדור על בני עירו שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמאי דהוה הוה. והנלע"ד דלשמואל נמי עיקר התקנה שתקנו חכמים עירוב תבשילין היינו כטעמא דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין וכו' דאלת"ה אלא משום כדי שיברור לחוד א"כ מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת אע"כ דמשום חשש איסור נגעו בה שלא יבשל מי"ט לחול ומה"ט שייך שפיר לאסור בדיעבד אלא הא דאיצטריך שמואל ורבא לטעמא כדי שיברור היינו ליתן טעם לאסמכתא דאורייתא דטעמא דרב אשי לא שייך כלל מדאורייתא וכיון דאיכא אסמכתא דאורייתא לענין לכתחיל' משום דטעמא כדי שיברור תקנו חכמים ג"כ לאסור אפילו בדיעבד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין וכו' ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרא"ש ז"ל דלטעמא דרב אשי מהני נמי אפי' אם הניח כמה ימים קודם י"ט וכן מי"ט ראשון של חג לי"ט האחרון של חג משא"כ לטעמא דרבא כדי שיברור בעינן דוקא מעי"ט ממש ואפשר נמי דלמאי דפרישית רבא ורב אשי לא פליגי אהדדי אלא דתרתי טעמי צריכי ואיתא להא ואיתא להא אלא מדמקשה התלמוד בשלמא לרב אשי אלא לרבא וכו' משמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לרבא מאי מהני הא דר' אמי ור' אסי מערבי אכולהו טבריא וכן הא דאמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי וצ"ע ודו"ק:

ולכאורה היה נראה דאיכא עוד נ"מ בין טעמא דרבא לדרב אשי לענין פלוגתא דר"ת ור"י לקמן אי בעינן פת ותבשיל אפילו לב"ה או דסגי בתבשיל לחוד ונראה דלטעמא דכדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט מש"ה בעינן פת ותבשיל כדי שיברור ג"כ מנה יפה לאפוי ולמבושל משא"כ לטעמיה דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין דהיינו להיכר בעלמא סגי בחד מינייהו כן נ"ל לכאורה אלא דלקמן כתבו התוספות דפלוגתא דתנאי היא בירושלמי וא"כ נראה דוחק לומר דרבא סובר כרבי אליעזר וצ"ע ועיין בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא:

שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ואע"ג דלכאורה קי"ל כרבה דאמר לקמן ובפרק אלו עוברין בפסחים דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומשמע נמי דאיסורא ליכא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם להדיא דהלכה כרבה וכ"כ רוב הפוסקים. ולענ"ד נראה שהוא מוכרח מדקי"ל בפ"ק הלכתא כרב דביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת ומוקמינן התם דהיינו משום הכנה דרבה וכיון דאית לן הכנה דרבה אלמא דצורכי שבת אין נעשין בי"ט ודלא כרב חסדא דאית ליה בפרק אלו עוברין דצורכי שבת נעשין בי"ט א"כ ע"כ מדהתירו חכמים לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין אלמא משום דמדאורייתא מותר לבשל משום הואיל כדאית ליה לרבה בפרק אלו עוברין וצ"ע בזה בתוספות דפ"ק דף ב' בד"ה והיה ביום הששי דמשמע שם מלשונם דלדידן לית לן הואיל דרבה מ"מ שיטת רוב הפוסקים ומפרשים דאית לן הואיל אפ"ה א"ש מלתא דרב אשי דכיון דמדרבנן מיהא אסור אפי' לרבה מש"ה הוצרכו לתקן עירוב תבשילין דבדרבנן נמי אשכחן בדוכתי טובא שעשו חיזוק לדבריהם והא דאיצטריך רב אשי למימר משום גזירה דמי"ט לחול ולא קאמר משום האי גזירה גופא דמי"ט לשבת דאסור מיהא מדרבנן כיון דמדרבנן לא אמרינן הואיל ומה לי שבת ומה לי חול כיון דקי"ל צורכי שבת אין נעשין בי"ט הא ליתא דכיון דמדאורייתא שרי לגמרי משום הואיל א"כ נהי דגזרו מדרבנן מי"ט לחול אבל מי"ט לשבת לא היה להם לגזור כלל דמפני כבוד שבת הו"ל לאוקמי אדאורייתא ואין כאן מקום לתקן ע"ת אע"כ משום גזירה דמי"ט לחול הוצרכו לתקן ע"ת. אבל אין לפרש דשייך האי תקנה דע"ת לרב אשי משום חשש איסור דאורייתא כגון בענין דלא שייך הואיל דרבה כגון שהוא בי"ט סמוך לשקיעת החמה דתו לא חזיא להאי יומא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא משום יו"ט לחול הא אפי' מי"ט לשבת אסור בכ"ג כיון דמדאורייתא אין צורכי שבת נעשין בי"ט ולא שרינן אפילו ע"י ע"ת אלא משום הואיל אע"כ דלא מסתבר לרב אשי לומר שתקנו ע"ת משום חששא דסמוך לשקיעת החמה דלא שכיחא כנ"ל ועיין בספר יש"ש שהאריך בזה בענין הכנה והרבה יש לי לדקדק על דבריו ואין להאריך כאן ועיין לקמן:

שם אמר מר שמניחין חיי עולם וכו' והא שמחת י"ט נמי מצוה היא וכו' אע"ג דמצוה גופא לגבי תלמוד תורה קרינן להו חיי שעה ות"ת חיי עולם כדאיתא בשבת דף י' גבי רב המנונא הוי מאריך בצלותא וקאמר ליה רבה מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ואע"ג דרש"י פי' שם דענין התפילה לצורך חיי שעה היא מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דתפילה נמי ודאי מצוה היא ואפ"ה קרי ליה חיי שעה לגבי תורה וה"נ אמרינן בסוטה דמצוה נמשלה לנר שאינו מגין אלא לשעה ותורה לאור שמגינה לעולם אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר למאי דס"ד דשמחת י"ט גלי קרא בהדיא חציו לה' וחציו לכם כר' יהושע. ולפ"ז ע"כ גלי רחמנא דשקולין הם לגמרי ומה"ט אפילו אם התחיל ללמוד צריך להפסיק דבעינן קרא כדכתיב חציו לה' וחציו לכם משא"כ למאי דמשני ר"א לטעמא דדרש או כולו לה' או כולו לכם א"ש דאע"ג דגלי קרא בהדיא שהרשות לכל אדם לעשות איזה מהם שירצה היינו לכתחילה אבל אם כבר התחילו אין להם להפסיק ולהסיר אזנם משמוע תורה דאע"ג דבשאר מצות קי"ל אם התחילו מפסיקין מת"ת לק"ש ואפילו לתפילה אם לא כגון ר"ש ב"י וחביריו כדאיתא התם פ"ק דשבת היינו משום דזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד משא"כ בשמחת י"ט שגילה הכתוב דהיכי דבעי עביד כולו לה' מסתברא דאם התחילו אין מפסיקין ובהכי א"ש הא דאמרינן בברייתא התחילו פניהם משתנין ופרש"י שהיו סבורין שכועס עליהם שאיחרו לצאת ולכאורה אין מקום לטעות בזה דמ"ש אינהו מיניה דר"א גופא שנתאחר לצאת ואם היה שום איסור בזה היה לו להפסיק הדרשא ולמאי דפרישית א"ש דאינהו הוי סברי דסעודת י"ט מצוה כמו ת"ת דחציו לה' וחציו לכם ולכך היו סבורין דמש"ה כעס עליהם שאפילו אם התחילו פוסקין כמו בק"ש משא"כ ר"א גופא שלמד עם אחרים לא הו"ל להפסיק כדאשכחן האי חילוקא גופא לענין ק"ש כר"י הנשיא שהיה מעביר ידו על פניו ולא קרא אלא פסוק אחד וכתבו הפוסקים דמשום דלמד עם אחרים אין לו להפסיק ולהתבטל כנ"ל נכון וק"ל:

שם מאי לאין נכון לו א"ר חסדא למי שלא הניח ע"ת ומשמע לכאורה דקרא גופא דכתיב בעזרא דייקינן ומסקינן דאיירי לענין ע"ת ומש"ה מקשין העולם בשם גדול א' על מ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד' י"ט ע"ב דהא דאמרי' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר משמע דבימי עזרא היה עיבור מדכתיב ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בצום ובשקים ומדלא נאספו בכ"ג בחודש אחר הרגל ע"כ שהיה מעובר וקרי ליה כ"ד לחודש אע"ג דבאמת מיום שני מנינן והו"ל כ"ג לחדש ואפ"ה קרי ליה כ"ד למילתיה מיום ראשון כן נראה שם מל' התוספות וא"כ קשה דלמאי דמוכח הכא שהניחו ע"ת אלמא דר"ה היה ביום הששי וא"כ לעולם שלא היה מעובר ומה שלא נאספו ביום כ"ג לחדש היינו משום שהיה בשבת. ובאמת אין כאן מקום לקושיא כלל דעיקר דברי התוספות שם מדכתיב ביום א' לחודש השביעי וכתיב נמי ביום השני נאספו משמע שעשו שני י"ט של ר"ה וממילא אתי להו שפיר ההיא קרא דכ"ד לחודש. אלא דבלא"ה אין צורך בזה משום דבשמעתין לאו אקרא דעזרא דייקינן דהתם בלא"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דר"ה היה והיו רוצין להתענות עד שאמר להם עזרא אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכ"כ הרא"ש ז"ל בסוף מסכת ר"ה אלא הא דדייקינן בשמעתין מאי לאין נכון לו אמאי דקאמר רבי אליעזר לתלמידיו קאי וכן תירץ ג"כ הרב הקדוש חותן אחי מוהר"ר נפתלי הירץ זצוק"ל מק"ק צויזמר וכן נראה מל' מהרש"ל ביש"ש. ולענ"ד יש ליישב עוד דכ"ש אם נאמר דבימי עזרא הניחו ע"ת מההיא דשמעתין אם כן בלא"ה מוכח שהיה מעובר באותו זמן ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דאי ס"ד דאלול היה חסר ור"ה חל ביום הששי א"כ מאי קאמר להו עזרא שלחו מנות לאין נכון לו דהא כל גדול הדור יש לו להניח על כל בני עירו כדמייתי לקמן אבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי בטבריא ומסתמא היה לו להניח על כולם ומאי לאין נכון לו אע"כ שהיה אלול מעובר ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דמעכשיו מצינן למימר דבכה"ג אין צורך להניח על כל בני עירו שהרי אף אם ישכח שום אדם להניח ע"ת יזכור ביום שני ויתנה כמו שאפרש בעובדא דהאי סמיא לקמן ולשמא ישכח שני פעמים לא חיישינן דכה"ג פושע מיקרי ואף למאי שאפרש שם דבר"ה לא שייך הכי שאין יכול להתנות דכיומי אריכתא דמי היינו דוקא מתקנת חכמים שתקנו שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה אבל מקמי הכי שהיו מקבלין כל היום אין לחלק בין ר"ה לשאר רגלים וא"כ ממילא מוכח שהיה מעובר. ולפ"ז אם נפרש ג"כ דאדר"א קאי י"ל דהתם נמי איירי בכה"ג שחל י"ט יום ה' ויום ו' אלא דבלא"ה מצינן למימר דר"א לטעמיה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ומדבעי ר"א שני מינין אלמא דטעמא דר"א משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כדפרישית לעיל וא"כ לפום האי טעמא לא מהני כלל הא מלתא שיניח גדול הדור על כל בני עירו כדפרישית לעיל ומש"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ודוק היטב:

דף טז עמוד א

בתוס' בד"ה איזה חג וכו' ורבינו משולם פי' וכו' והקשה ר"ת וכו' כבר פירשתי יפה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ' ראוהו ב"ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ"ש בפרק ראוהו ב"ד דלאו אליבא דכ"ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:

שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' מכאן יש להקשות על מה שפירש ר"ת לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי"ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה"ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע"ד לכאורה דר"ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ"ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי"ט ולשבת מש"ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה"ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע"ת וע"כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו לחול ולה"ט סגי בפת או בתבשיל וא"כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש"ה כתב ר"ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא"כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט ואף ע"ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה"ט. ולפ"ז א"ש הא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש"ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ"ל וצ"ע:

דף טז עמוד ב

בגמרא לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. נראה דהא דאיצטריך לאשמעינן דאין לו שיעור למעלה היינו לענין דסגי בכזית בין לא' ובין למאה אע"ג דבתחומין צריך שני סעודות לכל אחד ובחצרות כגרוגרת לכל א' וקמ"ל דהכא בע"ת סגי בכזית אפילו למאה דאלת"ה אין כאן שום חידוש לומר דאין שיעור למעלה דמלתא דפשיטא היא כנ"ל וק"ל:

שם ההוא סמיא דהוה מסדר וכו' לשנה חזייה דהוה עציב וכו' ופרש"י לשנה האחרת ור"ה היה שאין יכול להתנות עכ"ל. וכבר צווחו קמאי דקמאי בכוונת רש"י בזה מי הכריחו לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר שהיה בי"ט של גליות אלא שחל י"ט הראשון בע"ש או אפילו שחל י"ט של גליות ביום ה' וביום ו' אלא שהסמי' לא נזכר עד י"ט שני דהיינו בע"ש ותו לא מצי להתנות ומהרש"א נדחק בפירושו ועם כל הדוחק לא יצא ידי חובתינו ליישב הקושיא. והנלע"ד בכוונת רש"י דקשיא ליה הא דאמרינן לשנה חזייה דהוי עציב ואמאי הוי עציב כיון שכבר ידע שכך היה מנהגו של שמואל שהיה מערב תמיד משלו על כל מי שלא הניח וא"כ היה לו להסמי' לסמוך אעירובו של שמואל כמו שא"ל אשתקד וע"כ צ"ל בזה כדפרישית לעיל דמה שגדול הדור צריך להניח על כל בני עירו היינו כשחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ אם חל י"ט הראשון בה' בשבת אין צורך לגדול הדור להניח על מי שלא עירב כיון שעדיין יוכל הלה להתנות ולהניח מי"ט הראשון ולשמא ישכח שני פעמים רצופין ודאי ליכא למיחש דאפילו למאי דלא ידע האי סמיא דבשני פעמים בשני שנים מיקרי פושע אבל בשני ימים רצופים ודאי לא שכיח שישכח תדע דהא לר' יעקב בר אידי דהכריז כל מי שלא הניח ודאי לא היה עושה כן כשחל ביום ה' וביום ו' דאז מכריז כל מי שלא הניח יסמוך על שלי יכריז ביום הראשון כל מי שלא הניח אתמול יניח היום ויתנה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דבשני י"ט של גליות שחל ביום ה' וביום ו' לא היה מניח דבי"ט הכל פנויין ממלאכתן ולא שכיח שישכח אלא בערב הרגל. ולפ"ז א"ש דהוי עציב האי סמיא דנהי דאשתקד א"ל שמואל סמוך אדידי היינו שחל י"ט הראשון בע"ש משא"כ עכשיו שחל י"ט הראשון ביום ה' קסבר האי סמיא דשמואל לא היה מניח מטעמא דפרישית והאי סמיא לא נזכר עד יום השני של י"ט ומש"ה הוי עציב. אלא כיון דחזינן דלקושטא דמילתא היה שמואל מניח באותו פעם דהא א"ל פושע את לכ"ע שריא ולדידך אסור אלמא שהיה מניח על כל מי שלא עירב לכך פרש"י דמה שהניח שמואל אפילו כשחל י"ט הראשון בה' היינו משום דר"ה היה שאינו יכול להתנות. אבל הסמיא דהוי עציב הוי טעי בהכי והוי סבר די"ט של ר"ה נמי שרי להתנות והיינו כדסברי נהרדעי לעיל דף ו' אף ביצה מותרת וה"נ הוי טעי רבינא שם לענין ע"ת גופא ומש"ה הוי עציב כנ"ל נכון בכוונת רש"י ואף שלא נזכר דין זה בשום פוסק דכשחל י"ט הראשון של גליות בה' אין צורך לגדול הדור להניח על כל בני עירו מ"מ טעמא דמסתבר הוא ועמ"ש בזה עוד בר"פ ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה לא ערובי חצירות לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר עכ"ל. נראה דלענין עירובי תחומין לא הוצרך לפרש האי טעמא אלא דבלא"ה יש לאסור משום הכנה כדמסיק הש"ס להדיא בפרק בכל מערבין הובא בתוס' בסמוך משא"כ לענין ערובי חצירות משמע לרש"י דל"ש הכנה כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין אליבא דר' אלא שכתבו דבהכי פליגי ר' ורבנן אי מיקרי הכנה בערובי חצירות ולרש"י ניחא ליה למימר הכי מדקאמר ר' אי אתה אוסרו בדבר המותר לו ואי ס"ד משום הכנה איירי לא שייך לומר אי אתה אוסרו בדבר המותר לו דהא אפייה ובישול גופא נמי מותר בי"ט ואפ"ה הוי שייך בהו הכנה לחד תירוצא שכתבו התוספות בריש מכילתין אי לאו משום דאמרינן הואיל והכא לא שייך הואיל אע"כ דיש לחלק דבלא"ה לא שייך הכנה לענין ערובי חצירות כיון שמותר לגמרי להוציא מחצר לחצר משא"כ באפייה ובישול דאסור מיהא לצורך חול וא"כ ע"כ רבנן נמי מודו דלא שייך הכנה בכה"ג לכך הוצרך לפרש דמאן דאסר בחצירות היינו משום דנראה כמתקן. והתוספות שכתבו בפרק בכל מערבין דטעמא דרבנן בערובי חצירות נמי משום הכנה הוא וכן נראה מתחילת פירושם בסמוך בד"ה מ"ט היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דף י"ב דכל שאינו לצורך היום כלל אסור להוציא אפילו ביום טוב מחצר לחצר ועיין מ"ש בזה בשיטת רש"י ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י כאן דאיסורא דערובי חצירות היינו משום מתקן ואסקינן בסמוך דהלכתא דאסור וא"כ משמע דמיקרי מתקן ובפ' במה מדליקין דל"ג דמחלק הש"ס בין עירובי תחומין לעירובי חצירות פרש"י שם להדיא דעירובי חצירות דליכא שום אסמכתא מקראי לא מיקרי מתקן אלא די"ל דדוקא לענין ספק חשיכה כתב כן שכן נראה מלשונו שם שכתב דלא הוי תיקון מעליא כמו תחומין אבל מ"מ מקרי מתקן לאסור בי"ט כדאמרינן נמי לענין דמאי דהוי כמתקן אע"ג דליכא אסמכתא דמה"ט שרי ביה"ש ואפ"ה אסור בשבת וי"ט ה"נ דכוותיה וכבר הארכתי במקום אחר וק"ל:

בגמ' איבעיא להו הלכה כר' לחומרא או לקולא ויש לתמוה דטפי הו"ל למיבעיא אמילתא דרב אי הלכה כת"ק לחומרא או לקולא דהא מלתא דרב איתמר מקמי הא דשמואל ועוד דקי"ל הלכתא כרב באיסורי והו"ל למיבעיא אליבא דהלכתא. ולכאורה היה נראה דאמילתא דרב לא שייך למיבעיא דכיון דרב אית ליה טעמא דהכנה דמה"ט אמר בפ"ק ביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת וא"כ פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלטעמא דהכנה יש לאסור אפילו בחצירות ור' דשרי בחצירות היינו משום דלית ליה הכנה והא דאוסר בתחומין לשיטת התוספות היינו משום דקדושה אחת ולרש"י משום מתקן ומש"ה לא מספקא ליה אליבא דרב אלא אליבא דשמואל והיינו כדמסיק דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין וא"כ איכא למימר דרב ושמואל לא פליגי דתרווייהו סברי דאסור בשניהם אלא דשמואל איפכא תני ר' אוסר אלא דא"א לומר כן דא"כ אכתי תפשוט מהא דקאמר רב עליה דרב תחליפא תחילת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא אלמא דרב פליג מיהא אדשמואל וכיון דפשיטא לן דרב אוסר בשניהם משום הכנה ע"כ דשמואל כרבי לקולא קאמר ועוד דשמואל נמי אית ליה טעמא דהכנה בפרק בכל מערבין דקאמר אין מערבין מי"ט לשבת אלא באותו פת והיינו משום הכנה וע"כ דאפ"ה מיבעיא לן הכא אי שייך טעמא דהכנה בחצירות או לא כשיטת התוספות או דפשיטא דלא שייך הכנה בחצירות אלא דמבעיא לן משום טעמא דמתקן כשיטת רש"י והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קמבעיא אליבא דרב בכה"ג. ולכאורה היה נ"ל עוד דאליבא דרב ליכא למיבעי דנהי דשלח ר"א לגולה לא כמו שאתם שונין אפ"ה כיון דרב ושמואל בבבל הוו משמע דרב כת"ק לחומרא קאמר וכ"ש דמסתבר לומר דמטעם הכנה יש לאסור בשניהם אלא במלתא דשמואל מספקא ליה משום דקשיא ליה במילתא דשמואל אי הלכה כרבי לקולא קאמר תקשי לשמואל מ"ט דשמואל דנהי דאיכא למימר דטעמא דהכנה לא שייך בחצרות אכתי יש לאסור בשניהם מטעמא דמיקניא ביתא בשבתא לא כדמסקינן לקמן לרבא לענין תחומין וא"כ לשמואל ה"ה לענין עירובי חצרות דהא שמעינן לשמואל דאמר בעירובין דף מ"ט דעירוב משום קנין וא"כ אסור לקנות בית בי"ט ונהי דרב ודאי לית ליה לקמן האי טעמא דלמיקני ביתא בשבתא אסור מ"מ אם נאמר דשמואל נמי לית ליה ה"ט הוי מלתא דרבא לקמן דלא כרב ודלא כשמואל. ועוד דאפשר דהא דלית ליה לרב לקמן ה"ט דלמיקני היינו דוקא לענין מי"ט לחבירו דהוי ספק י"ט שכן נראה מל' רש"י משא"כ מי"ט לשבת אפשר דמודה דאסור וכן אפרש בסמוך בל' התוס' כנ"ל לכאורה לולי שהתוספות בסמוך מסקו להדיא דהאי טעמא דהכנה היינו האי טעמא דלמיקני ומלשון רש"י נראה דהאי טעמא דלמיקני היינו טעמא דמתקן כמו שאפרש שם וא"כ צ"ע אמאי לא קא מיבעיא לרב וצ"ע:

בתוס' בד"ה ר' אומר מערבין וכו' ותימא הא ר' ס"ל בפרק בכל מערבין דשבת וי"ט קדושה אחת הם וכו' ויש לומר דאדרבה ה"ט וכו' עכ"ל. משמע מזה בפשיטות דלענין עירובי תחומין יש לאסור לר' מטעמא דקדושה א' אפי' בלא טעמא דהכנה וא"כ קשה על מ"ש התוספת פרק בכל מערבין טעמא דר' דאין מערבין ערובי תחומין היינו משום הכנה משא"כ בחצירות ליכא הכנה ונדחקו שם דר' ורבנן פליגי בהאי סברא ואמאי לא משמע להו בפשיטות טפי דר' ס"ל דקדושה א' הן ולית ליה טעמא דהכנה כלל אלא דאוסר בעירובי תחומין משום הא מלתא גופא דקדושה א' הן ועל לשון מהרש"א שם יש לתמוה יותר שלא הרגיש בזה ובלא"ה נעלמו ממנו דברי התוס' כאן וצ"ע:

דף יז עמוד א

בגמ' אמר רבא א"ר חסדא א"ר הונא הלכה כר' ולאיסור וקשיא לפי שיטת התוספות דשמעתין דמשמע דליכא שום טעם לאסור בחצרות אלא משום הכנה וכ"כ להדיא בפרק בכל מערבין וא"כ האיך פסיק ר"ח כר' לאיסור דהא ר"ח לית ליה כלל טעמא דהכנה בי"ט ואדרבא קאמר להדיא בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ו ע"ב) מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו שמא יאפה ויבשל מי"ט לחול וא"כ לענין עירובי תחומין וחצרות דלא שייך האי גזירה דמי"ט לחול ואמאי אסרוהו חכמים מיום טוב לשבת ובשלמא לענין עירובי תחומין איכא למימר דר"ח אוסר משום דקדושה א' הן ורבא קאמר משמיה דר"ח אע"ג דרבא אית ליה לעיל בפ"ק דהלכתא כוותיה דרב בהני תלת ומשמע דשבת וי"ט ב' קדושות הן מיהא רבא סבר כר"ח דהלכה כר' לאיסור ולאו מטעמיה אלא משום טעמא דהכנה משא"כ לר"ח גופא קשה מ"ט אוסר בחצרות דלפי סברת התוספת אין לאסור בחצרות מטעמא דקדושה א'. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דהא דפסיק ר"ח כר' ולאיסור היינו משום דנראה כמתקן ואע"ג דצורכי שבת נעשין בי"ט היינו באוכל נפש גופא משא"כ במכשירין היכא דמחזי כמתקן אסור אפי' לצורך י"ט כההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות וכה"ג טובא בטבילת כלים דאוסר רבא משום דמיחזי כמתקן כמו שאפרש שם אבל לשיטת התוספת דלא משמע להו טעמא דמתקן לענין עירובין אלא משום הכנה א"כ קשה ודוחק לומר דר"ח משמיה דר"ה קאמר ולי' לא ס"ל ויש ליישב בדוחק ודוק. מיהו בל' הרא"ש מצאתי דגרסינן א"ר סחורא א"ר הונא וא"כ לק"מ מ"מ עיקר הסברא נכונה דאפי' לר"ח יש לאסור משום דלא אמרינן צורכי שבת נעשין בי"ט אלא לענין אוכל נפש ולא למכשירין וכ"ש דלפי סברא זו ליתא למ"ש האור זרוע דהיכא שהניח ע"ת מותר לערב אפי' לערובי תחומין מי"ט לשבת ולמאי דפרישית לא יתכן דע"ת נמי לא מהני אלא לענין אוכל נפש גופיה ולא לענין מכשירים וכ"כ הר"ן דליתא לדברי הא"ז וכן מסיק מהרש"ל. אמנם בירושלמי מצאתי להדיא דפלוגתא דאמוראי הוא בשמעתין:

בפרש"י בד"ה מי"ט לחבירו אם נזכר בי"ט ראשון וחלו שני י"ט וכו' ובאותו הפת עצמו דממ"נ הוי עירוב עכ"ל נראה מפירושו מבואר שמפרש מלתא דרב בתחומין נמי לענין י"ט הסמוך לשבת דומיא דע"ת ודלא כמ"ש מהרש"א ומהר"מ ז"ל בשיטת התוספות. אלא דלכאורה יש לתמוה על פרש"י חדא כיון דאליבא דרב קיימינן הכא ואיהו ס"ל דשבת וי"ט שתי קדושות הן וכ"ש שני י"ט של גליות וא"כ העירוב שיניח בי"ט ראשון לא מהני כלל לענין שבת ומה זה שכתב דמ"מ הוי עירוב ועוד דכיון שמניח בי"ט השני באותו הפת שהניח בי"ט ראשון א"כ למה הוצרך לפרש דממ"נ הוי עירוב וכונתו או של י"ט ראשון או של י"ט שני ותיפוק ליה דבלא"ה העירוב של י"ט שני שהוא בע"ש ודאי מהני לשבת ל"ש אם הוא חול ל"ש אם הוא קודש דהכי איתא להדיא הלכה פסוקה בעירובין ד' ל"ט דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא אשכחן מאן דפליג ולשיטת התוספות שם ברייתא היא ע"ש ומה"ט גופא קשה למאי דמסקינן דלרבא דאמר ע"ת אבל תחומין לא משמע דבאותו פת נמי אסור וא"כ תקשי סוגיא דעירובין. אמנם אחר העיון צדקו דברי רש"י דכיון דמשמע ליה דרב אשמעינן חדא דאית ביה תרתי דמותר להניח מי"ט ראשון עירובי תחומין לצורך י"ט שני ואשמעינן נמי דמניח ומתנה לצורך שבת דומיא דע"ת דקאמר רבא וקשיא ליה לרש"י קושית התוס' אמאי לא אסרינן משום הכנה וכ"ש דאליבא דרב קיימינן הכא ורב אית ליה הכנה בפ"ק גבי ביצה וקשיא דרב אדרב לכך הוצרך רש"י לפ' דאיירי באותו פת ואפ"ה הוצרך ג"כ לפ' דהוי עירוב ממ"נ דנהי דבפרק בכל מערבין משמע דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא מיקרי הכנה התם איירי שהניח מעי"ט שהוא ודאי חול לצורך י"ט ראשון וא"כ כשמניח אח"כ בי"ט ראשון שהוא ע"ש לצורך שבת לא מיקרי הכנה כיון שכבר נקרא שם עירוב ודאי על אותו הפת משא"כ בשמעתין דאיירי שלא הניח מעי"ט ולא נזכר עד י"ט ראשון שהוא יום ה' בשבת ואז מערב לצורך מחר שהוא י"ט שני ואם כן כשמניח אח"כ בע"ש שהוא י"ט שני לצורך שבת אפי' באותו פת לא הוי לן למישרי דשמא אתמול יום ה' קודש והיום ע"ש הוא חול ונמצא דלפ"ז לא נקרא עדיין שם עירוב מאתמול על אותו הפת כיון שי"ט שני חול והו"ל היום תחילת העירוב מי"ט לשבת לכך פרש"י דאפ"ה שרי ממ"נ אי אתמול קודש והיום חול שפיר מערב מיום חול לשבת ולא מיקרי הכנה ואי אתמול חול והיום קודש הרי נקרא שם עירוב כבר על אותו הפת שהעירוב היה לצורך י"ט שני שהוא קודש וא"כ כיון שמערב באותו פת לצורך שבת תו לא מיקרי הכנה כנ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קשה לי כאן דעיקר שריותא דאותו פת היינו משום שאינו צריך לקרות שם כמ"ש רש"י שם והכא ע"כ צריך לקרות שם מספק א"כ מאי ממ"נ דאמרינן ויש ליישב כיון דקורא שם על תנאי אכתי ממ"נ לא מיקרי הכנה ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה דלמיקני שביתה בשבתא וכו' ואם התירו בע"ת התם משום כבוד שבת עכ"ל. מכאן נראה מבואר שרש"י אינו מפרש טעמא דלמיקני שביתה משום הכנה דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת. דלכאורה נראה ברור דבע"ת לא שייך כלל לומר דהוי הכנה מיו"ט לשבת שעיקרו בא להתיר אפייה ובישול בי"ט עצמו לצורך שבת וכיון דאפייה ובישול לא מיקרי הכנה כ"ש דהעירוב לא מיקרי הכנה ותדע מדהוצרך רש"י לפרש לעיל בשמעתין בערובי חצירות משום מתקן ולא ניחא ליה טעמא דהכנה אלמא דפשיטא ליה דאפילו בערובי חצירות לא שייך הכנה כיון שאין איסור טלטול חצירות נוהג בי"ט א"כ כ"ש בע"ת שאין איסור אפייה ובישול נוהג בי"ט לא מיקרי העירוב הכנה ואף אם נדחק לחלק מ"מ נלע"ד מוכרח דלא שייך הכנה בע"ת מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות בר"פ לרבא מאי איריא בעי"ט אפי' בי"ט נמי וע"כ איירי כגון שחל י"ט הראשון בע"ש דאי כשחלו שני י"ט ביום ה' וביום ו' מאי מקשה אין ה"נ דשרי רבא להניח בי"ט ולהתנות אע"כ דבי"ט ראשון שחל בע"ש מיירי ומאי מקשה אפי' בי"ט נמי דלמא בי"ט אסור משום הכנה והא דשרי רבא מי"ט לחבירו ולהתנות היינו משום דמספק הוא אע"כ דלא שייך הכנה בע"ת וממילא דטעמא דלמיקני שביתה בשבתא נמי לרש"י לאו משום הכנה הוא מדהוצרך להתיר בתבשילין משום כבוד י"ט. ומכ"ש דא"א לפרש בשיטת רש"י ההיא דלמקני שביתה כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהיינו משום טעמא דקנין דעירובי תחומין מיחזי כקונה בית והרי"ף ז"ל גריס להדיא למיקני ביתא לא ומה"ט מחלקו הרי"ף והרא"ש בין תחומין לחצירות ע"ש דלרש"י א"א לפרש כן דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת דהא בע"ת לא שייך כלל טעמא דקנין. אלא ע"כ דשיטת רש"י דאסור למיקני שביתה בשבתא היינו משום דמיחזי כמתקן דנהי דלא חיישינן לטעמא דהכנה כיון דממ"נ הוי עירוב ולא מיקרי הכנה כדפרישית אפ"ה אסור לרבא משום דמיחזי כמתקן בי"ט שני ואסור ואפילו מספק ומש"ה כתב דהא דלא אסרינן נמי בתבשילין משום דמיחזי כמתקן היינו משום כבוד שבת התירו ולא גרע מאפייה ובישול גופא שהתירו משום כבוד שבת כ"ש דלא חשו לומר דמיחזי כמתקן כיון שהוא לצורך אפייה ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו משא"כ תחומין וחצירות מכשירין נינהו ומיחזי כמתקן והא דשרינן בפרק בכל מערבין לערב תחומין מי"ט לשבת באותו פת שהניח בעי"ט היינו משום דתו לא מיחזי כמתקן כיון שאין צורך לומר כלום משא"כ הכא שלא הניח בעי"ט וצריך לקרות שם מספק על אותו פת כדפרישית א"כ אכתי מיחזי כמתקן. ואי תקשי אם כן תקשי לרש"י קושית התוספות אמאי איצטריך בפרק בכל מערבין לטעמא דהכנה ולא קאמר מטעמא דלמיקני שביתה דהיינו לרש"י משום דמיחזי כמתקן י"ל דטעמא דהכנה עדיפא לתלמודא טפי שיש לו עיקר מן התורה ודוקא הכא דלא שייך טעמא דהכנה כדפרישית הוצרך לטעמא דמתקן:

ועוד נ"ל משום דהתם אליבא דר"א קיימינן ולדידיה לא שייך טעמא דמיחזי כמתקן כלי דלר"א אשכחן דשרי לתקן כלי בי"ט אפילו לצורך מכשירי אוכל נפש דאפשר לעשותו מעי"ט כדאיתא בשבת ר"פ תולין ואע"ג דמל' התוס' בפסחים דף ס"ח משמע דלא התיר ר"א בכל מכשירין אלא במשמרת דוקא מ"מ מוכח דהיינו מדרבנן כדמוכח מל' התוספות ר"פ תולין ובלא"ה דבריהם בפסחים אינם מוכרחים דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א לר"י מה ראייה רשות למצוה היינו לדבריו דר"י וכ"כ בתי"ט שם. א"כ ה"נ לא שייך האי גזירה דנהי דלצורך שבת הוא הוי לן למישרי ע"י ע"ת וכדפרישית לעיל בשם הא"ז ונהי דהר"ן חולק עליו היינו לדידן דלא שרינן מכשירי אוכל נפש דאפשר מאתמול אפילו בי"ט עצמו מש"ה לא מהני להתיר ע"י ע"ת משא"כ אליבא דר"א דלא שייך ה"ט הוצרך לטעמא דהכנה כנ"ל ודו"ק:

ומתוך מה שכתבתי מיהו יש לתמוה על רבינו הב"י שכתב בהל' י"ט סימן תקכ"ח בשם רש"י דאין מערבין מי"ט לשבת לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות והיינו דבתחומין משום טעמא דלמיקני ביתא ובחצירות משום דמיחזי כמתקן ולמאי דפרישית א"א לומר כן דע"כ טעמא דלמיקני שביתה לרש"י היינו משום דמיחזי כמתקן או שנדחק לפ' טעמא דלמיקני משום הכנה כדפרישית אבל א"א לפ' כוונת רש"י מטעמא דלמיקני ביתא ממש משום קנין דא"כ מאי הוצרך לפרש שריותא דע"ת משום כבוד שבת ותיפוק ליה דלא שייך טעמא דקנין וצ"ע:

בתוס' בד"ה מ"ט למיקני שביתה וא"ת ל"ל האי טעמא האיכא טעמא דהכנה וכו' י"ל וכו' הואיל ויש שם ספק עכ"ל. אם נפרש כוונת התוספות דלא איירי הכא בעירובי תחומין מי"ט לשבת אלא מי"ט לחבירו א"כ יש לתמוה טובא מעיקרא מאי קשיא להו דמלתא דפשיטא היא דטעמא דהכנה לא שייך כלל כיון דממ"נ חד מיניהו חול הוא כדאשכחן לרב גופא דאית ליה הכנה בריש מכילתין מי"ט לשבת גבי ביצה ואפ"ה שרי בשני י"ט של גליות משום דממ"נ חד מינייהו חול אע"ג דהוי הכנה דאורייתא ואם כן כ"ש שיש לנו לומר כן לענין עירובי תחומין דלא הוי אלא הכנה מדרבנן דתחומין מדרבנן וכן יש להקשות לפי מאי דמסקו התוספות הכא דטעמא דלמיקני שביתה ה"ט דהכנה ואם כן תקשי מביצה. ועוד דמאי קשיא להו טפי אמסקנא דגמרא אליבא דרבא ויותר הו"מ לאקשויי אדרב גופא דמתיר בתחומין והא אית ליה הכנה. מיהו בהא מצינן למימר דאדרב לא פסיקא להו להקשות דשמא דוקא בביצה אית ליה הכנה מדאורייתא משא"כ ההיא דעירובי תחומין לא חשיב ליה הכנה כיון דתחומין דרבנן מש"ה פסיקא להו לאקשויי אסתמא דתלמודא דמסיק הכא מטעמא דלמיקני שביתה והתם מסיק סתמא דתלמודא אליבא דר"א טעמא דהכנה וקשיא להו סתמי דתלמודא אהדדי מ"מ קושיא קמייתא בדוכתי קאי. לכך היה נראה לפרש שיטת התוספות נמי מיו"ט לשבת וכדפרישית באריכות בשיטת רש"י וכן נראה קצת בשיטת מהר"ם מלובלין בחידושיו. אלא דלפי מה שפירשתי בשיטת רש"י אין מקום להעמיד ענין זה בסתימות לשון תוספות שלא הזכירו כלל מלתא דאותו פת שכתב רש"י לכך שיטת התוס' צ"ע:

בא"ד וא"ת לרבי יוחנן דאמר לעיל וכו' וכי פליג ר"י אכל הנך תנאי ואמוראי דהכא עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל. מיהו לפמ"ש בשיטת רש"י א"ש דר"י סבר דמאן דאסר בתחומין ובחצירות היינו משום מתקן ומאן דשרי בחצירות היינו משום דערובי חצירות לא מיקרי תיקון מעליא כשיטת רש"י בפרק במה מדליקין שהבאתי לעיל ואין מקום לקושית התוספות וק"ל:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי בהכנה שנעשית בידים כגון ערובי תחומין עכ"ל. אע"ג דמאן דאית לה הכנה יליף לה מקרא דוהכינו וא"א לאוקמי קרא לענין עירוב דהוא מדרבנן אלא דאפשר דהתוספות אזלי לפי תירוצם הראשון לעיל בפ"ק דבאפייה ובישול נמי שייך הכנה ואיכא לאוקמי קרא בהכי שעושה בידים ומה"ט אסור מדרבנן בכה"ג בהכנה דעירוב משא"כ לתירוץ הריצב"א בעירובין (דף ו') לא שייך הכנה באפייה ובישול אלא דומיא דביצה לפ"ז צ"ל דלר' יוחנן לית ליה הכנה דאורייתא כלל אלא מדרבנן דוקא היכא דעבד בידים ועיין בסמוך:

בא"ד ומ"מ קשה מההיא דגיטין וכו' עד סוף הדיבור וכתב מהר"מ בחידושיו שדברי התוספות מהופכים דקושיא זו מקומה לעיל דלפי מ"ש דטעמא דלמיקני היינו משום הכנה אין מקום לקושיא זו. ולענ"ד אין צריך להפך ולסרס וסורסי זו למה אלא נראה לפרש דבריהם דמעיקרא לק"מ דאיכא למימר דאיסורא דהכא היינו כיון דע"י הקנין מתיר האיסור הו"ל כמתקן אפילו לפי מאי דמסקו לעיל דע"כ טעמא דלמיקני שביתה היינו משום הכנה כדמוכח מסוגיא דעירובין ולפי מאי דמסקו דאין איסור הכנה אלא במה שעושה בידים ע"כ היינו בענין שמעשה זה אסור מיו"ט לחול ומש"ה כשעושה הכנה זו מיו"ט לשבת מקרי הכנה אבל כיון דמוכח מההיא דגיטין דקנין שרי אפילו מיו"ט לחול ע"כ דלא מיקרי מעשה כלל ותו לא שייך הכנה בזה ואי משום דמתיר האיסור זהו ממילא ולא גרע מביצה דשרי אע"כ דהאיסור הכנה היינו משום שעושה מעשה בידים כגון אפייה ובישול ומה"ט אסור בעירוב שהוא כמו קנין והו"ל מעשה בידים והיינו דנקט הש"ס ל' למיקני שביתה וא"כ מקשה שפיר מההיא דגיטין דקנין לא מיקרי מעשה דאם כן היה ראוי לאסור מיום טוב לחול משום עובדא דחול כנ"ל ברור ודו"ק:

דף יז עמוד ב

בגמרא מאי שנא המבשל בשבת וכו' איסורא דשבת שאני ופרש"י בישול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוהו עכ"ל. ונראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה אמאי לא משני ה"נ כדלעיל דאית ליה אחריני אע"כ דקושטא דמלתא משני דבאיסור שבת שיש בו אב מלאכה קנסוהו אפילו בדלית ליה אחריני משא"כ במעשר ומטביל כליו אע"ג דאיסורי שבת נינהו אפ"ה כיון דמדרבנן נינהו לא קנסינן ליה אלא בדלית ליה אחריני כן נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל. אבל הרשב"א כתב בתשובה והביאו הב"י ומהרש"ל בחיבוריהם דהשתא דאתינן להכא דאיסורא דשבת שאני ואידחו להו פירוקי דלעיל דמוקי בדאית ליה אחריני אלא דבשבת לעולם אסור וביו"ט לעולם שרי ויש לי לדקדק ע"ז מסוגיא דלקמן דף כ"ד בעכו"ם שהביא דורון ויבואר שם בעז"ה:

בתוס' בד"ה אמר רבא וכו' ואומר ר"ת וכו' ולא נהירא להר"י וכו' ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי וכו' ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו' וכן עמא דבר עכ"ל. וצריך לעמוד על תוכן הדבר מה ראו להחמיר כ"כ במלתא דרבנן והלא עיקר ראייתו של ר"ת אינו אלא מההיא דר"א וכיון שמצינו להדיא בירושלמי דר"י פליג פשיטא דהלכתא כוותי' וכ"ש דפשטא דתלמודא דידן משמע בפשיטות דבתבשיל לחוד סגי. ונלע"ד לכאורה ליישב למאי דפרישית לעיל דמאן דמצריך פת ותבשיל לאפייה ולבישול היינו לחוש לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפ"ז מצינן למימר דר"א ור"י בירושלמי נמי בהא פליגי ואזדו לטעמייהו דפליגי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) אי אמרינן הואיל ומשמע שם דפליגי ממילא בההיא דהואיל ומיקלעי אורחים לענין האופה מי'ט לחול וא"כ לר"א דאית ליה הואיל ומדאורייתא שרי לאפות מי"ט לחול תו לא מצי למימר דאסמכתא דע"ת בקרא דאת אשר תאפו היינו משום הכירא שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כ"ש לחול כיון דמי'ט לחול גופא שרי אע"כ דאסמכתא דקרא היינו כדי שיברור אלא דרבנן אסרו נמי בדיעבד מטעמא דכדי שיאמרו. לפ"ז מיהו לכתחילה צריך פת ותבשיל לחוש לטעמא דכדי שיברור מנה יפה משא"כ ר"י דלית ליה הואיל סבר דאסמכתא דוקא היינו כדי שיאמרו וליתא לטעמא דכדי שיברור כלל ומש"ה סגי בתבשיל לחוד וכיון דעיקר פלוגתא דהואיל איפסקא הלכתא בפ' אלו עוברין כר"א והכי קי"ל בהדיא כרבה דהאופה מיו"ט לחול שרי מדאורייתא משום הואיל ואם כן נראה דבהא נמי הלכתא כוותי' דאסמכתא דקרא היינו משום דכדי שיברור ויפה נהגו לחוש לכתחלה להצריך פת ותבשיל מה"ט דכדי שיברור כנ"ל ודו"ק:

במשנה חל להיות אחר השבת ב"ש אומרים כו' נראה דנקט בהאי לישנא לאשמעינן בלשון קצרה דב"ש אוסרים אפילו בי"ט וב"ה מתירין באדם אפילו בשבת ויתכן יותר לפי פרש"י דאע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל אפ"ה אסרי ב"ש אבל ליכא למימר דדוקא בכה"ג שרו ב"ה לטבול בשבת משום דלא העמידו דבריהם במקום עשה דרגל דמכולה סוגיא דשמעתין לקמן משמע בפשיטות דלב"ה אפי' בשבת דעלמא נמי שרי. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אדם נמי ומאי קושיא דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל דנהי דלא קשיא לי בכה"ג דלמא הא דשרי באדם היינו משום דס"ל לב"ה טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בפרק המפלת דבהא מצינן למימר דפשיטא ליה להמקשה דמתני' איירי אפילו מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני השבת וא"כ באדם נמי אף שהיה יכול לטבול לפני שבת אפ"ה שרי בשבת ועוד דאי ס"ד דבטבילה בזמנה איירי ב"ש נמי הוי מודו דהא בהאי סוגיא דפרק המפלת דמסקינן לב"ש ולב"ה טבילה בזמנה מצוה וקתני לב"ש מטבילין אותה צ"ה טבילות והיינו ע"כ אפילו בשבת דאל"כ בצרי לה טבילות ע"ש. ואף שיש לחלק קצת דהתם כיון דאכתי אסורה מספק לא מיקרי מתקן מ"מ עיקר הסברא לא נדחה דמתני' מטבילה שלא בזמנה איירי. אבל לפרש"י דטבילה ברגל מצות עשה היא והיינו רבותא דמתני' א"כ מאי מקשה א"ה אדם נמי ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן וה"נ דכוותיה. אלא דקשיא לי מסוגיא דפסחים פרק אלו דברים דמקשה ר"ע לר"א הזאה תוכיח ואמרינן התם דהזאה דתרומה אותביה שהיא מצוה ואפ"ה אינה דוחה ומאי קושיא דלמא שאני הזאה דתרומה כיון דבשבת גופא עדיין אסור בתרומה עד לאורתא דהא טבול יום הוא וא"כ עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול הוא. אע"כ דלענין שבות לא שייך לחלק בכך ודוקא לענין מלאכה גמורה מפלגינן במנחות והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

אח"ז ראיתי בתוספות ס"פ שמונה שרצים דמקשו התם מאי מקשה הש"ס הכא א"ה אפילו אדם נמי דלמא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ומתרצין שם דפשיטא ליה לתלמודא דמשום מצוה אין להתיר טבילה דמיחזי כמתקן. ולפ"ז מיתרצא נמי קושיא דידי אלא שדבריהם צריכין ביאור בזה ואבאר לקמן בשיטת המקשה א"ה אפילו אדם נמי:

בגמ' דכ"ע כלי בשבת לא מ"ט. הא דלא מקשה הכי בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) דקתני התם אין מטבילין את הכלים נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן תדע דקתני התם בהדי אין מעשרין ואין מערבין דבכולהו טעמא משום מתקן אלא דהכא קשיא ליה לתלמודא בטעמא דב"ה דסברי אדם בשבת א"כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא סליק אדעתיה דאדם נראה כמיקר וא"כ מקשה שפיר כלים מ"ט לא. והשתא א"ש נמי הא דמשני רבה ורב יוסף דטעמא דב"ה משום שמא יעבירנו או משום סחיטה ואם נאמר דלית להו טעמא דמתקן א"כ תיקשה לדידהו מ"ט דב"ש דאסרי אפי' באדם הא לא שייכי הנך טעמי. אע"כ דהוו ידעי שפיר טעמא דמתקן לב"ש אבל לב"ה קבעו למימר דלית ליה טעמא דמתקן מדשרי באדם כן נ"ל ועיין בסמוך:

דף יח עמוד א

בתוס' בד"ה שמא יעבירנו כו' תימא אמאי לא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה כו' עכ"ל. עיין בסוכה ר"פ לולב וערבה בפרש"י שכתב דלא חיישינן להכי דאפילו יוציאנו אין כאן איסור שלא היה בדעתו משעה ראשונה לכך והקשו שם בתוספות ע"ז דא"כ בר"ה נמי ליכא למיחש ע"ש. ולע"ד נראה דשיטת רש"י נכונה דודאי לאו ברשיעי עסקינן דהכל יודעין שאסור להוציא מרה"י לרה"ר ואין לחוש לכך אלא בע"ה גמור או שמא ישכח שהוא שבת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לע"ה גמור שאינו יודע תקנת חכמים וכן למי שישכח שהוא שבת אע"כ דעיקר החששא דלכתחלה יהא בדעתו לטלטל הלולב אצל בקי ברה"י וכן בטבילת כלים לטובלו ברה"י ואח"כ כשלא ימצא שום בקי ברה"י וכן מקוה כשירה וילך דרך מתעסק לרה"ר וא"כ אזלא לה עקירה ראשונה מרה"י להכי קאמר שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר והו"ל עקירה והנחה בשגגת שבת כן נ"ל בשיט' רש"י והתוספות אפשר דסברי דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים ולולב כיון שהן דבר מצוה דוחה שבת. וא"כ שייך האי חששא נמי מרה"י לרה"ר. אלא דבזה לא הוו משני מידי דמרה"י לרה"ר אית להו היכרא דסוף סוף הרי סובר שדוחה שבת. ולפ"ז שיטת התוס' צ"ע ודו"ק:

שם א"ל אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר. וקשיא לי דבכל דוכתא דמסיק רבה האי טעמא דשמא יעבירנו בשופר ובלולב ובמגילה משום דאין הכל בקיאין וילך אצל בקי ואמאי לא מקשה אביי כהאי גוונא תינח לאינו בקי אבל בבקי או מי שיש לו בקי בחצירו מאי איכא למימר ויש ליישב דודאי פשיטא ליה לאביי דלא פלוג רבנן בתקנתן כדאמרינן בעלמא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין אלא דהכי משמע ליה לאביי דבור ברה"ר לא שכיח ורוב בני אדם יש להם בורות בחצירם או בחצר שבמבוי ועוד דסתם בור רה"י הוא והו"ל מרה"י לרה"י דרך ר"ה כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם התינח שבת י"ט מאי איכא למימר גזירה י"ט אטו שבת. ולכאורה יש לתמוה דכיון דמקשינן התינח שבת י"ט מאי איכא למימר אלמא דפשיטא לן דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן אטו שבת א"כ מה טעם יש בזה לגזור טבילת כלים בי"ט אטו שבת מחששא דשמא יעבירנו ואטו מי גריעי הנך כלים משאר דברים שמותר לו להוציאן לכתחילה ול"ל דהכא כיון דבכלים שנטמאו באב הטומאה איירי דבעו הערב שמש הו"ל שלא לצורך י"ט כלל ומש"ה אסור בי"ט כסברת התוספות לעיל דף י"ג בד"ה דלמא בעירוב והוצאה קמיפלגי דלא הותרה הוצאה בי"ט אלא כשהוא צורך היום קצת דא"כ לא הוי צריך למימר גזירה י"ט אטו שבת כיון דבי"ט גופא שייך האי חששא דהוצאה שלא לצורך. ועוד דהא אליבא דרבה קיימינן הכא ואיהו סובר לעיל דף י"ב דלב"ה אפילו הוצאה שלא לצורך היום כלל נמי שרי ע"ש בתוספות שלא כתבו כן אלא אליבא דרב יוסף ועוד דהא באב הטומאה נמי הוי צורך היום להשתמש בהם חולין כמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון התוספו' דעיקר החששא שיסבור דטבילת כלים שהיא מצוה דוחה שבת א"כ היה באפשר ליישב דנהי דבעיקר הוצאה לא גזרינן י"ט אטו שבת דהכל יודעין שכמה מלאכות אסורין בשבת ומותרין בי"ט משא"כ לענין טבילת כלים חיישינן שפיר י"ט אטו שבת מה"ט דסבור דמשום מצוה שרינן ליה ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא שכבר כתבתי דע"כ ליתא להאי סברא ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא טבילת כלים לאו מצוה הוא ודלא כמהרש"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב בדוחק לפי הסברא שכתבתי לעיל דדוקא בטבילת כלים וכיוצא בזה שייך טפי האי חששא דאגב טירדא שלא ימצא מקוה כשירה יעבור דרך רה"ר דרך מתעסק ומש"ה אלמוהו להאי חששא וגזרו לגמרי אפילו ביום טוב דאי לא הא לא קיימא הא כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת ולא הוי גזירה לגזירה די"ט ושבת חדא גזירה היא עכ"ל. וצ"ל דהאי דיש לו בור בחצירו פשיטא להו דלא הוי גזירה לגזירה כדפרי' בסמוך דבכ"מ לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור לזה ולהתיר לזה. אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין נגזור השקה אטו הטבלה ומאי קושיא דלמא כולי האי לא גזרינן דהו"ל גזירה לגזירה וכן כל הנך קושיות דמקשה נגזור דלמא אתי לאטבולי בעי"ט ונגזור די"ט אטו דעי"ט ומאי קושיא הא כולהו גזירה לגזירה נינהו ולפרש"י א"ש דאדרבא כל הנך קושיות כיון דגזרינן אפילו ביש לו בור בחצירו וגזרינן נמי שבת אטו י"ט אלמא דאלמוהו להך תקנתא טבילת כלים לגזור אפילו בכמה גזירות מש"ה מקשה ומי גזרינן וכמו שפרש"י להדיא אבל לפירוש התוספות קשה. והנראה בזה דמה שכתבו התוס' דשבת וי"ט חדא היא היינו דוקא להאי מילתא דטבילת כלים לחוד והיינו נמי משום דקשיא להו דלא שייך לגזור הכא כלל שבת אטו י"ט כיון דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרינן וע"ז תירצו די"ט ושבת חדא היא להא מילתא דאי לא הא לא קיימא הא כדפרי' דמש"ה הוצרכו לאסור טבילת כלים לגמרי וא"כ מקשה שפיר כיון דאפילו בי"ט דלא שייך כלל האי חששא אפ"ה גזרו כ"ש דיש לגזור בשבת בכל ענין אפילו השקה אטו הטבלה ומוכח עכשיו דההיא דשוין שמשיקין איירי אפילו בשבת כדמוקמינן לקמן בכולהו שמעתין באוקימתא קמא וכן הא דנגזור די"ט אטו דעי"ט היינו נמי כיון דלא מפלגינן כלל בין שבת לי"ט אע"ג דבי"ט היתר גמור הוא דליכא שום חששא וע"כ דעיקר משום לתא דשבת הוא וכי היכי דבשבת אסור בכל ענין אפילו נטמא בשבת ה"נ יש לאסור בי"ט כן נ"ל. ולמאי דפרי' לעיל בלשון הגמרא דאליבא דב"ש ודאי אפילו לרבה הוי טעמא דטבילת כלים משום מתקן דמה"ט אוסר אפי' באדם וא"כ מקשה שפיר מההיא דושוין שמשיקין דאפי' לב"ש דאוסר משום מתקן ואפ"ה לא גזור השקה אטו הטבלה אע"כ היכא דלא שייך האי חששא לא החמירו בטבילת כלים ואם כן מדבית שמאי נשמע לב"ה דאין לגזור יום טוב אטו שבת כיון דלא שייך חששא דשמא יעבירנו כלל ודו"ק:

בד"ה נגזור השקה אטו הטבלה וקשה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דמהשקה גופא לא פסיקא ליה לאקשויי דאיכא למימר דושוין שמשיקין איירי בי"ט כאידך אוקימתא דלקמן וכיון דהשקה היא באוכל נפש עצמו לא רצו לגזור כלל דהכל יודעין דאוכל נפש מותר בי"ט במלאכה גמורה משא"כ בשבת ולא אתי למיטעי. אלא דאכתי נגזור השקה אטו הטבלה וכ"ש למאי דפרי' דאליבא דב"ש פריך דהטבלה אפילו בי"ט אסור משום מתקן ואפ"ה לא גזרו השקה אטו הטבלה ומדב"ש נשמע לבית הלל כדפרישית. כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כ"כ ודבריהם מוכרחין לחלק בין להוט לאינו להוט משום קושיא דולד הטומאה אלא דקשיא לי בדבריהם אם כן אליבא דרב יוסף דקאמר שמא יסחוט מה חילוק יש בין אב הטומאה לולד הטומאה דבולד הטומאה גופא נגזור שמא יסחוט מיהו למסקנא דכהנים זריזין הן א"ש:

מיהו לשיטת היש מפרשים ודאי קשה אליבא דרב יוסף ממ"נ אי שייך שמא יסחוט בולד הטומאה א"כ נטמא בי"ט נמי ואי לא שייך בולד שמא יסחוט דכהנים זריזין הן א"כ בנטמא מעי"ט אמאי אסור וצ"ע:

בגמרא ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע"ג דבפרק בתרא דמקואות תנן דב"ש סברי אין משיקין יפים ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינן ראוים כלל לשתיה דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר"ש בפי' המשניות דטעמא דב"ש דלמא חייס עליה ולא עביד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתיה אלא דאפ"ה מיזהר זהיר באותן היפים וכן נראה מלשון התוספות שכתב דאינו בהול כ"כ כיון דאפשר במים אחרים כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מדלין מים בדלי טמא כו' וטעמא דטבילה אסורה משום דמחזי כמתקן כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שכתבו למה כתב רש"י כאן טעמא דמתקן מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש דודאי בכל השקלא וטריא דשמעתין הוי סליק אדעתיה טעמא דמתקן כדמשמע מפשטא דמתני' ס"פ במה מדליקין דתני טבילת כלים בהדי מעשרין ומערבין דכולהו טעמא משום מתקן וכדמוכח נמי ממתני' דהכא דע"כ טעמא דב"ש משום מתקן מדאוסר באדם אלא כל השקלא וטריא אטעמא דב"ה מהדר אמאי שרי באדם ואוסר בכלים אלמא לאו משום מתקן ואהא קאמר רבה טעמיה דשמא יעבירנו ואהא מקשה ליה אביי שפיר כל הני תיובתא דבלאו מימרא דרבה אתי ליה שפיר כל הני ברייתות דודאי טעמא משום מתקן אבל לרבה קשה וממילא נמי דהדרא קושיא לדוכתא מה טעמא דב"ה שרו באדם ואוסרים בכלים או שנאמר דאביי נמי סבירא ליה כרבא ומסיק אדעתיה דטעמא דב"ה באדם משום דנראה כמיקר כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל:

שם בגמרא ואי איתא נגזור די"ט אטו דעי"ט. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא ליה דבנטמא בי"ט גופא נגזור שמא יעבירנו משום דאיכא למימר דכיון שלא היה יכול לטבול מעי"ט לא רצו לגזור שמא יעבירנו עכ"ל ע"ש ולכאורה יש לתמוה כיון דאפילו גזירה דשייכא בגופא לא גזרו במאי דלא יכול למיעבד מעי"ט היאך נגזור הני אטו הני דנטמא מעי"ט דהו"ל גזירה לגזירה וכ"ש דאיכא למימר דלא גזרו כיון דלא יכול למיעבד מאתמול דהא בכמה עניני י"ט מפלגינן בין היכא שיכול לעשות מעי"ט או לא ולא גזרינן הנהו אטו הני ולמאי דפרישית לעיל א"ש דעיקר תיובתא דאביי לרבה כיון דבי"ט לא שייך כלל חששא דשמא יעבירנו דהעברה גופא מותר בי"ט ואפ"ה סבר רבה דגזרינן י"ט אטו שבת וחדא מילתא היא לענין טבילת כלים וא"כ כי היכי דלא מפלגינן בשבת בין נטמאו בשבת לנטמאו בע"ש ה"נ אית לן למימר לענין יום טוב כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין מטבילין כו' בולד הטומאה אין כאן תקון כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא בס"פ במה מדליקין (שבת דף ל"ד ע"א) מבואר דאפילו לעשר הדמאי אסור משום מתקן אפילו בספק חשיכה אע"ג דדמאי דרבנן וכן בעירובי חצירות דהוי נמי טעמא משום מתקן אע"ג דמדרבנן אפילו הכי בודאי חשיכה אסור ואפשר לחלק בין שבת לי"ט כדאשכחן לעיל (דף ט' ע"א) גבי חלת חוץ לארץ ועוד יש לחלק בין מיני מאכל דלא חזו כלל אלא לאכילה ובין כלים טמאים דבלא"ה חזי למי שאין אוכל חולין בטהרה וכה"ג כתב מהרש"ל ז"ל ביש"ש בסוף דבריו ע"ש:

בא"ד אין מטבילין אותו בי"ט כו' יש מפרשים כלי שנטמא באב הטומאה אפילו נטמא בי"ט כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז ע"כ דהא דמפלגינן בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה לא איירי אלא בנטמא בי"ט א"כ מאי מקשה נגזור הא אטו הא ומאי קושיא הא שנינן בסמוך דטומאה בי"ט מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו משא"כ בנטמא באב הטומאה אין מטבילין היינו משום דאין ראוי כלל לבו ביום ותירץ דהא דשנינן לעיל דמילתא דלא שכיח לא גזרו היינו משום דבעי"ט גופא לא גזרו אלא משום חששא דשמא יעבירנו משא"כ הכא כיון דבנטמא באב הטומאה אסור משום דאין בו צורך היום כלל אית לן למיגזר נמי בולד הטומאה אפילו במילתא דלא שכיחא עכ"ל. ונראה מדברי מהרש"א בקושייתו ותירוצו דלשיטת היש מפרשים בנטמא באב הטומאה אין הטעם משום חששא דשמא יעבירנו אלא משום טבילה שלא לצורך וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר כן דאכתי מאי משני כהנים זריזין הן דמ"מ קשיא האי ברייתא עליה דרבה דלא מתוקמא כוותיה דכיון דשרינן בנטמא בולד הטומאה ולא אסרינן אלא באב הטומאה א"כ אמאי איצטריך ליה לרבה לעיל למימר דגזרינן י"ט אטו שבת ות"ל דבלא"ה אסור בי"ט באב הטומאה משום דהו"ל טבילה שלא לצורך ובולד הטומאה אה"נ דשרי ודוחק לומר דרבה מעיקרא לא הוי ידע האי ברייתא והשתא למסקנא אין ה"נ דהדר ביה מטעמא דגזירה יום טוב אלא דנראה בכוונת מהרש"א ז"ל דהא דמחמרינן טפי בחששא דטבילה שלא לצורך היינו משום האי חששא דשמא יעבירנו משא"כ בטבילה לצורך י"ט אין חששא כ"כ לגזור י"ט אטו עי"ט ובעי"ט גופא משום שמא יעבירנו ואין להחמיר כה"ג דאף אם יעבירנו אין איסור כ"כ כיון שהוא צורך י"ט אלא שכבר כתבתי דהכא אליביה דרבה קיימינן ואיהו שרי לעיל ביום טוב אף טלטול שלא לצורך כלל:

מיהו לענ"ד נראה ליישב בענין אחר לפי מאי דפרישית לעיל דמה שפרש"י בתחלה דיש לחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה היינו אליבא דאביי דניחא ליה האי ברייתא אליבא דנפשיה אי ליתא לדרבה א"כ מצ"ל דשיטת היש מפרשים לאו אליבא דרבה קאי אלא אליבא דאביי דאותיב עליה דרבה מהאי ברייתא ולא קש"ל ברייתא גופא מיניה וביה אמאי מחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה אפילו בלא מימרא דרבה ולכך כתב רש"י מעיקרא טעמא דמתקן והיינו אליבא דאביי גופא וע"ז כתב רש"י דיש מפרשים דאביי מפרש לברייתא גופא משום ה"ט דאב הטומאה בעי הערב שמש והו"ל טבילה שלא לצורך אבל רבה לית ליה האי סברא ומש"ה משני כהנים זריזין הם ולפ"ז נתיישבה ג"כ קושית מהרש"א ז"ל ונתיישב ג"כ הא דלא משנינן לעיל כהנים זריזין הם כיון דברייתא דלעיל נמי איירי בולד הטומאה לשיטת היש מפרשים ולמאי דפרי' א"ש דשיטת הי"מ לא קאי אליבא דרבה אלא אליבא דאביי כן נ"ל נכון ויתכן יותר לפי שיטת הירושלמי רפ"ב דתרומה דפליגי אמוראי נמי בשבת אי מפלגינן בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה הובא בתוספות ר"פ חומר בקודש בד"ה האונן ואין להאריך כאן גם לפמ"ש שם התוספות בשם רבינו אלחנן דבריי' דהכא מיירי בי"ט שחל בע"ש נתיישב' קושייתינו ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה כלי שנטמא כו' ולא נהירא ליה לרש"י כו' והר"י פי' דניחא לפי המסקנא כו' ואין נראה להר"ר יצחק דאטו פסיקא ליה כו' עכ"ל. ונראה דהר"י סובר דמסתמא כהנים אוכלין טהרותיהם בחולין על טהרת תרומה או טהרת קודש וא"כ לדידהו הו"ל טבילה שלא לצורך וכן נראה קצת מלשון התוס' פ' חומר בקדש:

בא"ד וי"ל דלפרש"י ניחא דבטבילה דרבנן כגון זו לא בעי הערב שמש כו' עכ"ל עיין בתוספות פרק חומר בקדש שהאריכו בזו הסברא וכתבו שם דמפרש"י בסוגיא דשפופרת שחתכו לחטאת משמע דלית ליה האי סברא אלא טבילה דרבנן נמי בעי הערב שמש אלא דכאן כתבו לשיטת רש"י בסברת היש מפרשים מיהו לרש"י גופא ולתוספות אפשר דלא איכפת לן כלל בטעמא דטבילה שלא לצורך וכדפרי' דאפילו הי"מ לא כתבו כן אלא לאביי לפי סברת קושייתו ודו"ק:

בגמ' רב יוסף אמר משום סחיטה. נראה דהא דנאדי רב יוסף וכולהו אמוראים מאוקימתא דרבה אע"ג דכ"ע אית להו דרבה לענין שופר ולולב ומגילה והזאה אלא דהכא לענין י"ט לא משמע להו האי טעמא לגזור י"ט אטו שבת כיון דהוצאה גופא מותר בי"ט ולא גזרו בה אטו שבת כדפרישית ולפי מ"ש נתיישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל למה הביא הך אוקימתא דרב יוסף דהא הלכה כרבה לגבי ר"י ותמה למה כתבה כלל כיון דדיני טבילת כלים טמאים לא נהוג בזמנינו ולמאי דפרישית א"ש דאגב אורחא אשמעינן דממימרא דר"י מוכח דסחיטת כלים דהו"ל מלבן אסורה בי"ט דקס"ד דשרי דהוי בכלל אוכל נפש כדאיתא בפרק אלו נדרים לענין נדרי עינוי נפש ורבי יוסי אמר התם דכביסתה קודמת לחיי אחרים קמ"ל דאסור ואייתי נמי הא דר' ביבי לאשמעינן דליתא לדרבה ולא לדרבא כיון דתניא כוותיה דרבי ביבי וממילא דמותר לטבול כלים חדשים ביום טוב דלא שייך בהו שמא ישהא כן נראה לי ועיין ביש"ש ודו"ק:

שם אי הכי אפילו אדם נמי. כבר כתבתי שהתוספות בשבת דף קי"א הקשו אמאי לא מוקי לה רבא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ותירצו דפשיטא ליה לתלמודא דמשום טבילה בזמנה לא שרינן תקוני מנא וכבר כתבתי בזה מה שיש לדקדק מסוגיא דפרק המפלת דלמאי דסברי ב"ש וב"ה טבילה בזמנה מצוה קאמרי התם דמטבילין צ"ה טבילות לב"ש ול"ה לב"ה וע"כ היינו אפילו בשבת אלא דיש לחלק כדפרישית. מיהו קשיא לי טובא על שיטת רוב הפוסקים שכתבו דנדה אינה טובלת בליל שבת אא"כ הגיע זמנה כדאיתא בי"ד סימן קצ"ו מטעם דעכשיו לא נהגו להקר בשבת ולפ"ז ע"כ הא דשרינן לה לטבול בהגיע זמנה היינו משום דחשיב כטבילה בזמנה אלמא דמשום טבילה בזמנה לא חיישינן לתקוני גברא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הכא א"ה אפי' אדם נמי ואמאי לא מוקי לה כמ"ד טבילה בזמנה מצוה. והנלע"ד דהנך פוסקים סברי דלא מתוקמי מתניתין משום טבילה בזמנה כדפרישית דא"כ ב"ש נמי מודו כדמוכח מסוגיא דהמפלת ולא משמע להו לחלק וכדפרישית נמי דפשטא דמתניתין איירי מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני שבת וב"ש נמי קאמרי מטבילין הכל מלפני השבת אלמא זמנה מע"ש ועלה קאי ב"ה וקאמרי אדם בשבת כנ"ל לסברת הפוסקים אבל התוספות דשבת לא נחתו להכי ומשו"ה תירצו בענין אחר וההיא דהמפלת לא קשיא להו כדפרישית אח"ז עיינתי בתוס' דשבת וראיתי שלא הקשה אמקשה דהכא אלא אאוקימתא דברייתא דיוה"כ וא"כ נראה מדבריהם ג"כ דמתני' דהכא ע"כ בטבילה שלא בזמנה איירי ומשו"ה לא קשיא להו אלא אאוקימתא דיוה"כ דאיכא לאוקמי בזמנה וע"ז תירצו שפיר דמשום טבילה בזמנה לא הוי שרינן תקוני גברא והא דשרו ב"ש בפרק המפלת בשבת היינו משום דנראה כמיקר ודו"ק. ואגב ראיתי להזכיר מ"ש מהרש"א ז"ל בסוגיא דשבת דכלים נמי טבילה בזמנה מצוה. ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דליתא. דדרשינן בספרי הובא ברש"י בחומש פרק שמיני על פסוק תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם ודרשינן מלמד שאם רצה להשהותן בטומאתן רשאי וא"כ משמע לכלים הטעונין טבילה שיכול להשהותן בטומאתן ואף שיש לחלק קצת בדוחק מ"מ אין הכרח לומר כן ולא אשתמיט בכולה תלמודא לומר דטבילה בזמנה מצוה בכלים כנ"ל:

דף יח עמוד ב

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט כו' התינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ע"כ. ותמוה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא פ' יוה"כ דף ע"ז ע"ב דאם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק דודאי משום האי טעמא דאדם בא מלוכלך לא הוי שרינן משום דמלתא דלא שכיח היא אלא דבשבת כיון דבימות החמה מותר דנראה כמיקר משו"ה לא חלקו בין ימות החמה לימות הגשמים כיון דשכיח מיהא רחיצה בשבת ברוב שבתות השנה בימות החמה במיקר ובימות הגשמים במלוכלך משא"כ ביוה"כ דלא שכיח רחיצה אין להתיר משום טעמא דמלוכלך דלא שכיח וכ"ע ידעי דמשום טבילה הוא רוחץ ומיחזי כמתקן כנ"ל:

בתוס' ד"ה ושוין שמשיקין כו' וא"ת אמאי אין מטבילין כו' וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים כו'. ונ"ל דדוקא לר' ביבי ורבא מקשו שפיר דאי לרבה ורב יוסף דלעיל הא שנינן אליבייהו דהא דטובלין בולד הטומאה היינו משום דלא משכחת לה אלא בכהנים זריזין הם והקשו בתוס' לעיל הא בישראל נמי משכחת לה דמטמאין משקין להיות תחילה ותירצו דאיירי בכלים מנוקבים שאינן ראויין למשקין ולפ"ז הכא דאיירי בכלי שאינו מנוקב דהא משיק בו מים וא"כ בישראל נמי משכחת לה ומש"ה אין מטבילין אפילו בולד הטומאה אע"כ דעיקר קושייתם לר' ביבי ורבא דלדידהו לא צריכין לשנויי דכהנים זריזין הם כנ"ל. מיהו אכתי איכא למידק לר' ביבי ולרבא לא מצי מיירי בשבת דמה חילוק יש בשבת בין השקה להטבלה דלכאורה לר' ביבי בשבת נמי לא שייך שמא ישהה אלא משום מתקן וא"כ בהשקה נמי הוא מתקן כדאשכחן לענין מעשרות בשלמא בי"ט א"ש דהו"ל אוכל נפש ממש משא"כ בשבת וצ"ע:

דף יט עמוד א

בפרש"י בד"ה מידע ידע דבעי הערב שמש כו' הלכך בין השמשות די"ט אסור משום דמטביל בי"ט שלא לצורך עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל ל"ל האי טעמא ואמאי לא מפרש בפשיטות משום כל הנך טעמי דלעיל ותירץ דרש"י בא לפרש אפילו כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות. ולענ"ד נראה דוחק לפרש כן דברי רש"י כיון דסתם מתניתין ס"פ במה מדליקין קתני להדיא דאין מטבילין בין השמשות לכך נלע"ד דרש"י הוצרך לפרש כן משום דלפי האי אוקימתא דמוקמינן ברייתא כגון דרהיט לטובלו א"כ מסתמא איירי שנטמא הכלי עכשיו סמוך לבין השמשות ומש"ה רהיט לטובלו וא"כ קשיא ליה לרש"י אמאי קאמר ת"ק דאין מטבילין הא דנטמא בי"ט אמרינן לעיל דמטבילין ולא גזרו ביה מידי משום שלא היה יכול לטובלו קודם יום טוב וא"כ ה"נ כיון שלא היה יכול לטובלו קודם לכן הו"ל למישרי אי לאו משום דהו"ל טבילה שלא לצורך וא"כ שפיר גזרו בהו משום הנך טעמי דלעיל כנ"ל נכון. אבל מה שהקשה מהרש"א ז"ל אמאי הוי שלא לצורך הא חזי לאשתמושי חולין ותירץ בדוחק ולענ"ד יש ליישב בדרך אחר לפמ"ש לעיל דרש"י ז"ל אליבא דנפשיה סובר דולד הטומאה נמי בעי הערב שמש כמ"ש התוס' ר"פ חומר בקדש בשמו וא"כ מתוקמא ברייתא דהכא בולד הטומאה שא"צ לטבול אלא משום תרומה וא"כ הו"ל טבילה שלא לצורך והא דאמרינן לעיל דנטמא בולד הטומאה מטבילין בי"ט אפשר דמפרש לה רש"י בי"ט שחל בע"ש כמ"ש התוס' בר"פ חומר בקדש בשם רבינו אלחנן כנ"ל ודו"ק:

במשנה בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם. ומשמע בגמרא דעיקר מלתא דבית שמאי היינו בשלמי חגיגה וקשיא דלפרש"י במתני' דטעמא דב"ש משום דסמיכה אסורה בי"ט משום שבות והיינו כמימרא דר' יוחנן פרק אין דורשין (חגיגה דף י"ז) ולפ"ז ע"כ סברי ב"ש דסמיכת שלמי חובה דאורייתא וסברי נמי דתיכף לסמיכה שחיטה נמי דאורייתא אלא דאפ"ה העמידו חכמים דבריהם אפילו במקום מצוה כדאמר רבי יוחנן שם להדיא ואכתי אמאי התירו ב"ש לשחוט שלמי חגיגה בי"ט הא מבטל בידים מצות סמיכה ובדוכתי טובא מקשה הש"ס ומסיק דאסור להביא שום קרבן היכא שמבטל מצות סמיכה בידים וכ"ש הכא דאפשר להביא שלמי חגיגה לאחר י"ט ולסמוך דהא אית להו תשלומין. ונראה ליישב לפמ"ש התוספות פ' כל הגט (גיטין דף כ"ח ע"ב) דהא דמקשינן בכמה דוכתי הא בעינן סמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכב מ"מ ראויה לסמיכה בעינן דכל הראוי לבילה וא"כ אפשר דהכא כיון דמדאורייתא חזי ראוי לסמיכה קרינן ביה ולפ"ז ניחא לן לבטל עשה דסמיכה הכא כיון דאכתי מקיימה מצות סמיכה בשאר קרבנות משא"כ אם נאמר שלא יביא שלמי חגיגה כלל בי"ט עקרת מצות עשה דחגיגה לעולם דעיקר מצותו בראשון וכולהו תשלומין דידיה נינהו כן נ"ל. ועיין מה שכתבתי בזה במגילה דף ה' אי שלמי חגיגה קרבין מעי"ט:

בתוס' ד"ה אמר עולא כו' ומ"מ קשיא למה להו למימר כל דלה' כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל הא איצטריך להו לב"ה לה' כי היכי דלא נילף לאיסורא מלכם וכדמקשה ב"ש לב"ה לקמן בברייתא. ולענ"ד דברי התוספות נכונים דהא גופא קשיא להו לתוס' כיון דאית להו לב"ה מתוך בדבר שהיא צורך היום קצת א"כ מהיכי תיתי נוקמי קרא דלכם ולא לגבוה במידי דאיכא צורך היום כיון דאיכא לאוקמי לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים דבהנהו ליכא צורך היום ומה שכתבו התוספת לעיל דף י"ב ולקמן דנדרים ונדבות לב"ה ממעטינן מלכם היינו נמי דאתירוצם דהכא סמכי כיון דפשטא דוחגותם לב"ה מיעוטא משמע ואם כן גלי קרא דלענין קרבנות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי הוי מרבינן מלה' אפילו נדרים ונדבות אלא כיון דכתיב לכם ממעטינן אפילו נדרים ונדבות וכולהו מימעטי מלכם ולא לגבוה ולא לכלבים כיון דלא שייך מתוך בקרבנות כן נ"ל ולקמן אבאר עוד בזה ודו"ק:

בא"ד וי"ל משום דלא תטעה לומר וחגותם חג אין כו' עכ"ל. הקושיא מפורסמת דאם כן לא ניכתוב וחגותם ולא ניכתוב נמי לה' ואפשר דוחגותם לב"ה איצטריך לדרשא אחריתי וכיוצא בו נראה שמוכרח ג"כ לפרש כן בתירוצם אליבא דב"ש דלה' איצטריך לב"ש לדרשא אחריתי. אלא דבכל זה לא הונח לי דאכתי מאי קשיא להו מעיקרא אדעולא ל"ל למימר טעמא מוחגותם הא ודאי איצטריך לגופיה למילף מוחגותם דשלמי חגיגה קרבים בי"ט אע"ג דאית ליה תשלומין לאחר י"ט. ועוד דמצינן למימר דעולא גופיה נמי הכי קאמר דהא דקאמרי ב"ש לב"ה לקמן והרי נאמר לכם ולא לגבוה היינו דוקא לבתר דכתיב וחגותם דעולת ראיה אין קריבה בי"ט אלמא דלכם מיעוט גמור משמע ומשו"ה איצטריך וחגותם אבל בלאו קרא דוחגותם ב"ש גופא הוי קאמרי דלכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים אבל לגבוה איכא קל וחומר ואפילו נדרים ונדבות הו"א דאיכא ק"ו אבל לבתר דכתיב וחגותם ע"כ דלכם לגמרי ממעט ולא מרבינן אלא שלמי חגיגה דוקא אבל משלמי חגיגה ליכא למילף לעולת ראיה דאיכא למיפרך מה לשלמי חגיגה דאית ביה שתי אכילות צורך גבוה וצורך הדיוט משא"כ בעולת ראיה וכמו שנבאר בזה לקמן בבריתא דפלוגתא דב"ש וב"ה בהכי. ואף אם נאמר דהתוס' לא משמע להו לפרש כן מילתא דעולא דמדאיצטריך וחגותם ממעט שלמי חגיגה מלכם אלא פשטא דמימרא דעולא משמע להו דוחגותם מיעוטא משמע למעט שלמי חגיגה ומשו"ה הוצרכו לתרץ דלא נילף מלה' אלא דאכתי תקשה אדעולא גופא דמנ"ל דטעמא דב"ש משום הכי הוא דלמא כדפרישית. נקטינן מיהא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דלב"ה נמי איצטריך וחגותם להא מילתא גופא למעט נדרים ונדבות דלא תימא לכם ולא לעכו"ם אבל לגבוה איכא ק"ו משא"כ לבתר דאיצטריך וחגותם ע"כ משמע דמלכם ממעטינן נמי לגבוה דהיינו נדרים ונדבות אלא דלב"ה לא ממעטינן עולת ראייה דאדרבה עולת ראייה עדיפא ליה טפי כיון שהיא צורך גבוה ושייך ביה טפי ק"ו משבת ועדיין צ"ע ויבואר לקמן בשמעתין:

בפירש"י בד"ה שקריבין דאיכא תרתי להתירא כו' ואם יעבור הרגל בטל קרבנו עכ"ל. נראה דלא קאי אלא אשלמי שמחה אבל שלמי חגיגה לא נתבטל הקרבן אם יעבור הרגל אלא לאחר שיעברו ימי התשלומין וזה ברור:

דף יט עמוד ב

בגמרא והני תנאי כי הני תנאי ופרש"י והני תנאי דלקמן פליגי כי האי תנאי דלעיל בנדרים ונדבות עכ"ל. ונ"ל כוונתו בזה שהוצרך לפרש כן טפי מבשאר דוכתי כי האי לישנא דאיכא בש"ס טובא משום דהכא בשמעתין לא שייך לומר דהנך תנאי דברייתא דלעיל פליגי בפלוגתא דהנך תנאי דלקמן ממש דהא ודאי ליתא דהך הנך תנאי דלעיל לא פליגי אליבא דנפשייהו אלא אליבא דב"ש וב"ה דלרשב"א פלוגתא דב"ש וב"ה היא נמי בנדרים ונדבות ולאידך תנא דלעיל משמע ליה מדלא פליגי להדיא בנדרים ונדבות לאשמעינן כחן דב"ה דהוי כחא דהיתירא ע"כ דב"ה נמי מודו דאין קריבין משא"כ הנך תנאי דלקמן פליגי מסברא דנפשייהו ולא איירי בפלוגתא דב"ש וב"ה כלל ובלא"ה נמי אשכחן תנאי אחרינא בס"פ אלו קשרים דפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע היא לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה א"ש מיהא דהנך תנאי דלקמן פליגי בנדרים ונדבות ומסתמא תליא בפלוגתא דלעיל דלפ"ז כולהו תנאי דלקמן אליבא דב"ה פליגי כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אמנם בעיקר לשון הגמרא העליתי בישיבה דשפיר איצטריך לאסוקי והני תנאי כהני תנאי אע"ג דלא דמי והיינו משום דבהנך תנאי דלעיל לא סגי לשנויי למילתא דעולא דמדבריו משמע דלד"ה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט היינו מדאורייתא מוחגותם כדפרישית משא"כ האי תנא דברייתא דמסיק אבל נדרים ונדבות לב"ה אין קריבין בי"ט הוי משמע לכאורה דלא הוי לב"ה אלא מדרבנן והיינו משום סמיכה דאיירי ברישא דלב"ש דחינן עיקר מצוה דתיכף לסמיכה משום איסור שבות ולב"ה לא דחינן כיון דעיקר מצותו בי"ט מקיימינן נמי מצוה דסמיכה תיכף לשחיטה ולא העמידו חכמים דבריהם דאיסור שבות במקום מצות עשה והיינו דוקא בקרבן שהוא חובת היום משא"כ בנדרים ונדבות מודו ב"ה דלכתחילה אין מביאין משום איסור שבות דסמיכה אבל מדאורייתא איכא למימר דלהאי תנא נמי לב"ה קריבין דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ובהכי הוי שפיר טובא לישנא דהא דלא נחלקו הוי דומיא דנחלקו בענין סמיכה ואם כן אכתי הוי תיובתא דעולא דלדידיה לא שייך הא מילתא דד"ה אין קריבין להא מילתא דפליגי בשלמים אלא אעולת ראיה הו"ל לאתויי הא מילתא דנדרים ונדבות דפליגי בעיקר הקרבה הא בנדרים ונדבות מודו ב"ה. לכך הוצרך לאתויי דהנך תנאי כהנך תנאי והיינו ברייתא דלקמן דהתם ודאי מדאורייתא איירי אף ע"ג דלמסקנא דקרא דבחג המצות לא איירי מאיסור הקרבה אלא לענין בל תאחר אפ"ה פשטא דלישנא דברייתא משמע דפלוגתא דנדרים ונדבות נמי משמע מדאורייתא דומיא דאין מביאין בחג המצות מפני חמץ דהוי דאורייתא ה"ה הא דאין מביאין בחג השבועות היינו נמי מדאורייתא וא"כ מסתמא פלוגתא דלעיל איירי נמי מדאורייתא דלא ליהוי ג' מחלוקות בדבר. ועוד יש לפרש דמהאי ברייתא דלעיל איכא למימר דהיינו מדרבנן משום שמא ישהה קרבנותיו כדלקמן ואכתי הוי תיובתא דעולא משא"כ ברייתא דלקמן ע"כ איירי מדאורייתא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דשלמים דיוצא משום שלמי שמחה מביאין בי"ט לכ"ע היכא שהביאן לשם שלמי שמחה וא"כ ע"כ מדאורייתא איירי דאיכא לפלוגי שפיר משא"כ אי הוי מדרבנן משום שמא ישהה א"כ כ"ש דיש לאסור טפי להביאן משום שלמי שמחה מה"ט גופא דשמא ישהה ועוד דא"כ בח"ה נמי ליתסר מה"ט גופא אע"כ דליתא לטעמא דשמא ישהה כנ"ל נכון:

שם רבי אליעזר ברבי שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה כו'. לכאורה היה נ"ל דמילי מילי קתני דעיקר מילתא דרשב"א למאי דס"ד השתא דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט היינו היכא שלא הביאן לשם שמחה משא"כ היכא שרוצה לצאת בהן ידי שמחה אף בחג השבועות נמי רשאי להביא כדמשמע בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"ב אלא דאחר העיון נ"ל דליתא לא מיבעיא לפירוש ר"י שם בד"ה עולות במועד דהא דאמרינן דיוצא אדם ידי חובתו בנדרים ונדבות לשם שמחה היינו דוקא כשהביאן לשם שמחה משא"כ היכא שהביאן לשם נדרו אין יוצא בהן ידי שמחה וכתב כן שם ליישב לישנא דשמעתין דמשמע דמילתא דפסיקא היא דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט א"כ כ"ש בקרבן תודה דמסתמא שוחטו לשם תודה דהא מביא עמו לחמי תודה ועוד דתודה נאכלת ליום א' ושלמי שמחה לשני ימים א"כ למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אין יכול להביא כלל קרבן תודה בחג השבועות אלא בח"ה דסוכות. אלא דאפילו לפי' רבינו אלחנן שם דלא נחית לסברת ר"י אלא דבכל ענין היכא שלא גמר עדיין חובת שמחה יכול להביא נדרים ונדבות בי"ט כיון שיוצא בהן ידי שמחה מ"מ נראה כוונתו ג"כ לענין שלמי נדבה שיכול להביאן לכתחילה ולשחטן כיון דאידי ואידי שלמים נינהו משא"כ בתודה נראה דרבינו אלחנן נמי מודה דלכתחילה אין להביאה ביו"ט אע"ג שרוצה לצאת בה ידי שמחה והיינו מהנך טעמי דפרישית. ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה דהיינו דוקא בחג הסוכות ובח"ה אבל בחג השבועות הוי מילתא דפסיקא דאין מביא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רבי שמעון אומר כו' כך משמע מפ"ה כו'. וזה דוחק דהיכי משמע ממילתיה דנדרים ונדבות כו' עד סוף הדיבור ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל באריכות. אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דודאי עיקר מילתא דנדרים ונדבות אי קריבין בי"ט או בח"ה היינו לענין תודה דהוי מילתא דפסיקא דכיון שא"א להקריבו בחג המצות כלל כמו כן אין יכול להקריבו בשום ענין לשם חובת תודה בחג השבועות משא"כ בשאר נדרים ונדבות דשלמים לא הוי מילתא דפסיקא דזימנין דמקריבין בחג השבועות כגון לשם שלמי שמחה אם לא הקריב כבר כדי צורכו וכ"ש דמילתא דפשיטא היא שיכול להקריבו בכה"ג בח"ה אלא דאפ"ה ממילא ילפינן כיון דאין רשאין להקריב תודה כיון דלא שייך בשלמי שמחה א"כ מה"ט גופא שלמים נמי אין רשאי להקריב היכא שכבר שחט כל מה שצריך לשלמי שמחה וה"ה למאי דס"ד דאיירי לענין ח"ה ולפ"ז נתיישב נמי קושיא השלישית שהקשו על פרש"י דלמסקנא דאיירי לענין בל תאחר שפיר משכחת לה שיכול להקריב בחג השבועות עצמו והיינו בשלמי נדבה שיכול להקריבן לשם שלמי שמחה ושאר קרבנות כגון עולה ותודה יקריב קודם י"ט או אחר י"ט וכמו שאפרש עוד בסמוך בל' הגמרא ומה שהקשו בקושיא השניה ועוד דאם כן אמאי כתיב בחג השבועות כיון דלמאי דס"ד דאף בח"ה סוכות אין מקריב לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם דא"כ לפירושו נמי קשה להיפוך דלמאי דס"ד דאיירי אף בח"ה אם כן אמאי כתב רחמנא בחג המצות לא ליכתוב אלא בחג השבועות ובחג הסוכות לומר דמה שאינו קרב בחג השבועות אינו קרב בחג הסוכות והיינו כל נדרים ונדבות אם כן כ"ש דאין מקריבין תודה בחג הסוכות שהרי אינו קרב בחג השבועות אע"כ דעיקר קרא לא מייתר כלל אלא מהקישא הוא דיליף לה רבי שמעון וכמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל ולדעתי צ"ע ליישב דברי התוספות בזה ודוק היטב:

שם בגמרא מתקיף לה רבי זירא השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא. וקשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי דמקרא מלא הוא אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ועולותיכם ומנחותיכם ונסכיכם ושלמיכם ואם כן אף לדברי האומר דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט עכ"פ צריך לאוקמי מיהא פשטא דקרא לענין ח"ה והכי איתא להדיא נמי בריש פ"ב דתמורה דכי אתא ר' דימי אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם ללמד דאף חובות נדרים ונדבות שאינן מחמת הרגל קריבין בח"ה ע"ש בגמרא דמצריך קראי טובא להכי. ונהי דלא קשיא לי נמי איפכא אסוגיא דהתם דכל הנך קראי ל"ל כיון דאפילו סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא אלא דבהא איכא למימר דעיקר קרא לקרבן חובה הוא דאתא שמחויב להקריבן דוקא בח"ה שבא ראשון דאע"ג דבלא"ה ילפינן לה במסכת ר"ה מובאת שמה והבאתם שמה מ"מ הו"א דאינו מחויב להביאן אלא מיד אחר הרגל דמיקרי נמי שפיר והבאתם שמה בביאה ראשונה קודם שמשכים והולך לו ועי"ל דעיקר קרא להנך דברים שהן חובה דלא שייך למילפינהו בק"ו מסלותי מסלתינן שהן לצורך המועד וה"ה לענין נדרים ונדבות דעולות אפשר דלא דמי לסלותי מסלתינן אלא דעיקר קושיא דר' זירא היינו דוקא לענין קרבן תודה דלא מיקרי קרבן חובה אלא כמו שלמי נדבה ונאכלין לבעלים א"כ שפיר קשיא ליה השתא סלותי מסלתינן כו'. אלא דקושיא הראשונה אכתי קשה דהו"ל לר' זירא לאקשויי מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם ויש ליישב דקושטא דמלתא קאמר רבי זירא דאפילו קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא איצטריך לנדרים ונדבות דשלמים ותודה דבלא"ה מסברא ילפינן לה דהשתא סלותי מסלתינן אלא עיקר קרא לשאר קרבנות אתא כדפרי' וכדמשמע שם בפ"ב דתמורה ועי"ל דמהאי קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא פסיקא ליה לר' זירא לאקשויי אדרבי שמעון דאפשר דכיון דקרא לקבעו חובה הוא דאתא לענין עשה דרגל ראשון א"כ אפשר דהכי קאמר קרא דמלבד נדריכם ונדבותיכם צריך להקריב קודם שיגיע המועד דבכה"ג דרשינן נמי קרא דבחג המצות ובחג השבועות בירושלמי דפ"ק דראש השנה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ע"ש ובחידושינו בפ"ק דר"ה הארכתי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר כו' והיינו דקא אתא לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות כו' עכ"ל. והקשה הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובתו שאלה י"ג דמאי איריא עצה טובה דהא ודאי בלא"ה כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה כדקאמר רבא בפ"ק דר"ה וליכא מאן דפליג עליה בהא. ובאמת היא קושיא עצומה ואדרבה לדעתי אין קושיא זו על פרש"י לחוד דלכאורה פרש"י בזה מוכרח מלשון הגמרא גופא וכ"ש שכן נראה ג"כ מלשון התוספות שכתבו להדיא פירוש סיפא דאינו בא בחג הסוכות היינו אם לא ירצה שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות של שנה הבאה וא"כ קשה יותר הא עובר בעשה. אמנם כן לפענ"ד יש ליישב ולפרש דהא דקאמר רבא בפ"ק דר"ה כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה והיינו בעשה דובאת שמה והבאתם שמה א"כ מצינן למימר דהיינו דוקא באפריש ולא אקריב דבהכי מוקמינן לקרא דובאת שמה והבאתם שמה בפ"ק דר"ה אבל אמר ולא אפריש דילפינן לה התם מעשה דמוצא שפתיך תשמור ועשית דהיינו מצות עשה א"כ איכא למימר דלא עבר ברגל ראשון דמהיכי תיתי אדרבה פשטא דקרא משמע דעשה דמוצא שפתיך היינו דומיא דלא תעשה דתשמור והיינו בג' רגלים דוקא וכן נראה להדיא ג"כ מלשון רש"י כאן שכתב כל מי שיש עליו תודה ולא כתב מי שיש לו קרבן תודה ולמאי דפרישית א"ש דביש לו קרבן תודה היינו אפריש ולא אקריב אין כאן עצה טובה אלא לכ"ע עובר בעשה דובאת שמה אלא דעיקר פלוגתייהו הכא היינו לענין מי שיש עליו תודה דהיינו אמר ולא אפריש כן נראה לי נכון ומוכרח ודו"ק:

דף כ עמוד א

בגמרא תני תנא כו' לימד על עולת חובה שטעון סמיכה. וקשיא לי אמאי צריך קרא להכי למיגמר עולת חובה מנדבה ות"ל דכולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות וא"כ ה"נ נילף מהאי הקישא לענין סמיכה דהא קיי"ל אין היקש למחצה לכאורה היה נ"ל בזה דלענין סמיכה לא שייך האי הקישא כיון דבכור ומעשר ופסח נמי שייכו בהאי הקישא דזאת התורה כדאיתא להדיא בזבחים דף ז' ע"ב דדרשינן ביום צותו וגומר זה בכור ומעשר ופסח וכה"ג משמע להדיא במנחות דף פ"ג לענין דפסח אין בא אלא מן החולין וילפינן לה מהאי הקישא ואפ"ה אמרינן במנחות דף צ"ב דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אם כן תו לא שייך הך הקישא לענין סמיכה בשאר קרבנות וכה"ג כתבו התוספת בפ"ק דחולין דף כ"א בד"ה כמשפט דלא שייך האי הקישא לענין סמיכה כיון דליתא בבכור ומעשר ופסח ע"ש אלא דקשיא לי בדבריהם דהא במנחות דף צ"ב משמע להדיא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונים סמיכה לאו ממעוטא דקרבנו ילפינן להו דהא מסקינן התם דקרא דקרבנו איצטריך לדרשא אחריתי אלא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה היינו משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות בבנין אב משום דאית להו פירכא ע"ש וא"כ אכתי אמאי לא יליף להו בהקישא ובאמת הקשו שם התוספות כן והניחו בתימא ולפ"ז נמי הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין אמאי לא יליף עולת חובה מעולת נדבה לענין סמיכה מהאי הקישא כיון דלא שייך הך תירוצא שתירצו התוספות בחולין מסוגיא דמנחות דאדרבא בהך סוגיא דמנחות גופא שייך נמי הך קושיא דהקישא לענין סמיכה ונלע"ד בזה דהא דסמיכה לא הוי בכלל האי הקישא דזאת התורה היינו משום דבהאי הקישא כתיבי נמי קרבנות ציבור וכיון דמסקינן במנחות דף צ"ב דגמירי דאין סמיכה בציבור אלא בשני מקומות וא"כ מש"ה אתיא הך הלכתא ואפקה מהקישא לענין סמיכה. ולפ"ז ממילא נתיישב' גם כן קושית התוספות שם לענין סמיכת בכור ומעשר ופסח דלא נילפינהו מהקישא ומש"ה נמי איצטריך הכא בשמעתין קרא דכמשפט לענין עולת חובה שטעון סמיכה כיון דלא שייך הקישא לענין סמיכה וכ"ז דלא כדברי התוספות בפ"ק דחולין שהבאתי לעיל ושיטת התוספות שם צ"ע ליישב כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה ויקרב את העולה כו' שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום כו' עכ"ל. ובאמת יש לתמוה על פרש"'י בזה דהאי קרא דויקרב את העולה לא איירי בקרבנות של אהרן כלל אלא בעולת העם כמו שהקשו בתו' בד"ה ויקרב ומה שתירצו בד"ה למד על עולת חובה דהר"ם מיישב פרש"י דמוקמינן לקרא דויקרב באם אינו ענין לקרבנות של אהרן מלבד שנראה דוחק אלא דיותר קשה דהאי קרא לעיל בקרבנות של אהרן הוי ליה למיכתב דטעון סמיכה בין לענין חטאת בין לענין עולה למאי דפריך בסמוך דלא שייך הקישא דזאת התורה לענין סמיכה וכ"ש לשיטת התוספת דשעה מדורות לא ילפינן להך תירוצא ונלע"ד שיטת רש"י בענין אחר דלית לן לאוקמי הך דרשא דויעשה כמשפט לענין עולת העם לחוד דאיירי ביה קרא דאכתי מאי בא ללמדנו דעולת חובה דטעונה סמיכה דמה דהוי הוי ולדורות נמי לא מצי איירי דהא דורות משעה לא ילפינן כמו שהקשו תוספות ועוד דכיון דעולת העם קרבן צבור הוי א"כ כה"ג לדורות אין טעונין סמיכה כיון דגמירי דאין בצבור אלא שתי סמיכות אע"כ דקרא דויעשה כמשפט שכתוב בסוף ענין בא ללמד על עצמו על כל הקרבנות דלעיל מיניה דהיינו כל קרבנות של אהרן וחטאת העם ושפיר ילפינן להו בק"ו מעולת העם דאע"ג שהיא עולת חובה והיא נמי קרבן צבור אפ"ה טעונין סמיכה אף על גב דאין בצבור אלא ב' סמיכות אפ"ה בקרבנות שעה לא איירי הלכתא כמ"ש התוספת מכ"ש בקרבנות של אהרן שהן קרבן יחיד וה"ה לחטאת העם שדומה לשאר חטאות דכתיב בהו סמיכה וכל חטאת חובה נינהו דלא שייך ביה נדבה א"כ מכ"ש שטעונין סמיכה. ועוד נ"ל דאף לפמ"ש לעיל דלענין סמיכה לא שייך הקישא דזאת התורה היינו בשאר קרבנות משא"כ לענין מלואים דכתיב נמי בהאי הקישא ולמלואים שפיר ילפינן מלואים ממלואים גופייהו בהקישא לענין סמיכה והשתא לפ"ז א"ש דאיצטריך קרא דויעשה כמשפט ללמד על עולת חובה שטעונין סמיכה ולא תקשה מה דהוי הוי למאי דפרישי' דמקרא דויעשה כמשפט למדנו שעולת אהרן ג"כ טעון סמיכה ממילא ילפינן מיניה לעולת חובה שהוא לדורות שטעונין סמיכה מק"ו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה למד על עולת חובה כו' ותימא דאמרינן התם דאין סמיכה בצבור אלא בשתי קרבנות כו' ולפרש"י ניחא ולפי מ"ש התוספת במנחות דף צ"ב ע"ב בד"ה גירסא בעלמא דרש"י פי' הך גירסא בעלמא כלומר דרבי יהודא לית ליה הלכה למשה מסיני אלא בגירסא בעלמא נקט ליה וא"כ אין מקום לכל דברי התוספות כאן דהא שפיר מצינו לאוקמי הך ברייתא הכא דויעשה כמשפט כר"י דלית ליה הלכתא אלא לגירסא בעלמא כדי שלא נטעה בשעיר עבודת כוכבים כדמשמע התם בכל הסוגיא א"כ א"ש הא דרבי קרא לעולת העם לסמיכה והרבה דקדוקים יש לדקדק בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא א"ל דאמר לך מני ב"ש היא. ויל"ד דלמאי דמשמע ליה השתא דב"ש לית ליה סמיכה בשלמי חובה כלל א"כ מאי איריא דאין סומכין עליהם ביום טוב ת"ל דבחול נמי אין סומכין ול"ל דבחול נהי דלית ליה סמיכה בשלמי חובה מדאורייתא אפ"ה מדרבנן טעונין סמיכה משא"כ ביו"ט דאיכא שבות להשתמש בבעלי חיים מש"ה לא אתי סמיכה דרבנן ודחי שבות דרבנן הא ליתא דהא למ"ד סמיכה דרבנן ע"כ א"א לסמוך עליו אפילו בכל כחו דהא עבד עבודה בקדשים דאסור מדאורייתא כדמקשה הש"ס בחגיגה דף ט"ז ע"ב לענין סמיכה דקרבן נשים ע"ש ומסיק התם דלא אשכחן סמיכה דרבנן אלא דאמרינן להו אקפו ידייכו שאינה סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדמסיק התם להדיא וא"כ לפ"ז דבסמיכה דרבנן אינו סומך בכל כחו אלא באקפו ידים בלבד א"כ אמאי אסרו ליה ב"ש בי"ט הכא משום שבות ת"ל דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כדאיתא בהך סוגיא דחגיגה גופא דלמאי דקאמר התם דכולהו תנאי דפליגי התם בי"ט משום שבות מדייק מינה רבב"ח דש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאלת"ה מאי קא עביד לסמוך ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין ממ"נ אי לית ליה לב"ש סמיכה מדרבנן כלל א"כ מאי איריא י"ט אפילו חול נמי שלמי חובה אין טעונין סמיכה לדידהו ואי אית להו סמיכה מדרבנן בחול ע"כ היינו באקפות ידים לחוד כי היכי דלא ליעביד עבודה בקדשים א"כ מה"ט גופא אין לאסור הסמיכה בי"ט משום דאין משתמש בבעלי חיים כיון דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כמו שהבאתי מסוגיא דחגיגה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

בגמ' אתיא מביניא ופרש"י דהיינו דגמרינן שלמי חובה מעולת חובה ומשלמי נדבה במה הצד הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים וסמיכה כו' עד סוף הדיבור. נראה דכוונת רש"י מה שכתב וטעונין נסכים ולא סגי ליה לפרש הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן היינו משום דאיכא למימר בכור ומעשר ופסח יוכיחו שהן קרבן יחיד ואין טעונין סמיכה כדאיתא במנחות דף צ"ב מש"ה מייתי מלתא דנסכים דתו ליכא למיפרך מבכור מעשר ופסח דמה להנך שאין טעונין נסכים כדאיתא התם ובהך מילתא דנסכים לחוד נמי לא סגי דאיכא למימר קרבנות צבור יוכיחו דגמירי דשתי סמיכות בצבור ולא יותר אע"ג דכל קרבנות הצבור טעונין נסכים מש"ה הוצרך לפרש תרווייהו דהצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים דהשתא תו ליכא למיפרך מידי כן היה נ"ל לכאורה אלא דאכתי לא הוי צריך לפרש כן דהא אמרינן בחולין דף קט"ו דכל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן והיינו דלא שייך למיפרך דבר פלוני יוכיח. לכך נ"ל לפרש לאידך גיסא שהוכרח רש"י לפרש כן דלא תקשי אהא דמסקינן במנחות שם דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה לאו ממיעוטא דקרבנו ממעטינן להו אלא משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות משום הנך פירכי דפרכינן התם וא"כ מ"ש משלמי חובה דשמעתין דמסקינן הכא דלב"ה אתיא מבינייהו ולא פרכינן ע"ז מפרש רש"י שפיר דשלמי חובה ודאי מצינן למילף מבינייהו משלמי נדבה ועולת חובה שחזר הדין במה הצד והצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים וה"ה לעולת חובה משא"כ בבכור ומעשר ופסח שאין טעונין נסכים דבהדיא ממעטינן להו התם במנחות מדכתיב לפלא נדר או נדבה והנך אינן באין מנדר ונדבה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ודו"ק:

שם וסברי ב"ש שלמי חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך וכו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא הא דאמר ר"י דלא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדרבנן דלמ"ד לא בעינן סמיכה בכל כחו עביד סמיכה גמורה ולמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן אמרינן להו אקפו ידייכו כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין וא"כ שפיר קאמר ר' יצחק בר אבא דהך ברייתא דלעיל ב"ש היא ופשיטא ליה דע"כ לב"ש הך סמיכה דשלמי חובה לאו דאורייתא היא דאי דאורייתא לא היתה נידחת משום שבות בעלמא להשתמש בבעלי חיים דהא קי"ל אין שבות במקדש וכ"ש הכא דאיכא עשה דסמיכה (ודלא כר' יוחנן בחגיגה דאמר בשבות פליגי) ובכך היה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל והנחתי בצ"ע דשפיר מצ"ל דבשלמי חובה כגון בחג השבועות מודו ב"ש דבעינן מיהו סמיכה מדרבנן משא"כ בי"ט אע"ג דאינן אלא שבות בעלמא וכ"ש באקפו ידייכו דאפילו שבות ליכא אלא גזירה בעלמא שמא יסמוך בכל כחו מ"מ כיון דלר' יוסי אליבא דב"ש לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א"כ מצי למיעבד מאתמול בהיתר גמור. והנלע"ד בזה דהש"ס סובר בפשיטות דהא דקאמר ר"י לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדאורייתא דאי מדרבנן א"כ לא א"ש הא דאמר ר"י על מה נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה משום דלענין סמיכה דרבנן דהיינו באקפו ידייכו כדמסיק הש"ס בחגיגה דאין שם סמיכה עליה כלל אלא משום נחת רוח בעלמא א"כ לכ"ע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמ"ש בחידושי ברכות דף מ"ב ליישב שיטת התוספות בסוטה פרק אלו נאמרין דשיעור סמיכה כ"ב אמה ע"ש באריכות שהעליתי כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג וכאן הואיל ואתא לידן אוסיף בהן דברים בתוספת ביאור ואביא לשון הסוגיא דזבחים בקצרה דאמרינן התם לימא מסייע ליה דביאה במקצת שמה ביאה דתניא כל הסמיכות שהיה שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיה בשער נקנור (והיינו אשם מצורע) כו' ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ומשני אמר רב יוסף הא מני ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפון וכו' איכא דאמרי אמר ר"י כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן הלכך לא אפשר ומקשה הש"ס מאי קסבר אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר כו' אמר ר"א בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר ר"א ב"מ וכו' אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא עכ"ל הגמרא וכתבו התוספות שם דלמאי דמסקינן סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא אמרינן להו אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים עכ"ל התוספות וכבר דקדקתי שם דע"כ הא דמספקא ליה להש"ס אי סמיכת אשם דאורייתא אי לאו דאורייתא היינו אי אשכחן שום דרשה באשם מצורע גופיה להטעינו סמיכה אבל כל כמה דלית לן דרשה מיוחדת ע"כ ממילא תליא בסברא דודאי כל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח כדאיתא במנחות וכדפרישית אי משום היקישא דזאת התורה או משום דאתיין מבינייהו והיינו כפירש"י בשמעתין דכל דבר שהוא קרבן יחיד וטעונין נסכים טעונין סמיכה א"כ לפ"ז אשם מצורע נמי טעונין סמיכה דהא אתיא בהיקישא ואיתא נמי בנסכים דילפינן לה התם במנחות מקרא אלא משום דמצורע אסור ליכנס לעזרה מש"ה מסקינן דלא הוי דאורייתא דאין דנין אפשר משאי אפשר דבכל סמיכה דאורייתא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה והכא לא אפשר. נמצא דלפ"ז לסברת המקשה דהתם בזבחים דלא בעינן סמיכה בכל כחו מדייק שפיר אי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך דא"כ מקיים מצות סמיכה דאורייתא ממש כמו בכל הקרבנות ויוכל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אע"כ דשמה ביאה וע"ז מסיק רב יוסף שפיר בלישנא קמא הא מני ר"י בר"י היא דאמר דמרחק צפון וא"כ אי אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה דהוי דאורייתא ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו באקפו ידייכו וא"כ אין שם סמיכה עליה כל עיקר כדאמרינן בחגיגה ומש"ה לא איכפת לן בהא שתהא תיכף לסמיכה שחיטה א"כ שפיר קתני בברייתא דהתם דכל הסמיכות תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו דניחא לן טפי לשחוט סמוך למזבח וסמיכה הוי בשער ניקנור ובכה"ג גופא קאמר רב יוסף לישנא דאיכא דאמרי דכל הסומך ראשו ורובו מכניס הלכך אי אפשר לקיים סמיכה דאורייתא ומש"ה לא היה תיכף לסמיכה שחיטה מה"ט גופא דבסמיכה דרבנן לא איכפת לן כלל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה:

ותדע שכן הוא דאלת"ה תיקשי להך לישנא בתרא דרב יוסף דמשום דבעינן סמיכה בכל כחו מש"ה לא אפשר לקיים תיכף לסמיכה באשם מצורע ובעי ליישב הא דקתני בברייתא חוץ מזו ואכתי כיון דמסקינן דהך סמיכה לא הוי סמיכה דאורייתא כלל כיון דאי אפשר לעשותה תיכף לשחיטה ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו דאמרינן אקפו ידייכו כמ"ש התוס' שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני חוץ מזו הרי אפילו בסמיכה זו יוכל לעשותה תיכף לשחיטה למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה שהרי המצורע עומד בשער ניקנור ויוכל להכניס ידו ולא יסמוך בכל כחו כיון דבלא"ה אמרינן אקפו ידייכו אע"כ כדפרישית דכל היכא שאינו עושה אלא סמיכה דרבנן באקפו ידייכו לא שייך כלל לומר תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה ואם כן שפיר קתני חוץ מזו מה"ט גופא. נמצא דלפ"ז היינו נמי סברת הש"ס דהכא ואם כן מקשה שפיר דע"כ הא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאורייתא דאל"כ לא שייך לומר דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה דב"ה אומרים צריך דודאי ב"ה מודו דבשאר סמיכות דרבנן אין צריך וטפי הו"ל למימר לר"י בהדיא לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך מדרבנן על מה נחלקו בסמיכה מן התורה ומדלא קאמר הכי אלמא דהא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאפי' לב"ש צריך סמיכה מדאורייתא כמו לב"ה כנ"ל נכון. ואף דלפמ"ש בפרק כיצד מברכין יש לחלק בין שחיטת אשם מצורע שתחילת מצותו על יסוד המזבח ומש"ה לא איכפת לן בתיכף לסמיכה שחיטה כלל בסמיכה שאינה אלא מדרבנן משא"כ בשלמי חובה דהכא שכל העזרה כשירה לכך אפ"ה אין לחלק דאדרבה הכא שייך טפי לומר דלא בעינן תכף לסמיכה לב"ש כיון דאיכא שבות וגזירה שמא יסמוך בכל כחו ומש"ה יותר טוב לעשותו מעי"ט ודוק היטיב:

דף כ עמוד ב

בגמרא תניא אמרו להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו' ויש לדקדק דמאי ק"ו איכא הכא נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בשבת לא הותרה אלא קרבנות ציבור כגון תמידין ומוספין ה"ה בי"ט אע"ג דבכה"ג מיפרך ק"ו דהא תמידין ומוספין בהדיא כתיבא בהו מ"מ הא קי"ל בס"פ כיצד הרגל דאפילו היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו ויש ליישב דאכתי איכא למילף מפסח ופרו של כ"ג ביה"כ וחביתין דכה"ג דאע"ג דקרבן יחיד הם אפ"ה דוחין שבת כיון דקבוע להם זמן כדאיתא ביומא ד' נו"ן ע"ש אם כן לפ"ז מה שפירש"י כאן כגון תמידין ומוספין לאו דוקא אלא עיקר מילתא נקיט ועוד נ"ל דהאי ק"ו בלא"ה לא נקטו לב"ה אלא לרווחא דמילתא לדבריהם דב"ש דלב"ה גופייהו לא איצטריך ליה למילף בק"ו דהא שמעינן להו בפ"ק דף י"ב מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ועוד דהא בסמוך דרשי ב"ה לה' כל דלה' אע"כ דלדבריהם דב"ש קאמרי דלית להו מתוך ולית להו נמי דרשא דלה' ומש"ה ממעטו לעולת ראיה ממיעוטא דוחגותם כדעולא לעיל או ממיעוטא דלכם ולא לגבוה כדאיתא בסמוך וא"כ בהא שפיר קאמרי להו ב"ה דלא שייך למעט עולת ראייה טפי משלמים כיון דאשכחן מיהו בשבת שהותרה לגבי גבוה אע"ג דאסור להדיוט כנ"ל ודוק:

שם אמרו להם ב"ש הלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה. נראה דסברי ב"ש כלבים לא איצטריך למעט מלכם אע"כ דלכם ולא לגבוה וסברי נמי דלנדרים ונדבות לא איצטריך דבלא"ה ממעטינן להו מקרא דעולת שבת בשבתו כדאיתא בס"פ אלו דברים וא"כ ע"כ לא איצטריך אלא למעט עולת ראייה אבל לב"ה כלבים צריכין מיעוטי כיון דמיקרו נפש כדאיתא לקמן מדר"י הגלילי ונדרים ונדבות לב"ה נמי איכא למימר דממעט להו מעולת שבת בשבתו ועיין מה שכתבתי בזה לעיל במימרא דעולא ובפ"ק דף י"ב. ומה שכתבו התוספות כאן בד"ה לכם דב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה לא ידעתי מאי פסיקא להו דטפי אית לן למימר דנדרים ונדבות מימעט הוא מעולת שבת בשבתו כדמשמע בכמה דוכתי וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה נדרים ונדבות וכו' וה"ר שמואל היה מפרש פי' אחר וכו' וקשה להאי פירושא דבפרק אלו עוברין אמר להדיא וסבר לה כאבא שאול וכו' עס"ה. ולענ"ד אדרבא לפירוש ראשון שהוא פירש"י קשה טפי מאי קאמר התם וסבר לה כאבא שאול דהא ת"ק דאבא שאול הוא דאמר בברייתא דהכא דלכם ולא לעכו"ם וכו' אע"כ צ"ל דודאי אבא שאול גופא דאמר לשון הק"ו בלשון אחרת אפ"ה מודה נמי לת"ק בהא דאמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר לכם וכולה מילתא דמהדרי להו ב"ה לכם ולא לעכו"ם וכיון שכן ניחא ליה לתלמודא בפרק אלו עוברין דס"ל כאבא שאול להזכיר שם התנא בפירוש משא"כ במילתא דת"ק לא נזכר שם אומרו וכה"ג אשכחן בפסחים דף כ"ו במילתא דרבי יוסי ורבנן בעצי אשירה לענין זה וז"ג דאמרינן דר"א היא אע"ג דרבנן מודו ליה וכמו שפירש"י שם וכה"ג אשכחן טובא בש"ס. ומ"ש התוספות בסוף דבריהם אלמא דס"ל לאבא שאול דנדרים ונדבות קריבין בי"ט ולמאי דפרישית לק"מ דשפיר מצינן למימר דלאבא שאול נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולאו ממיעוטא דלכם דהא ב"ה גופייהו קאמרי דלכם ולא לכלבים אלא דנדרים ונדבות בלא"ה מימעט י"ט מעולת שבת בשבתו כדפרישית כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו שמואל ודו"ק:

אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו וכו'. לכאורה נראה דר"ה לאו אברייתא ואשקלא וטריא דלעיל בסמוך קאי דהכא ודאי לא שייך למימר מדאורייתא מיחזי חזי דהא פלוגתייהו דב"ש וב"ה ודאי מדאורייתא איירי אי מק"ו או מדרשא דקראי דלה' ולכם א"כ מדמהדר ליה ב"ש לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו ע"כ נדרים ונדבות מדאורייתא אסירי אע"כ דר"ה אברייתא דמייתי רב יוסף לעיל דף י"ט קאי דמסיק התם אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט וכן אמימרא דעולא לעיל והא דס"ד למימר דמדאורייתא מיחזי חזי היינו משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וע"ז מסיק ר"ה דאפ"ה אסירי מדאורייתא והיינו ממיעוטא דלכם או ממיעוטא דוחגותם כדפרישית לעיל וע"ז מייתי שפיר ראיה משתי הלחם דממעטינן נמי בפרק אלו עוברין ממיעוטא דלכם וע"ש בתוס' כך נראה לי לכאורה. מיהו לפי' רבינו שמואל שהביאו התוס' יש לפרש בענין אחר בפשיטות דכיון דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה היינו בעולת ראייה ובהא מהדרי להו ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו שאסור לגבוה והיינו עולת נדבה דאסור מדאורייתא משא"כ שלמים קאמר דמותר להדיוט והיינו נמי מדאורייתא מיהו מדחזינן סוגיא דעלמא בכולה דוכתי בש"ס דנקיט סתמא נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ואפי' שלמים משמע א"כ סד"א דנהי דשלמי נדבה שרי מדאורייתא משום דאמרינן הואיל דחזי ליה לשלמי שמחה אלא דאפ"ה אסור מדרבנן משום שמא ישהה ובהא מסיק ר"ה לאפוקי מהאי פירושא דליתא דאפילו מדאורייתא אסורין ומייתי ראיה משתי הלחם דאע"ג דאיכא למימר נמי הואיל אי בעי מיתשיל עליה כדמקשה הש"ס התם בפרק אלו עוברין וכמ"ש שם רש"י והתוס' ואפ"ה לא דחי י"ט והיינו ע"כ משום דבכה"ג לכ"ע לא אמרינן הואיל כיון דלא חזיין עד שיזרק דמן עליהן וא"כ ממילא שמעינן דבקדשים לא אמרינן הואיל וא"כ ממילא דבנדרים ונדבות נמי לא אמרינן הואיל ואסורין מדאורייתא או ממיעוטא דלכם כדפרישית כנ"ל ודוק:

שם איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט עבר ושחט מאי ופירש"י מהו שיזרוק את הדם עכ"ל. ויש לדקדק דמאי קמיבעיא להו כיון דזריקת הדם אינו אלא משום שבות א"כ הא קי"ל דאין שבות במקדש וזריקת הדם הוי שבות דמקדש במקדש עצמו כדאשכחן בכמה דוכתי ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) בפירש"י שם בד"ה צרכי שבת ע"ש וליכא למימר דבעל איבעיא אסיק אדעתיה הך ברייתא דכבשי עצרת דמייתי בסמוך דמשמע מינה דאע"ג דזריקת דם הוי שבות אפ"ה לא דחי שבת אלא דאכתי מספקא ליה לבעל איבעיא אי יש לחלק בין שבות שבת לשבות י"ט כדמסיק הש"ס בסמוך דא"כ דהוי קים ליה הך ברייתא א"כ ודאי איכא למיפשט מרישא דהך ברייתא דקתני להדיא הדם יזרק והבשר יאכל אלמא דמותר ליזרוק מיהו היכא שהבשר קיים וא"כ לא שייך שפיר מימרא דרבא דאמר זורק את הדם על מנת להתיר הבשר באכילה ומאי קמ"ל הא מעיקרא לא מיבעיא ליה בכה"ג דהוי פשיטא ליה מהך ברייתא שזורק הדם בשביל הבשר:

ולולי פירש"י היה נראה לי לפרש דהא דקאמר בעל האיבעיא עבר ושחט מאי ולא קאמר מהו שיזרוק הדם היינו משום דלענין הקטרת אימורין נמי הוי מספקא ליה דאפשר דאע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט מדאורייתא היינו לכתחילה משום דאין להם זמן קבוע שיכול להקריבן קודם י"ט או לאחר י"ט משא"כ כשעבר ושחט דהשתא יש להם זמן קבוע להקטרתן א"כ איכא למימר דיוכל להקטירן בי"ט דאתי עשה דהקטרה ועשה דאכילת קדשים ודחי לא תעשה די"ט אע"ג שיכול להקטירן בלילה אפ"ה הא קי"ל חביבה מצוה בשעת' דמן התורה הקטרת אימורין דוחה שבת כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ס"ח ע"ב) ועוד דאיכא נמי עשה דהשלמה דלכתחילה אינו יכול להקטירן בלילה אלא כשנתותרו כדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"ב ע"ש בפירש"י ועוד דבמנחות דף מ"ח לענין כבשי עצרת דבסמוך דשקיל וטרי הש"ס התם טובא ומסיק דאמרינן חטא בשבת כדי שתזכה בשבת באותו קרבן עצמו אבל עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בי"ט או בחול לא אמרינן וא"כ ה"נ אית לן למימר חטא בי"ט כדי שתזכה בי"ט ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו נמצא דלפ"ז כמה טעמי רבה איכא למימר דבעבר ושחט מותר להקטיר אלא דאיכא למימר נמי לאידך גיסא דכל הנך ראיות שהבאתי היינו כדי לקיים מצות הקרבן כמצותו בהכשר או היכא דאיתנס משא"כ היכא שעבר ושחט במזיד שלא כדין איכא למימר דאפילו שבות דזריקה לא דחי וכ"ש הקטרה כדאשכחן בכמה דוכתי דהיכא דאיכא פשיעותא דכהנים לא עבדינן להו תקנתא וכמו שאבאר עוד בזה בסמוך נמצא דכולה מילתא מספקא ליה בין בזריקה ובין בהקטרה ובהא פשטו ליה רבא ורבה בר ר"ה דהקטרה גופא ודאי אסור אבל בזריקה פליגי מר כדאית ליה וכו' כנ"ל נכון לולי רש"י לא פירש כן. מיהו אף לפירש"י יש ליישב קצת מה שהקשיתי מהא דאין שבות במקדש דאפשר לומר דבעל האיבעיא ידע הך ברייתא דכבשי עצרת ואפ"ה מיבעיא ליה משום דיש לחלק ולומר דדוקא בכבשי עצרת דקרבן ציבור דחינן שבות דזריקה משא"כ נדרים ונדבות קרבן יחיד נינהו מיבעיא ליה כן נראה לי ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו האימורין וכו'. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי דמצי למימר דאיכא בינייהו עולת נדבה דלרבא לא זריק ולרבה בר ר"ה זריק ויש ליישב דמלישנא דרבא ורבה בר"ה דאמר ע"מ להקטיר אימורין לערב משמע דשייך פלוגתייהו נמי בשלמי נדבה דאי בעולת נדבה לא שייך לישנא דלהקטיר אימורין דבעולה אין חילוק בין בשר לאימורין מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאיכא בינייהו בשלמים גופייהו והיינו בנטמא הבשר וע"ז מקשו התוס' שפיר דאכתי מצי למימר איפכא כגון שנטמאו האימורין כן נ"ל וק"ל:

בגמ' מיתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הדם יזרק והבשר יאכל. משמע דהנך כבשי עצרת כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה כמו שפירש"י והוא מוכרח דאי עלו לשם חובה אמאי לא יזרוק בשבת אפילו לזרוק ולהקטיר שרי אפילו בשבת כדין כל כבשי עצרת (ומהרש"א ז"ל לא דק בזה ואגב שיטפיה כתב כן ע"ש) אלא דבמנחות דף מ"ח מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דפסולין לגמרי משום דכבשי עצרת איתקשו לחטאת דפסול שלא לשמו והיינו ללשון ראשון שפירש"י שם דלענין שלא לשמו איירי ע"ש והך ברייתא דהכא פליגא אהך ברייתא דהתם אלא דיש לדקדק אהך ברייתא דהכא מאי קסבר אי אית ליה הך היקישא דחטאת ליפסלו לגמרי אי לית ליה היקישא אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ברפ"ק דזבחים דהא דקתני דלא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל בקרבנות ציבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר בפ"ק דשבועות ובפ"ק דזבחים דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן כדמשמע התם בפ"ק דשבועות וע"ש בתוס'. ועוד י"ל כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם וא"כ נראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת הציבור שמותריהן לנדבות ציבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות משא"כ כבשי עצרת דשלמי ציבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפ"ב דשקלים ולא אשכחן שלמי נדבה בציבור אלא בכבשי עצרת בלבד מש"ה לא שייך בהו האי תנאי ב"ד מש"ה קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כן נ"ל נכון:

דף כא עמוד א

בגמ' וטעמא מאי בהמה חציה של עכו"ם וכו' ופירש"י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ"ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר"ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש"י שם דר"ה פליג אדר"ח דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ"ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר"ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי' בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע"כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפ"ז ממילא דהוי הלכה כר"ח דפליג אדר"ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי"ל כר"ח וא"כ לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט כר"ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב"י שכתבו דלפי שיטת הרמב"ם לא הוי גריס ופליגא דריב"ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב"ם דמ"מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר"ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב"ם סובר דלא כפירש"י כאן אלא כשיטת התוס' דר"ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס' מילתא בטעמא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה"ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי' התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:

שם אמר ר"ח בהמה חציה של עכו"ם וכו' עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר"ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע"ג דהוי נמי אב מלאכה אפ"ה מותר לר"ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב"ה לאפות פת מרובה בי"ט אע"ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע"ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ"מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי' בסמוך במתני' דעיסת כלבים נאפת בי"ט ולפ"ז ה"ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ"ש התו' בד"ה לכם ולא לכלבים דלפ"ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:

מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא נמי אין נעשית א"כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע"ג דחד טירחא הוי מ"מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת"ק לרשב"א לעיל דף י"ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ"ש הפוסקים והא דשרי נמי ת"ק בנחתום למלאות חבית של מים אע"ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ"מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:

ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס"ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב (אח"כ ראיתי בל' הר"ן בברייתא דרשב"א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב"א וכתב בשם תוס' לתרץ ולחלק בין שבת לי"ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון) א"כ משמע מה"ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי"ט לצורך חול או לצורך עכו"ם אפי' בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי' תק"ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש לשון המשניות דפ"ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא אין נעשית בי"ט ואפילו לישה בכלל. ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר ר"ח אסור לאפותה ה"ה וכ"ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע"ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי"ל כרשב"א אפ"ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר"ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי"ט או ע"י עכו"ם דאפ"ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ"ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי"ט לחבירו ויבואר בק"א ודוק היטב:

בתוס' בד"ה עיסה וא"ת האמר לעיל רשב"א וכו' וי"ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו' אבל הכא אסור לאפותה בי"ט עכ"ל. ע"כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב"א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא"ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל (כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) במסקנא דרבי ירמיה ור' זירא ע"ש) או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ"ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ"ק דחלה מוקי להך מתני' דעיסת כלבים כרשב"א וא"כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ"פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א"כ מהך סברא דרשב"א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו"ם והאי מיעוטא ע"כ משמע דאתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב וע"ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו"ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ"ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ"ל ודוק היטיב:

בד"ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו' ופירש"י ופליגא אההיא דלעיל דר"ח וכו' ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה וכו' עס"ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א"ש הא דמסיק הש"ס בסמוך אהא דר"ה דפליגא אדריב"ל דהא מה"ט גופא שכתבו התוספות דר"ה לא פליג אדר"ח כ"ש דלא פליג אדריב"ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו' לא גרסינן לקמן ופליגא דריב"ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר"ה והיינו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל באחד משני דרכים הללו ע"ש אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש"י גרס לקמן ופליגא דריב"ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר"ה אם כן מדשתקו בעלי התוס' משמע דאודויי אודי ליה. והנלע"ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס' דקאי נמי אדר"ה והיינו משום דאף לשיטת התוס' שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ"מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא"כ לפ"ז סבר ר"ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' כ"ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע"כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ"ה לא התיר להם ר"ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע"י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס ופליגא דריב"ל דכיון דריב"ל אוסר לזמן אדם בי"ט אע"ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ"ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א"כ ע"כ סבר ריב"ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א"כ ממילא דפליג אדר"ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע"י הערמה כן נ"ל נכון לפי שיטת התוס':

אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס' לכל זה למשכוני נפשייהו אדר"ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר"ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא"ה לא קיימי ר"ה אליבא דהלכתא כיון דריב"ל פליג עליה ויש ליישב ודו"ק היטב:

בגמ' והא חזי לכלבים והקשה מהרש"א ז"ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש"ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי"ט והיינו ע"כ משום לכם ולא לכלבים א"כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס"ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע"י מיעוט מלאכות אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשה הש"ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש"א ז"ל. אמנם לעד"נ ליישב דנהי דמעיקרא ע"כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור"י ב"ב אלא כל המלאכות נעשה ע"י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר"ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר"ה דלעיל אלא דע"כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע"י ישראל מש"ה קשיא ליה שפיר אדר"ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא"כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א"כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש"ה התיר להם שמעון התימני וע"כ היינו משום דחזי לכלבים שא"א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר"ע וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע"ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב"ב ס"ל כר"י הגלילי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ולכאורה כ"ש דשייך נמי לומר דאפילו נפש אדם במשמע כדאשכחן במלחמת מדין דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף אלא דאפילו הכי ממיעוטא דלכם למעט נמי כלבים אע"ג דמזונתן עליו היינו משום דמיעוטא דלכם לגמרי משמע אלא דיותר נראה דר"י הגלילי סבר דבנכרים לא צריכי מיעוטא דלא שייך לרבינהו כלל מרבויא דכל נפש כיון דאין מזונתן עליו פשיטא דאסור דגרע טובא מעושה לצורך חול אע"כ דמיעוט דלכם היינו למעט כלבים אע"ג דמזונותן עליו ואפשר לומר ג"כ דר"י הגלילי סבר דכלבים נמי לא מיקרי מזונותן עליו לענין יו"ט כיון דאפשר לפייסן בדבר שאין בו צורך מלאכה כלל או בדבר שנעשה מעיו"ט וכ"ש לשיטת רש"י דלקמן בר"פ אין צדין דבאוכל נפש דאדם עצמו נמי אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מעי"ט כן נראה לי ודו"ק:

דף כא עמוד ב

בתוספות בד"ה לכם ולא לכלבים וכו' אומר הר"ש מאייבר"א בשם אחיו הר"מ דהלכה כר"י הגלילי וכו' דהא אשכחן סתמא מתני' כוותיה וכו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בשם בעל המאור דמשום הא לא איריא דהך מתני' א"ש נמי אפילו אליבא דר"ע ומש"ה פסק הלכה כר"ע מחבירו ומה שיש לדקדק על דבריו עיין בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ובל' הרא"ש והר"ן ז"ל. מיהו לענ"ד בלא"ה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח דהלכה כר"י הגלילי והיינו מדמקשה אביי לרב יוסף ולר"י הגלילי וכו' הנהו סופלי לחיותא היכא שדינן בי'ט ומאי קושיא דילמא אה"נ דלר"י הגלילי אסור ואנן עבדינן כר"ע וליכא למימר דמילתא דפשיטא היא דלכ"ע שרי הא ודאי ליתא דהא בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ט א)"ר להדיא דר"י ור"ש פליגי בה ומשמע התם דלר"י אסור למשדינהו לחיותא וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דהלכה כר"י הגלילי וא"כ מקשה שפיר אביי לרב יוסף ממעשים בכל יום דשדינן להו. אחר זה ראיתי שהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הרגיש בזה והאריך מאד ולפירושו לאו ממעשים בכל יום מקשה והנלע"ד כתבתי:

בגמ' אמר אביי לרב יוסף וכו' הני סופלי לחיותא היכא שדינן להו ביו"ט. ופירש"י הנך סופלי גרעיני תמרים ולפ"ז צ"ל דהני גרעיני דתמרים היינו מתמרי פרסייאתא דאי בארמייתא הא אמרינן להדיא בפרק במה מדליקין דאפילו לר"י שרי בין בשבת ובין ביו"ט הואיל וחזי אגב אימייהו וא"כ לא בעינן ככר או תינוק וכדאמרינן נמי להדיא בשבת בפ' נוטל ע"ש אע"כ דבפרסייאתא איירי ומש"ה בעינן בשבת ככר או תינוק וא"כ אתיא מסקנא דהכא כמסקנא דפרק נוטל. אלא דלפ"ז קשיא טובא הא בפרק במה מדליקין אמר רב להדיא דתמרי דפרסייאתא פלוגתא דר"י ור"ש הוא לענין הסקה ומשמע התם דמה"ט אמר ר' חייא לרב דבי"ט אסור למשדינהו לחיותא ואע"ג דדחי הש"ס התם דאפשר דרב לא קיבלה מיניה מ"מ משמע דדיחוי' בעלמא הוא אדרבה דהא בשילהי שבת מסיק הש"ס להדיא דרב אית ליה מוקצה וכדאיתא נמי להדיא בפ' כירה (שבת ד' מ"ה א)"כ לפ"ז לאביי ורב יוסף דהכא דאית להו נמי במוקצה כר"י כמ"ש התוס' בפרק כירה (שבת ד' מ"ו) בד"ה דנפטא וע"ש בחדושינו וא"כ משמע דלדידהו אסור בפרסייאתא בין בשבת ובין בי'ט וא"כ קשיא טובא מהא דקשיא להו לאביי ורב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן דהא לדידהו לקושטא דמילתא אסור (גם את זה מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ש באריכות ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול):

והנלע"ד ליישב בענין זה הוא לפי מה שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט הלכה י"ב שכתב דאין מסיקין בשברי כלים ביו"ט שהיא מימרא קמייתא לרב בפרק במה מדליקין כר"י וכתב שם ג"כ דאין מסיקין בקליפי אגוזים ושקדים ביו"ט והיינו מימרא בתרייתא דרב התם בפרק במה מדליקין וקשיא לי טובא למה השמיט הך דינא דאין מסיקין בגרעינין שהיא מימרא מציעתא דרב התם והתמיה שלא הרגיש בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם ז"ל. אמנם כשזכיתי לסוגיא דכאן צדקו מאד דברי הרמב"ם ז"ל שמשה אמת ותורתו אמת שמסוגיא דהכא יצא לו כן דמדמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי שהן גרעיני תמרי דפרסייאתא לר"י הגלילי היכי שדינן להו בי"ט והיינו ע"כ דממעשי' בכל יום קשיא להו וא"כ הרי לפנינו דאפילו לאביי ורב יוסף דסברי כר"י במוקצה ונולד אפ"ה פשיטא להו דמעשים בכל יום דשרי והיינו מטעמא דמסקינן הכא דחזי להסקה שעומדין להסקה ולמאכל בהמה א"כ לפ"ז אפילו ר"י מודה דשרי דלא מיקרי נולד כלל דלא דמי לשברי כלים דאין מסיקין דהתם מאתמול הוי כלי והשתא הוי שבר כלי משא"כ בהנך גרעינין שמאתמול היו עומדין ומוכנין לכך ולא הוי נולד מש"ה שרי לפ"ז משמע דרב לא קיבלה מיניה דר' חייא לענין גרעינין כיון דאביי ורב יוסף מסקי הכי בשמעתין ולא דמי לקליפי אגוזים דכיון דאין עומד להסקה א"כ הוי נולד דמאתמול הוי שומר למאכל אדם השתא לא חזי כ"א להסקה ובהיסק גדול ואין לך נולד גדול מזה. ואע"ג דבפ' במה מדליקין משמע דגרעינין חמירי מקליפי אגוזים מ"מ לפי המסקנא דאביי ורב יוסף דהכא ודאי משמע דקליפין גריעי מגרעינין מטעמא דפרישית והיינו נמי לפי המסקנא דהתם דהא דרב בגרעינין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא (וע"ש בתוס' ובחידושינו שסותר קצת למה שהעליתי כאן) ולמאי דפרישית הכא קושטא דמילתא הכי הוא דרב מודה בגרעינין דשרי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל לנכון בלי שום גמגום וממילא רווחא שמעתא. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה בעל לחם משנה בפ"ג מהלכות י"ט גבי בני חיל נותנין קמח דלמאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים א"כ למה פסק בפכ"ו מהלכות שבת דמותר לטלטל בשבת כל הקליפין וגרעינין למאכל בהמה הא בשמעתין משמע להדיא דלר"י הגלילי אסור לטלטל אלא אגב ריפתא ובאמת דאין מקום לקושיא זו כלל דהרמב"ם ז"ל כ"כ לשיטתו דמוקצה ונולד מותר בשבת אלא דבי"ט דס"ל דמוקצה ונולד אסור מש"ה פסק בשברי כלים וקליפין לאיסורא והיינו משום דהו"ל נולד דאסור בי"ט ומש"ה בכוונה גדולה השמיט לדין דגרעינין דאפילו בי"ט שרי כיון דלא הוי נולד מטעמא דפרישית וזה ברור ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הני סופלי וא"ת מאי מספקא ליה וכו' ואי בעי לאוסרו משום מוקצה וכו' דא"כ תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה וכו' עס"ה. ולכאורה תירוצם ופירושם נראה דוחק דלפ"ז העיקר חסר מל' המקשה. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דודאי עיקר הקושיא היינו משום נולד כדמשמע להדיא מכל השקלא וטריא דאביי ורב יוסף בהך מילתא דסופלי בי"ט ובשבת היכי עבדינן להו וא"כ משמע דהיינו משום נולד כדאשכחן להדיא בפרק במה מדליקין ובפרק נוטל וכדפרישית ומעתה לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' ממאי דמשמע מכמה משניות וברייתות ומימרות דמותר לטלטל ולהאכיל הבהמות דבר הראוי להם דודאי פשיטא דשרי כיון דלא שייך בהו נולד דמאתמול היה מוכן ועומד לכך (ובשר תפוח ע"כ נמי לא מיקרי נולד דאי מיקרי נולד פשיטא דאסור למאי דאית ליה נולד והא דשרי ר"ה בפרק מפנין היינו משום דבמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלא דלקושטא דמילתא אפילו לר"י שרי כמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה בשר תפוח ע"ש) משא"כ בהנך סופלי שהן גרעיני תמרים שפיר הוי נולד דמאתמול לא היו מוכנים לכך כדאמרינן בפרק במה מדליקין דהא מעיקרא מיכסי (היינו לפי שהן טפילין ושומר למאכל אדם) והשתא מיגלי וכמו שכתבתי בסמוך באריכות ולע"ד התמיה קיימת על התוס' וסייעתם שלא פירשו כן כיון דסוגיא דבמה מדליקין בהכי רהטא. אלא דנראה לי דמשמע להו דהנך סופלי ע"כ לא דמי להנך גרעיני דתמרי פרסייתא דאל"כ קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דפרק במה מדליקין דמשמע דרב קיבלה מיניה דר' חייא דבי"ט אסור ולא נחתו לפרש הסוגיא כמו שפירשתי בסמוך:

מיהו באמת ראיתי בל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שכתב להדיא דהא דמקשה מהנך סופלי היינו משום נולד וכדפרישית ועדי בשחק שבהשקפה ראשונה זכיתי לכוין מסברא דנפשאי לכל אותן הדברים שיצאו מפי קדוש של הרמב"ן ז"ל מה שכתב בענין זה באריכות:

אלא דבמ"ש שם דהא דמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי לר"י הגלילי ולא לר"ע היינו משום דלר"ע כיון דדריש דנפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ כיון שכלל הכתוב אדם ובהמה בתיבה אחת דנפש א"כ שוב אין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומש"ה לא מיקרי נולד ומתוך כך העלה בסוף דבריו דמותר להרבות במלאכות בשביל כלבים אע"ג דהוי אפשר לפייסינהו במאכלים אחרים שאין צריכין כל הנך מלאכות והיינו כיון דאשכחן הכי באוכל נפש דאדם והשיג בזה על בעל המאור שכתב להיפך ע"ש באריכות והר"ן ז"ל תופס עיקר בזה שיטת הרמב"ן ז"ל דמותר להרבות במלאכות בשביל אכילת כלבים מאותו הטעם עצמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה בזה כיון שבתיבה אחת הוציאם הכתוב ע"ש בל' הר"ן שכתב כן בפשיטות. אמנם אף שאיני כדאי להשיג על מה דפשיטא להו להרמב"ן והר"ן ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו להך גיסא מיבעיא לי טובא לאידך גיסא דלע"ד נראה לי עיקר בזה כשיטת בעל המאור דאסור להרבות במלאכה באכילת כלבים לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל שכתב בר"פ אין צדין דאפילו אוכל נפש דאדם אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מאתמול שלא התירה התורה אלא בשחיטה ובישול ואפיי' שמפיגין טעמן א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא באכילת כלבים כלל דאפשר להאכילן מה שנאפה מאתמול אלא דאפילו לשיטת החולקים על רש"י נמי נראה דאין לדמות כלל מאכל אדם ומאכל בהמה בזה דאע"ג שכללן הכתוב בריבוי דכל נפש אפ"ה היינו לענין עיקר שריותא דמותר לעשות מלאכה בשבילן והיינו היכא דלא סגי בלא"ה אבל היכא דאפשר ודאי אסור להרבות במלאכה שלא לצורך דדוקא באדם התירה התורה להרבות במלאכות משום שמחת י"ט שיש מצוה באכילת משמנים וריבוי מעדנים ודוקא בדברים שהן שוה לכל נפש משא"כ בדברים שאין צריכין אלא למפונקים כגון מוגמר וכיוצא בו אסורין מדאורייתא ואם כן הדעת נותנת דלא שייך הך מילתא כלל באכילת כלבים כיון שלא ריבן הכתוב אפילו לר"ע אלא משום דמזונתן עליו וא"כ מילתא דפשיטא דבכה"ג לא מיקרי מזונתן עליו שאינו מחויב להאכילן מעדנים ומאכלין חמין שאין מפיגין טעמן ועוד אפילו אם לו יהא כדבריהם דמדאוריתא שרי אפ"ה מדרבנן ודאי אסור דהא אפילו באוכל נפש דאדם אסור בכל מידי דהוי מצי למיעבד מאתמול בדברים שאין מפיגין טעמן כדאשכחן להדיא בפ"ק דף י"ד בדיכת תבלין ומלח כן נראה לי ולע"ד הדבר צריך תלמוד אלא דאף לפי מה שכתבתי אפילו הכי א"ש האי דסופלי דשמעתין דדוקא לר"י הגלילי דאוסר לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דאין מזונתן עליו דבאכילה כל דהוא שאין צריך מלאכה סגי להו (דע"כ דהכי הוא דאל"כ לישתרו מטעם מתוך דהוי צורך היום קצת) מש"ה הוי שפיר נולד דמאתמול לא הוי מוכנים לכך משא"כ לר"ע לא שייך הך קושיא כיון דלדידיה שרי לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דמזונתן עליו אם כן לא הוי נולד דהנך גרעינין מאתמול לא היו מוכנים עומדין לכך ואע"ג דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי אפ"ה לית לן בה דכאוכל' דאפרת הוא כן נראה לי נכון בעזה"י וכבר אפשר ליישב ולפרש כן בכוונת סוף דברי התוס' אלא שקיצרו במובן וכתבו ג"כ מוקצה במקום נולד ודו"ק היטב:

בגמרא ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל מזמנין וכו' כבר כתבתי בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל דאיכא דלא גרסי בגמרא הך ופליגא ומש"ה פסק הרמב"ם כר"ה בעובדא דבני באגי ופסק ג"כ כריב"ל בהך דאין מזמנין נכרי ביו"ט לפי שסובר דלא סתרן אהדדי אלא כיון דבגירסת הרי"ף משמע דגריס ופליגא כגירסת רש"י שהרי כתב דליתא לדר"ה מדריב"ל וא"כ מסתמא דגריס לה נמי הרמב"ם ז"ל שהוא תלמידו ומה"ט גופא נמי הקשו על מ"ש הרב המגיד ז"ל דהרמב"ם נמי גריס הך ופליגא אלא דלאו אדר"ה קאי אלא אשקלא וטריא דמוקצה קאי והיינו מדמתיר ריב"ל לזמן הנכרי בשבת ממילא דשרי לטלטל בשבילו ע"ש שזה תמצית דבריו נמצא לפ"ז סוף סוף חולק הרמב"ם על הרי"ף רביה בעיקר הדין דבני באגי מלבד כמה קושיות שהקשו על פי' הרב המגיד ז"ל. ואני אוסיף להפליא על פירושו דמשום מוקצה לא הוצרך הש"ס לומר דאביי ורב יוסף פליגי אדריב"ל דהא בלא"ה פליגי דאביי ורב יוסף ס"ל במוקצה כר' יהודה כמ"ש התוס' והרשב"א בפ' כירה בכמה דוכתי ואילו ריב"ל אמר בהדיא שם בפרק כירה דכר"ש ס"ל במוקצה. לכך נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהא דאמרינן בשמעתין דהך דריב"ל פליגא אהך פיסקא דבני באגי היינו דוקא לפי השקלא וטריא דשמעתין דלעיל דמשמע דפשיטא לתלמודא דר"ה לא ס"ל דהלכה כרשב"א דאל"'כ אין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל דפשיטא דמותר לאפות לבני באגי היכא דיהבי ריפתא לינוקא מהך טעמא דרשב"א וכמו שהקשו בתוס' למילתא דר"ח והוצרכו לדחוק ולחלק וכבר כתבתי דיותר נראה דהנך אמוראי דאיירי בשמעתין דהכא לא ס"ל הך דרבא דאמר הלכה כרשב"א ומש"ה מקשינן מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני ואיצטריך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ולאהדורי אתנאי דפליגי בלכם ולא לכלבים ועל זה סובב והולך כל השקלא טריא דאביי ורב יוסף בהנך סופלי שאם היה מקום לומר דהלכה כרשב"א ולהתיר לגמרי לאפות בשביל פת אחד א"כ פשיטא דמותר לאפות לבני חילא בשביל פת שנותנין לתינוק וממילא דאין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל אע"כ סברי הנך אמוראי דהכא דהלכה כת"ק דרשב"א ולפ"ז ע"כ הא דשרי לאפות לבני חילא היינו משום דאמרינן הואיל כל חדא וחדא חזיא לינוקא ואע"ג דמדרבנן אסור אפ"ה בכה"ג מותר כיון דמדרבנן שפיר סמכינן אדרשב"א בשעת הדחק שהוכרחו לאפות לבני חילא וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני דאיירי בכה"ג גופא שהיתה שעת הדחק אפ"ה אמר ר"י ב"ב יצא שכרכם בהפסדכם ולא התיר להם מטעם הואיל ושמעון התימני מדשתיק אודויי אודי ליה ומש"ה הוצרך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ומקשה לה אביי שפיר מהנך סופלי לחיותא נמצא דכל זה למאי דמשמע לן השתא דלא אמרינן הואיל וכדמשמע נמי בפרק אלו עוברין דאביי אקשי ליה לרבה אהא דאמר התם דאמרינן הואיל ומשמע להו נמי השתא דלא סמכינן מדאורייתא אדרשב"א אם כן לפי זה מסיק הש"ס שפיר ופליגא דריב"ל שאוסר לזמן אדם משום גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דהיכא שמרבה בשבילו יש איסור גמור בריבוי המלאכה אע"ג שהתבשיל משביח בשביל ריבוי המאכל כמ"ש כל הפוסקים וכ"ש הכא דכל חד וחד חזיא לישראל וא"כ שפיר קאמר ופליגא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דאמר לעיל הלכה כרשב"א וקי"ל נמי כרבה בפרק אלו עוברין דאמרינן הואיל וקי"ל נמי דאמרינן מתוך שהותרה לצורך היכא דאיכא צורך היום קצת א"כ פשיטא דמכל הנך טעמי יש היתר גמור לאפות לבני חיל וא"כ דינו של הרמב"ם ז"ל דין אמת שמותר לאפות לבני חיל מכל הנך טעמי וא"כ לפ"ז כי היכי דלא תיקשי הך דרבא דבתראה הוא דקאמר הלכה כרשב"א אדריב"ל דקי"ל הלכה כמותו כמ"ש התוס' במגילה ובכמה דוכתי ע"כ אית לן למימר דהא דקאמר ריב"ל גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שיעשה איזה מלאכה שאין חלקו משביח בשביל ריבוי חלק האחרים כגון לישה וכיוצא בו ומש"ה אסור לזמן דלא שייך נמי הואיל ולא שייך נמי טעמא דמתוך שהרי אין בו צורך היום כלל נמצא דלפ"ז צדקו משפטיו ודיניו של הרמב"ם ז"ל יחדיו דאיתא להא ואיתא להא כן נ"ל נכון בעזה"י ישוב שיטת הרמב"ם ז"ל שדינו דין אמת ודוק היטב ותו לא מידי:

בגמ' ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא וכו' והקשו בתוס' אכתי מי דמי התם נעשה בסיס לדבר היתר ולדבר איסור מה שאין כן הכא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה אין סברא לומר דהא דאמר ר' אחא בר יעקב משום שיורי כוסות היינו משום טילטול הכוס עצמו שנעשה בסיס לדבר איסור דמה"ת לומר כן שיהא בסיס על שהנכרי שורה בהן פתו ביום טוב עצמו כיון שהישראל עצמו לא נתכוין לכך ואף לפי מה שכתבתי בפ' כירה (שבת דף מ"ה) גבי קינה של תרנגולין דמסקינן דאית בה ביצת אפרוח דמשמע לכאורה דהקינה נעשה בסיס עי"כ כיון שדרך הקינה להמצא בה דברים כאלה הוי כמניח לכתחילה ע"מ כן וא"כ ה"נ כיון שהישראל הזמין את הנכרים לשרות בהן פתו הו"ל כמניח על מנת כן מ"מ כבר כתבתי שם דשאני התם שהקינה עצמו לכתחילה נעשה לכך כדמשמע לשון כלום עשוי אלא לתרנגולין כדפרישית התם ע"ש א"כ שפיר אית לן למימר דהוי כמניח ומש"ה הוי בסיס כיון שהכלי מיוחד לכך משא"כ הכא שהכוס כלי גמור הוא ומלאכתו להיתר ומיוחד לישראל כל ימות החול ובעיו"ט בה"ש אם כן אין סברא להחמיר שיהא כמניח ע"י כך במה שהזמין את הנכרים בי"ט דהא לקצת פוסקים לא מיקרי מניח אלא כשמניח קודם שבת דבר האסור משא"כ הכא ועוד דמאן יימר שעכו"ם ישרה בהן פתו ואת"ל שישרה בהן פתו שמא ינערן או ידיח הכלי וא"כ לא גרע מאילו שכחו הישראל עצמו דכל היכא שאין יכול לנער לא מיקרי בסיס ומותר לטלטל כדאמרינן במעות שעל הכר שמותר לטלטל לצורך מקומה ובכלכלה מליאה פירות המיטנפין בר"פ נוטל והכא נמי ע"כ אי אפשר לנער השיורין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק כירה וא"כ לא שייך כאן דין בסיס כלל מכל זה נראה דר' אחא ב"י גופא לאו משום דכלי הוא בסיס חייש לה אלא משום טילטול השיורין עצמן דמשמע ליה דבכה"ג הוי טילטול ולא בטלו אגב כסא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליבטיל אגב כסא כדאשכחן בכנונא דאע"ג דשברי עצים אסורין בטילטול אפ"ה מותר לטלטלינהו כה"ג משום דבטלו לגבי כנונא ולגבי קיטמא דאלת"ה נהי דכנונא לא מיקרי בסיס כיון שג"כ לדבר המותר מ"מ ליתסר מצד הטילטול שברי עצים עצמו אע"כ דבטילי לגמרי לגבי כנונא וא"כ ה"נ דכוותיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן. מיהו כבר אפשר דפירוש ר"ת שכתבו התוס' בסוף הדיבור יש לפרשו ג"כ על הדרך שכתבתי ודו"ק:

במשנה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וכו' משמע דדוקא בחמין לרגליו פליגי אבל ברחיצת כל גופו אפילו ב"ה מודו דאסור ואע"ג דבשמעתין משמע איפכא דבהנאת כל גופו אפילו ב"ש מודו ורחיצת כל גופו ודאי הנאת כל גופו היא כדמשמע בנדרים אלא דאפ"ה אסור אפילו לב"ה ולשיטת התוס' היינו מדאורייתא משום דדבר שאינו שוה לכל נפש הוא ומש"ה מפליגו התם בין רחיצה לזיעה דמשמע לקמן בפרק המביא דמותר מדאורייתא והיינו משום ששוה לכל נפש ולפ"ז צריך לומר דרחיצת רגליו שוה לכל נפש כמ"ש בהגהת אשר"י בשמעתין ואפ"ה אסרו ב"ש כיון שאינו אלא הנאת אבר אחד אבל לשיטת הרי"ף אפי' רחיצת כל גופו בי"ט נמי אינו אלא מדרבנן וסובר דהוי דבר ששוה לכל נפש ובחידושי שבת פרק כירה בסוגיא דאנשי טבריא וגזירות בלנין כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והגאונים בזה ע"ש:

דף כב עמוד א

בתוס' בד"ה וב"ה סברי וכו' ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים וכו' עכ"ל ולכאורה לשון לא החמירו חכמים אינו מדוקדק דבפשיטות הו"ל לפרש שהקילו ב"ה בזה משום שמחת י"ט כדמשמע לעיל דף ט' ע"ב גבי מוחלפת השיטה דלפי שיטת התוס' דמוחלפת היינו האי דהשוחט אבל טעמא דתריסין הוי משום שמחת י"ט וליכא למימר דהתוספות כתבו כאן לפי שיטת רש"י דלעיל דמוחלפת היינו האי דתריסין דא"כ בלא"ה קשה הך סוגיא דהכא מדב"ה אדב"ה בי"ט גופא דבתריסין מחמרי לענין בנין בכלים ובחליות מקילין טפי מדב"ש וע"כ דלשיטת רש"י צריך לפרש כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן דב"ה סברי דבחליות דהכא לא שייך בנין כלל:

אלא דנראה דודאי התוס' דהכא בשיטתייהו דלעיל קיימי דהאי דתריסין ודאי לא מיחלפא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו לפרש משום שמחת י"ט משום דאפשר דאע"ג דבתריסי חנויות משמע דהתירו משום שמחת י"ט מ"מ אפשר דבזקיפת חליות של מנורה לא שייך שמחת י"ט כ"כ ומש"ה הוצרכו לפרש דאפ"ה לא החמירו באיסור בנין כלי בי"ט אע"ג שהחמירו בשבת כן נ"ל:

בגמ' עולא איקלע לבי רבי יהודא קם שמעי' זקף ליה לשרגא ופירש"י שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשוך אחר הפתילה ותכבה עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ מאי מקשה ליה ר' יהודא מהא דמסתפק חייב משום מכבה ומאי קושיא דלמא הך ברייתא אתיא כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור משא"כ בהאי דזקיפת שרגא שפיר מצי עולא סבר כר"ש דדבר שא"מ מותר ואיהו ודאי הרי עיקר זקיפתו שלא תכבה ומכ"ש דקשה טפי למאי דמשמע בשיטת רש"י ותוס' דאנן נמי כר"ש קי"ל בדשא"מ. מיהו לפי' התוס' יש ליישב קצת דלפי פירושם דהאי משום מכבה היינו משום שמכה' אורו א"כ מצינן למימר דבזקיפה זו הוי כפסיק רישא משא"כ לשיטת הרא"ש דשמעתין וסייעתו שכתבו דהאי משום מכבה היינו שממהר כיבוי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ואף לפי' התוס' נמי קשה לפי שיטת בעל הערוך שהביאו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לר"ש א"כ לא הוי מקשה הכא מידי:

ונהי דלא קשיא לי כה"ג טובא מאי מקשה ליה רבי יהודא לעולא מהך ברייתא דלמא ברייתא כר"י דמחייב בכל כיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דכל כיבוי שאינו צריך לגופה פטור אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאף דאע"ג דפטור אפ"ה איסורא דרבנן מיהו איכא. ועוד דבפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ט ע"ב) משמע דעולא סבר כר"י לענין כיבוי שאין צריך לגופה אבל מהאי דדבר שא"מ ודאי קשה ויש ליישב וצ"ע ודו"ק. בתוס' בד"ה המסתפק ממנו וכו' אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי וכו' עס"ה. עיין בכל זה בל' הרא"ש ז"ל באריכות ועיין ג"כ מה שכתבתי בזה שם בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב ובס"פ כירה דמלשון התוס' כאן שכתבו לכך נראה ככיבוי משמע דהאי חייב לאו דוקא וכן דקדקתי שם קצת מל' רש"י אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחייב חטאת מדאורייתא ונראה לי שמפרש ג"כ כפי' התוס' דמאי שמכהה אורו הוי כיבוי גמור דאי לפי' הרא"ש שכתב דממהר כיבוי לא מסתבר שיהא בזה חיוב חטאת גמור כיון שלא נעשה כיבוי השתא כלל אלא לאחר זמן וממילא וכבר כתבתי כיוצא בזה בלשון התוספות בפ"ק דשבת דף י"ז ע"ב גבי אין פורסין מצודות דכל שאינו ניצוד עכשיו אלא לאחר זמן ליכא איסורא דאורייתא ושם באותה סוגיא כתבתי ג"כ בענין רחיים של מים שיש בזה מקום עיון על בעל מג"א בא"ח סי' רנ"ג ע"ש:

שם בגמרא אמר ליה האי רבי יהודא היא ופירש"י דאמר לקמן וכו' לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש וכו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתו דתשמיש גופא לא מתרבי לר"י אלא מדדרש לכם לכל צרכיכם והא ודאי ליתא דתשמיש גופא משמע דהוי כאוכל נפש ממש אפילו אליבא דרבנן אלא דכיבוי הנר לענין תשמיש דמי למכשירי אוכל נפש והכי משמע להדיא בפ"ק דכתובות דף ז' גבי הא דשרי ר' יהודא למיבעל לכתחילה בי"ט ע"ש ומשמע משקלא וטריא דהתם דלענין מתוך איירי. ואפשר שיש לפרש בזה ג"כ בכוונת רש"י ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה ועיין עוד בסמוך:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה בי"ט וכו' משום איבוד ממון מהו ויש לדקדק מאי קמיבעיא ליה ומאי ס"ד אטו משום איבוד ממון נתיר איסור דאורייתא וליכא למימר דמספקא ליה לאביי אי הלכה כרבי יהודה דמתיר במכשירין או הלכה כרבנן והאי כיבוי דליקה נמי כמכשירין דמי כדמשמע במסקנא דשמעתין דהך מילתא שייך בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דא"כ הו"ל למיבעי בהדיא מרבה אי הלכה כר"י או כרבנן ועוד דבמאי דקאמר משום איבוד ממון אלמא דעיקר טעמא להיתירא היינו משום איבוד ממון ולא משום מכשירין וליכא למימר נמי דאביי סובר כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ לפ"ז כל כיבוי כי האי כגון לכבות הדליקה דמיקרי מלאכה שאצ"ל לא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ אפשר דיש להתיר איסורא דרבנן משום איבוד ממון ואע"ג דבשבת פשיטא דאסור אפ"ה אפשר דשני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב כדאשכחן לקמן בפרק משילין דהא ודאי ליתא חדא דהא רבה תלמידו דרב הוי וכל מילי עבד כרב לבר מהני תלת דקחשיב בפרק במה מדליקין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא דבמלאכה שאצ"ל סבר רבה כר"י ועוד דא"כ מאי אותביה אביי מברייתא דבקעת דקתני מותר ומאי קושיא דילמא הך ברייתא כר"ש ורבה כר"י ס"ל מש"ה פשיטא ליה דאסור ורבה גופא דמשני ליה ההיא ר"י היא כי קאמינא אנא לרבנן דלאו שינויא מעליא היא כמו שהקשו בתוס' דהא אנן קי"ל דהלכה כר"י ותירצו בדוחק וא"כ טפי הו"ל לרבה לשנויי לאביי איפכא דהך ברייתא ר"ש היא כי קאמינא אנא לר"י דמלאכה שאצ"ל אסור מדאורייתא ועוד דלפ"ז הוי קשה טובא על שיטת הפוסקים שכתבו דאנן קי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל כמ"ש הטור והש"ע בסי' של"ד ואפ"ה פסקו כאן בפשיטות כרבה דאסר לכבות הדליקה בי"ט אע"כ דלכ"ע לא שייך להתיר איסורא דרבנן כי האי משום הפסד ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' והנראה בזה לפי משמעות כל הסוגיא דשמעתין דהכא היינו משום דנהי דפלוגתא דר"י ורבנן גופא לא איירי אלא במכשירי אוכל נפש ממש מ"מ כיון דטעמא דר"י דמתיר במכשירין היינו משום דדריש לכם לכל צרכיכם א"כ סבר הש"ס דהיכא דאיכא איבוד ממון או חולה שאין בו סכנה נמי מיקרי לכל צרכיכם אע"ג שאינם מענין המכשירין מ"מ שקולים הם דהי מינייהו מפקת ובהא פשיט ליה רבה שפיר דאסור דאע"ג דבמכשירין גופא קי"ל כר"י היינו משום שמחת י"ט סמכינן אדר"י משא"כ היכא דליכא שמחת י"ט אפשר דהלכה כרבנן כן נ"ל נכון ועיין בס' יש"ש מ"ש בזה בשם רבינו אלחנן והמרדכי והנלע"ד כתבתי ובכלל דברי דבריהם אלא שהוספתי בהן נופך. והא דלא שרינן הכא לכבות הדליקה בי"ט מטעם מתוך שהותרה כיבוי לצורך יבואר לקמן בדף הסמוך גבי בישרא אגומרי:

דף כב עמוד ב

בגמרא ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף כ"א דלענין לישה גופא שייך יותר לאסור מבאפיי' אלא דאפ"ה כיון דמותר לאפות מטעמא דרשב"א שפת נאפה יפה כמו שפירש"י כאן בטעמא דב"ה מש"ה מותר נמי ללוש פת מרובה מה"ט גופא דפת נאפה יפה שהרי אין אפייה בלא לישה אלא דאכתי משכחת ליה לישה דאסורה טפי מאפייה בלישה שאינה לאפייה אלא לבשל וכמו שכתבתי בק"א:

בתוס' בד"ה דנפישא בלישה פירש"י וכו' משום דאמר רשב"א וכו' ולא נהירא חדא דא"כ וכו' עס"ה מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף כ"א דטעמא דהפת נאפה יפה לחוד דאמר רשב"א אין להתיר לכתחילה איסור לישה ואפייה דאורייתא אי לאו משום דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא משום דאמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אם כן ממילא נתיישב מה שהקשו התוס' על פירש"י דלפירושו הוי פלוגתא דב"ש וב"ה בדרשב"א ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דב"ש נמי אית ליה דרשב"א אלא דאפ"ה אוסר משום דס"ל דלא אמרינן הואיל. לפ"ז יש ליישב ג"כ הך דפיתין גריצין דעיקר פלוגתייהו בהואיל ואדרבה כיון דבפיתין גריצין ליכא איסור דאורייתא מצד הלישה עצמה כיון שלש אותן כאחת ואדרבה עדיף טפי מרקיקין ועיקר איסורא אינו אלא משום טירחא דלא צריך מש"ה שרי לב"ה מטעמא דהואיל ולב"ש אסור כן נ"ל ליישב שיטת רש"י:

במשנה אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין בית המטות וכו' וחכמים אוסרין לכאורה משמע דפלוגתא דר"ג וחכמים בענין כיבוד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין כדמשמע בפרק המצניע (שבת דף צ"ה) וכן נראה מלשון רש"י כאן שכתב דטעמא דחכמים דכיבוד משום אשוויי גומות אלא שהרא"ש ז"ל כתב דר"ג גופא לא שרי אלא בית המטות דוקא אבל בבית אסור לכבד והא דאמרינן בפ' המצניע והאידנא דקי"ל כר"ש שרי על מרבץ לחודא קאי ע"ש בלשון הרא"ש שהביא מחלוקת הקדמונים בזה ועיין בס' יש"ש באריכות:

דף כג עמוד א

בגמרא על גבי חרס מותר ופירש"י דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך רש"י לכך ותיפוק ליה דבלא"ה שרי דהא בהבערה אמרינן להדיא לעיל ובכמה דוכתי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכמ"ש התו' בשם הר' יצחק וא"כ לפ"ז אדרבה לפי שיטת רש"י לעיל דף י"ב דאמרינן מתוך שהותרה אפילו היכא דליכא צורך היום קצת (ודלא כמ"ש התוס' שם) א"כ כ"ש דיש להתיר הכא אפילו בהבערה כדרכה כיון דצורך יום קצת ונראה דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש משום דהבערה ע"י שינוי הוא משום דבלא"ה הוי אסור ולא שרינן לה מטעם מתוך משום דאין זה דבר השוה לכל נפש ומה"ט לכ"ע אסור גבי גחלת ואפ"ה הוצרך רש"י לפרש דכיבוי ליכא ולא סגי לה בהאי טעמא גופא דהוי ע"י שינוי דאפשר דלענין כיבוי לא מיקרי שינוי דדרך חרס שהוסק אי אפשר אלא ע"י כיבוי כי האי דאין דרכו לכבות במים שלא יצטנן לגמרי ויותר נראה משום דלקושטא דמילתא פשיטא ליה לרש"י דאין כאן כיבוי כלל מש"ה ניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

בתוס' בד"ה על גבי חרס וכו' וה"ר יצחק פירש דהבערה שלא לצורך שרי וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' וטעמא מאן דאוסר סבר הבערה לחלק יצאה וכו' עס"ה. לכאורה דברי התוס' בזה מגומגמים או שיש קיצור והשמטה בדבריהם דהא להך מילתא גופא דהבערה שלא לצורך מותר לא הוי צריכא לאתויי מהירושלמי דפליגי בה אמוראי דהא אדרבה בתלמודא דידן משמע להדיא דבהבערה וכל המלאכות אמרינן מתוך שהותרה וכו' כדאמרינן לעיל דף י"ב בהא דב"ה מתירין להוציא קטן ולולב לר"ה ומסקינן התם דטעמא דב"ה משום דאמרי' מתוך ומשמע בפשיטות דאפילו לכתחילה שרי כדמשמע בפ"ק דכתובות דף ו' ובכמה דוכתי בש"ס ואי משום דהשתא נמי מסקו התוס' אדעתייהו הך סברא דהנך אמוראי דשמעתין דאיירי בלעשן הוי דבר שאינו שוה לכל נפש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מירושלמי דאפ"ה איכא למ"ד דשרי אפילו בנר של בטלה והיינו משום דסובר דהבערה ללאו יצאת א"כ כ"ש דשרי לעשן הפירות על גבי חרס דלפ"ז קשה יותר בהא דבעי לאתויי ראיה מירושלמי דהא ודאי מילתא דפשיטא היא במס' שבת ובכולה תלמודא דקי"ל כמ"ד הבערה לחלק יצאת וכסתמא דמתני' דמני ליה בהדי אבות מלאכות וקתני חייב חטאת ולפ"ז ממילא דכל מה שכתבו עוד בדבור זה ומיהו התם קאמר לא תיאסר ולא תישרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך וכו' כל הדברים הללו כמשנה שאינה צריכה הם דהא מילתא דפשיטא היא:

מיהו הב"י בסי' תקי"ד שהביא דין זה דנר של בטלה והעתיק סוף לשון הירושלמי דפ' משילין וז"ל ר' נחום בעא קומי ר' יוחנן אמר ליה לא תיסר ולא תישרי ועיינתי שם בלשון הירושלמי וראיתי דמילתא דר' יוחנן מייתי לה התם אהך פלוגתא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאה שלא לצורך אלמא דטעמא דר' יוחנן בנר של בטלה נמי תליא בפלוגתא דמתוך והיינו ע"כ משום דס"ל לר"י דבכה"ג הוי דבר השוה לכל נפש דאל"כ פשיטא דלא שייך מתוך מדאסרינן במוגמר וכן נראה להדיא מלשון הב"י שם וזה שלא כדברי התוס' כאן דתליא בפלוגתא דהבערה ללאו יצאת או לחלק דנהי דהתם בירושלמי מעיקרא מייתי הך טעמא דללאו או לחלק בענין נר של בטלה מ"מ מילתא דר' יוחנן דאמר לא תיסר ולא תישרי לאו מהאי טעמא קאמר אלא משום מתוך ומספקא ליה אי הוי דבר השוה לכל נפש או לא לכן דברי התוספות בזה צריכין עיון ליישבם על מכונם ודו"ק:

שם בגמרא מידי דהוי אבישרא אגומרי. והכי איתא נמי בפרק ר"א דמילה (שבת ד' קל"ד) ויש להקשות מהא דמשמע הכא דבבישרא אגומרי איכא כיבוי גמור ומה"ט אמר רבא דאפילו על גבי גחלת מותר דהוי נמי אוכל נפש כמו שפירש"י א"כ אמאי אסרינן לעיל לכבות נר מפני הדליקה או משום דבר אחר ואמאי נימא מתוך שהותרה כיבוי לצורך כגון בישרא אגומרי או לעשן הפירות הותר נמי שלא לצורך דהא בהנך דלעיל ודאי משמע דהוי צורך היום קצת וכ"ש למאי דמשמע לעיל בפ"ק ד' י"ב דאפילו שלא לצורך היום כלל שרי משום מתוך. מיהו ראיתי בל' הרי"ף ז"ל בשמעתין שיש להם גירס' אחרת בהאי דפ' ר"א דמילה בהא דאמר אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי ומשני ליה התם ליכא כיבוי וא"כ לפ"ז משמע דבישרא אגומרי ליכא כיבוי גמור ולשיטתם צריך לומר דבהאי דלעשן אפילו לגבי גחלת נמי לא הוי כיבוי גמור וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך מתוך לענין כיבוי ומש"ה אפילו לענין איסור כיבוי מדרבנן נמי לא אמרינן מתוך אבל לשיטת רש"י ותוס כאן דמשמע דעל גבי גחלת הוי כיבוי גמור ואם כן ע"כ דבבישרא אגומרי נמי הוי כיבוי גמור ואפ"ה שרי באוכל נפש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא אמרינן מתוך וכבר היה נראה לי בזה ליישב לפי מה דפרישית בפ"ק דהא דאמרינן מתוך היינו משום דפשטא דקרא הכי משמע דאותן מלאכות דשייכי באוכל נפש התירה התורה לגמרי לכל צרכיכם וכ"כ ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש שבזה נתיישבו כמה קושיות וא"כ משמע דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש ורוב הדברים שהן אוכל נפש אי אפשר להעשות בלעדן כגון שחיטה ואפייה ובישול והוצאה והבערה כיוצא בהן דלפ"ז לא שייך הך מילתא לענין כיבוי דעיקר מלאכת כיבוי לאו אוכל נפש הן ועיקר אוכל נפש נמי לא שכיח בהו כיבוי אלא במיעוטא דמיעוטא כגון בישרא אגומרי וכיוצא בו וא"כ מש"ה אינן בכלל מה שאמרה התורה אך אשר יעשה לכל נפש וכן משמע קצת מלשון התוס' כאן בסוף ד"ה על גבי חרס ובזה נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי למאי דקי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותרין בי"ט וא"כ היאך אשכחן בשום מלאכה דאסור מן התורה הא רובן ככולן שייך בהו מכשירין אבל למאי דפרישית א"ש דלא אמרינן מתוך אלא באותן מלאכות שעיקרן לצורך אוכל נפש וכל זה לא שייך במכשירין לבר מהוצאה והבערה וכמו שנראה ג"כ מל' הרב המגיד כל זה היה נ"ל דברים ברורים ופשוטים אלא דמל' התוס' דפ' המצניע (שבת ד' צ"ה) לא משמע כן דשם כתבו התוס' דתימא לר"י כיון דמגבן חייב משום בונה ואפ"ה שרי בי"ט משום דלא איפשר מעי"ט ואם כן מי שנפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו דנימא מתוך שהותרה לצורך ומתוך תירוצו שם משמע דאה"נ דמותר מדאורייתא היכא דאיכא צורך היום קצת וכו' ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ דלא נחית לאותה סברא שכתבתי דלמאי דפרישית אין מקום לעיקר קושייתו ותירוצו של ר"י דהא עיקר מלאכת בונה לא שכיח כלל באוכל נפש כי אם במגבן לחוד והנלע"ד כתבתי וצ"ע ודו"ק: