קטגוריה:שמואל ב כא ב
נוסח המקרא
ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.
וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃
וַ/יִּקְרָ֥א הַ/מֶּ֛לֶךְ לַ/גִּבְעֹנִ֖ים וַ/יֹּ֣אמֶר אֲלֵי/הֶ֑ם וְ/הַ/גִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִ/בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִ/יֶּ֣תֶר הָ/אֱמֹרִ֔י וּ/בְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָ/הֶ֔ם וַ/יְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְ/הַכֹּתָ֔/ם בְּ/קַנֹּאת֥/וֹ לִ/בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִ/יהוּדָֽה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
רש"י
"והגבעונים לא מבני ישראל המה" - כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל אמר שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בו
"נשבעו להם" - בימי יהושוע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח (יהושע ט טו)
"בקנאתו לבני ישראל" - בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם בקש להרגם וקנאה זו לטובה כמו (במדבר יא כט) המקנא אתה לי וכן (מלכים-ב י טז) בקנאו לה' דיהוא זהו פשוטו ולפי מדרשו לא אמר להרוג אלא את הכהנים וקנאה זו האמורה כאן אינה לטובה כי אם לרעה שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק ומאז נתקנא בהםמצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"ויבקש שאול להכותם" - בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב ולזה בקש להכות את כולם ולא עלתה בידו והרג מקצתם והנשארים ברחו לנפשם
"ובני ישראל נשבעו להם" - רצה לומר עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושוע להחיותם
"לא מבני ישראל המה" - רצה לומר לא חמלו עליהם על כי לא היו מבני ישראל כי אם מיתר האמורי ולאויבים המה לישראל
"ויאמר אליהם" - דברי ריצוי למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם לא לקבול ולעורר דין עליהם
מצודת ציון
"בקנאתו" - ענין כעס כמו (דברים לב כא)הם קנאוני בלא אלמלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכ"פ חז"ל ביבמות דף ע"ט (ע"א), שאז הראו שאין בהם מדת ב"י ביישנים רחמנים גומלי חסדים, והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ"ז רב ה' את ריבם כי "בני ישראל נשבעו להם", והיה הקצף הגדול על מה "שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל", בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ"ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא:
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "שמואל ב כא ב"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.