קטגוריה:רות ד ח

הגואל שמע: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי, וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (ביאור:רות ד ה).
לכולם היה ידוע שהמואבים הם מתועבים כמו הממזרים ואסור להם לבוא לקהל אדוני לעשר דורות (דברים כג ג-ז), ובמשפט הבא, אחרי הדיון בממזרים ובמואבים, משה אמר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג ח), מכאן שאת המואבים מותר לתעב, כי הם אסורים כמו ממזרים.
הגואל נרתע מלשאת אישה מואביה מתועבת, ולהביא לה ילד שיקים את שם אלימלך על נחלתו. מה יצא לו מזה? שזרעו יהיה מתועב לעשר דורות?

הגואל נעצר במקום, הבין שהוא נכנס למלכודת. הבין שהוא הסכים כבר לגאול את נעמי ונחלת אלימלך כדבריו: "אָנֹכִי אֶגְאָל" (ביאור:רות ד ד), לפני שהוא הבין במה מדובר. עכשו הוא הבין מה הזהיר אותו בועז: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר", ורמז לו שיש לו סוד, שהגואל לא מודע לו.

כולם ראו שהגואל נכשל, ולפני שבועז אמר מה הוא רוצה, ומה יש לו לגלות את אוזן הגואל, הגואל, בסיכלותו, קפץ מוקדם מדי והסכים לגאול, במקום לבקש מבועז להסביר מה עוד יש לו לידע אותו.

בועז למעשה רק אמר: "וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה), כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ" (ביאור:רות ד ד). למעשה בועז לא אמר שהוא רוצה לקנות דבר. בועז רק אמר שהוא רוצה לדעת, כי הוא השני בתור ואין אחר לפניו.

הגואל אמר: "קְנֵה לָךְ".

• פקודה - אתה קנה לך. הגואל היה היסטרי להפטר מהצרה שירדה עליו. הוא הרגיש שבועז רוצה לרכוש את הזכות לגאול את נעמי ורות, ודרש שבועז יקח אותה וישחרר אותו.
• בקשה - בבקשה תשחרר אותי מגאולתי, ואתה תקנה לך כרצונך.
• וויתור - הגואל כבר אמר: "אָנֹכִי אֶגְאָל" (ביאור:רות ד ד), וההסכם חתום. "כאשר הגואל אמר: "גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל" (ביאור:רות ד ו) הוא לא משתחרר, כי הוא טוען שהוא לא יכול, אבל למעשה הוא אומר: 'אני יכול, אבל לא רוצה'. במילים "קְנֵה לָךְ" הגואל מכריז וויתור סופי שהוא מוותר על כל זכויותיו.

אם בועז היה רוצה הוא היה יכול להגיד שאין זכות לגואל לקבוע עבורו, מה בועז יעשה. כל שהגואל יכול להגיד זה רק שהוא לא יגאל. לא עכשו ולא בעתיד, ובועז חופשי לעשות כרצונו.

גם כאן הגואל מיהר להחליט בלי לדעת את העובדות. ייתכן שרות הוכיחה שהיא הגונה וטובה, ונעמי אימצה אותה כבת. ייתכן שרות היא יפה וחכמה ואולי תתאים לבנו. אבל אחרי הבושה הראשונה, הגואל רק רצה לצאת ולברוח, ופעם שניה הוא טעה.

וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ - מי שלף את נעלו? בועז או הגואל? המילים מופיעות ביחיד, כלומר רק אדם אחד שלף את נעלו, אבל מהמשפט לא ברור מי.
בחוקי חליצה נאמר: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה ט), וכנראה הגואל שסרב לגאול התכונן לתת את הנעל ולקבל יריקה לעיני זקני העיר (ההמומים).

הגואל רצה לסגור את העניין ולהפטר מרות המואביה. הוא חשש שלרגע קט הוא היה הגואל, מאורס למואביה. לפני שבועז יטיל עליו לבצע את הבטחתו לגאול את נעמי, הוא חולץ את נעלו, ומראה את הנעל לבועז עם כוונה לתת לו את הנעל.

לא נאמר שבועז לקח את הנעל.

ולא היה צריך נעל כי רות לא היתה במקום, ולא היתה חליצה עם יריקות ונעלים (דברים כה ט).

מחזיק הנעל, כאילו החזיק הוכחה שדבריו הם דברי אמת, והסכם בוצע. למעשה העדים הם ההוכחה האמיתית, הן תנאי ההסכם אינם כתובים בנעל. הנעל, שהיא חפץ מזהה, כמו שתמר ביקשה ערבון מיהודה: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (ביאור:בראשית לח יח) משמשים כהוכחה שהצדדים נפגשו. גם אברהם שם שבע כבשים כעדים, כדבריו: "כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי, בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת" (ביאור:בראשית כא ל), וברור שהכבשים לא יכולים להעיד.

בועז פנה לזקני העיר והצהיר את תנאי ההסכם בינו לגואל, והודיע להם שהם עדים שכך היה וכך יהיה.