(ירמיהו לח יט): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ 'אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים, פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי'"

בזמן המצור הבבלי על ירושלים, פנה ירמיהו הנביא אל צדקיהו והמליץ לו להיכנע לבבלים, ואף אמר לו שאם ייכנע הוא יציל את העיר מחורבן.

אבל צדקיהו סירב. הוא דאג שהיהודים, שכבר נכנעו לבבלים לפניו, יתעללו בו. אנחנו למדים מכאן שתי עובדות מצערות על מצב המנהיגות בתקופת החורבן:

• היהודים שונאים את המנהיג שלהם, עד כדי כך שהם מוכנים להתעלל בו.
• המנהיג דואג לעצמו, מתוך דאגה לעצמו הוא מסרב להיכנע ולא מציל את ירושלים מחורבן.

לשם השוואה, כ-100 שנה לפני כן היתה ירושלים במצב דומה - היה מצור אשורי על ירושלים. רבשקה שר-צבא אשור פנה אל היהודים וניסה להשפיע עליהם למרוד במלך, אבל הם נשארו נאמנים לחזקיהו:

• (מלכים ב יח לו): "וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם, וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר; כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר 'לֹא תַעֲנֻהוּ'".

בימי חזקיהו היה שיתוף פעולה בין המנהיג לבין העם: המנהיג דואג לעם והעם נאמן למנהיג. זמן קצר לאחר מכן, ה' מציל את ירושלים באופן מופלא מהמצור האשורי.

100 שנה לאחר מכן, בימי צדקיהו, המנהיג פוחד מהעם והעם שונא את המנהיג. זמן קצר לאחר מכן, הבבלים כובשים את ירושלים ומחריבים אותה.

(ע"פ שיעור של פרופ' שון זליג אסטר, "מכתבי לכיש", יום עיון וירטואלי האוניברסיטת בר-אילן, ט' באב ה'תש"ף) .