קטגוריה:ויקרא ז יב

בפרשתנו – צו – מובאת תורת זבח השלמים: שלמי תודה ושלמי נדבה. חז"ל פרשו שלמים = שלום, ש"כל המביא שלמים מביא שלום לעולם". ומדוע? זבח השלמים היה סעודה משותפת למזבח, לכוהנים ולבעלים, ונמצא משכין שלום בין המקריב-ה'-הכהן [ספרא]. ולדעת המדרש תנחומא: "גדולים השלמים שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים".

רש"י בעקבות הגמרא [ברכות נ"ד, ע"ב] מביא את ארבעת סוגי האנשים שצריכים להודות ולהקריב זבח תודה: יורדי הים, הולכי המדבריות, חבושי בית האסורים, וחולים שנתרפאו. ומדוע נקטה הגמרא לשון צריכים ולא חייבים? משום שכל אחד מאלה צריך להרגיש בעצמו – מתוך פנימיותו – להודות לה' על החסד שנעשה עמו. האמנם רק במקרים אלו צריך האדם להודות? לדעת הרמב"ן [כמובא אצל נ.לייבוביץ'] האדם צריך להודות על כל דבר שקורה לו: על דברים יוצאי דופן וגם על אותם דברים יומיומיים שנראים לנו טבעיים ושגרתיים כמו הקימה בבריאות טובה בכל בוקר, ואכן תקנו חז"ל בברכת מודים את הנוסח: "על נסיך שבכל יום עמנו". חז"ל דרשו מדוע נאמר 'זובח תודה יכבדנני' בשני נו"ן? – כבוד אחר כבוד [מדרש רבה]. בעל ה"כתב סופר" [י.לקח טוב] מביא הסבר מעניין לדברי המדרש הנ"ל: 'כבוד אחד כבוד': על האדם להודות לא רק על ההיחלצות מצרה שאליה הוא נקלע, אלא גם על היותו בצרה. אדם חייב להודות לה' כפליים: על הרעה ועל הטובה, שכן 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', וגם הרעה לכאורה שמביא ה' על האדם - לטובה היא.

ברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה כוללת 2 סוגי הודאות: "מודים אנו לך ש...", ומודים אנו לך "על חיינו המסורים...". האדם שמודה בדבר מסוים מודה במציאות עובדתית מסוימת, אולם האדם שמודה על דבר מסוים מביע הכרת תודה, לפיכך נאמר בפרשתנו "אם על תודה יקריבנו", לאמר לך שהקרבן הוא הודיה ולא הודאה. [וכן: בברכות חנוכה ופורים אנו פותחים ב"על הניסים.."].

מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים? כשאדם מביע תודה לחברו על דבר מסוים, אמירת התודה משכינה שלום בין מביע התודה למקבל התודה ומקרבת ביניהם, כשם שזבח השלמים "עושה שלום לכל" [מדרש תנחומא]. ויש שפרשו 'שלמים' מלשון 'שלם'=שלמות, ולפי פרוש זה המקריב את קרבן התודה מציין בכך שהוא נמצא במצב של שלמות או שהוא מבקש להביע בכך את רצונו שה' יקיים אותו שלם.

אף בתפילת שמונה עשרה מצאו חז"ל להסמיך את ברכת "מודים אנו לך.." וברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות" לברכת "שים שלום" הבאה מייד אחריהן וחותמת את התפילה, ללמדך: שהכרת התודה סופה מביאה שלום. ולי נראה לאמר שכאשר אדם מביע תודה לחברו הוא לא רק משכין שלום עם חברו, אלא הוא גם משכין שלום עם עצמו, והופך להיות שלם יותר במובן השלמות העצמית שלו. יכולת האדם להודות לחברו על טובה שגמל לו – ומקל וחומר לה' – גורמת לשלמות גדולה יותר של האני-עצמי שלו.

מכאן שלהבעת תודה [הודיה] חשיבות עצומה הן למביע אותה והן למקבלה, והמדרש מצא לקשור בין זבח השלמים עליו נמנה גם קרבן התודה לחשיבותו וכוחו של השלום, ואולי בכך נמצא הסבר נוסף מדוע לדעת חז"ל "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן התודה אינו בטל" [מדרש רבה].