פתיחת התפריט הראשי

פרדס רמונים כג יג

פרק שלושה עשר:

מאד פי' בזהר פרשת לך (דף, פג) בפסוק (בראשית יג, ו) ואברם כבד מאד. מאד מסטרא דמזרח. פי' מצד הת"ת שהוא הנקרא מזרח כנודע. ובזהר פ' וישמע יתרו (דף סח, עב) פי' כי מאד הוא סטרא דדינא. פי' בגבורה. והכריח הענין ממה שדרשו מאד זה גהינם [עא]. ואפשר לומר כי ת"ת מצד הגבורה נקרא מא"ד וצרופו אד"ם:

מאור שני מאורות הם מאור גדול ומאור קטן. המאור הגדול ת"ת והוא חמה, ומאור קטן מלכות והוא לבנה. וצריך באור בענין ב' מאורות אלו ונתבאר בשער המיעוט בע"ה. אמנם מצאנו ענין מנגד לזה בזהר פ' תרומה (דף קלח, ב) וז"ל המאור הגדול דא מזבח הפנימי דאיהו מזבח הזהב. וידוע כי מזבח הזהב הוא בינה.

וכן מצאנו בתקונים (תקונאח) כדברים האלה וז"ל: ובההוא זמנא דיתבני בניינא ע"י דקב"ה לעילא ותתא אתמר בשכינתא עילאה ותתאה והיה אור הלבנה כאור החמ' ע"כ. ולכאורה נראה שחמה אמר על הבינה. אמנם כשנדקדק היטב בלשון התיקונים יצא לנו אור לענין זה.

והענין כי חמה הוא התפארת, והלבנה הוא המלכות. ואורו של חמה הוא הבינה, ואורה של לבנה ג"כ מהבינה. כי אור הלבנה ואור החמה הכל אור אחד. אלא שזה יונק מבינה עצמה בלתי אמצעי, ומלכות יונקת ממנה ע"י אמצעי שהוא השמש בין הלבנה ובין האור הבא אליה. ובזה אמר הכתוב כי כשיהי' היחוד אמת ושלם ותחזור עטרה ליושנה להיותה עטרת בעלה אז ישתווה אל הת"ת השפעת המלכות מהבינה. ונמצא הלבנה שהיא מלכות ואורה הנשפע אליה מהבינה ישפע אליה שלא ע"י האמצעי. כמו החמה שהוא הת"ת שמקבל אורו והשפעתו מהבינה עצמה שלא ע"י האמצעי.

וזהו כוונת הרשב"י בתיקונים שאמר בשכינתא עילאה וכו' כי הכוונה אל האורות שהם ההשפעות שהם נמשכות מהבינה. וזהו כוונת הרשב"י ע"ה ג"כ בפ' תרומה באמרו המאור הגדול דא מזבח הפנימי. פי' המאור דהיינו כנוי אל האור המאיר בת"ת עצמו והמאור הזה הוא נשפע מבינה. וכן דקדק הפסוק שלא אמר והיה הלבנה כחמה אלא אור הלבנה כאור החמה. זהו הנראה לנו בתיקון המאמרים האלה וישובם אל ההקדמה הקודמת המוסכמת בכמה מקומות מהזהר שמאור הגדול הוא הת"ת הנקרא חמה ודאי כדפי' לעיל:

מאכל פי' בזהר פ' ויחי (דף, רמ.) כי השפע שמשפיע היסוד למלכות נקרא מאכל. והענין הזה נתבאר בפסוק (שופטים יד, יד) מהאוכל יצא מאכל כי אוכל הוא יסוד כדפי' בערכו ומאכל הוא השפע הנשפע:

מארת חסר בלא וא"ו, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאמד) שני פירושים. וז"ל מאי מארת דא אורייתא דבע"פ אע"ג דאוקמוהו מארת חסר דא לילי"ת ע' אנפין לאורייתא עכ"ל. הכוונה כי מלכות היא נקבה ולכן נקראת מארת לשון אור והתי"ו כנוי לנקבה. והיא נקראת כן כשהיא מאירה אבל אין האיש בביתו כי היא חסרת וא"ו [עב]. וכאשר נפרש אותו על לילית פירושו מלשון מארה כמו מארת ה' בבית רשע (משלי ג, לג) והיא לילי"ת הרשעה סטרא דשמאלא. וכבר נודע דהא בהא תליא ויתבאר בשער התמורות בע"ה:

מבוע היושר פי' ר' משה כי כתר נקרא כן מפני שהוא מיישר נתיבות החכמה על קו האמצעי בארח מישור עכ"ל. ונ"ל כי אפשר שיקרא כן בהיותו משפיע לתפארת הנקרא ישר כדפי' בערכו. ואפשר דהא והא איתנהו:

מגדל שם זה הוא בשני מקומות. הא' במלכות, והשני בבינה. והטעם כי היא כמו המגדל הבנוי במקום גבוה מכל הבנין. ולפעמים תקרא מגדל הפורח באויר. ופי' שהיא פורחת וסוככת בכנפיה על הת"ת הנקרא אוי"ר כדפי' בערכו. ובהיות כי היא משגחת באויר בפרטות ומתעלה בזה אז תקרא מגדל הפורח באויר. ובהיותה מושבה על ההרים הרמים אז תקרא מגדל סתם. ומלכות נקרא מגדל מן הטעם עצמו כי היא ראש לכל אשר ממנה ולמטה כנודע שהיא סוף האצילות וראש לכל הנבראים. לא שהיא נבראת ח"ו, אמנם היא ראש לכלם וכלם נבראו מכחה. ותקרא המלכות מגדל עו"ז בהיות העוז בתוך המגדל כנודע (מזהר שלח, דף). וכבר נודע כי שם מגדל כנוי להורות ג"כ על שמירת הדברים אשר בתוכו כדברי רז"ל שידה תיבה ומגדל. וכן נקראת מגדל דוד ובארוהו בזהר בפרשת ויגש (דף רט, עב). ולפעמים הכתר יקרא מגדל הפורח באויר מטעם שהוא פורח וחופף על החכמה והבינה ששתיהם יחד נקראו אויר שפי' אור י' כמו שהארכנו בערך אויר בס"ד:

מגן היא המלכות ונקראת כן בהיותה יונקת מג' אבות ומשפעת לג' מחנות שראשם מ'יכא"ל ג'בריאל נ'וריאל ר"ת מג"ן. זה נראה לכאור' וכן פי' המפרשים. אמנם בזהר פ' שמות (דף, ג) נראה כי מגן הוא הברית והכריח הענין מן הכתוב (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלדים:

מדון פי' בזהר פ' ויקרא (דף, טז) בפסוק (משלי טז, כח) איש תהפוכות יגרה מדון שהוא השפעת הדין המשולח בכל הספירות מכח איש תהפוכות כי הוא המעורר כח הדין:

מדין [כמו כהן מדין] הוא צד השמאל כמו אשת מדיינים (משלי כז, טו) כן פי' בזהר פ' יתרו (דף סח, עא) ושם פי' כי כהן און וכהן מדין שניהם שוים והכל דבר א' [עג]:

מדע היא הבינה ונקרא כן בבחינתה שהיא מקור הדעת וזהו אמרם ז"ל אם אין בינה אין דעת. והמדע עצם בפועל [עד] כי הדעת מגלה מה שבמדע ומטעם זה אם אין דעת אין בינה:

מדת יום ומדת לילה הם תפארת יום, ומלכות מדת לילה. והיום והלילה לכל א' י"ב שעות זמניות ושעותם תלויות בי"ב גבולים כדפי' בארוכה בשער חמשים שערים. ויש שפי' כי נצח מדת יום, והוד מדת לילה. ואפשר הכל אחד כי המלכות אל השמאל ותפארת אל הימין כדפי' בשער השמות:

מדת הדין הקשה והרפה הם גבורה קשה ומלכות רפה. ושניהם מדות של דין כי הם שני בתי דינין שבהם דנין את העולם. ואלו נוטות לצד הדין הגבורה מטבעה. והמלכות רפה [עה] כשהיא יונקת מתוקף הגבורה. ויש שחלקו המדות לשני חלקים כתר חכמה בינה גדולה גבורה להנהיג העליונים רוחניים ולכן היא גבורה קשה לפי שיעור העליונים. וחמש טבעיות להנהיג התחתונים והם ת"ת נצח הוד יסוד מלכות. ומלכות גבורה אחרונה דין רפה להנהיג תחתונים וכמו כן גבורה היא אחרונה לחמש עליונות. ואין זה מתישב אצלינו. כי שבע ספירות כלם להנהיג עליונים ותחתונים כל א' לפי שיעורו כדפירשנו בשערים הקודמים:

מה שמו ומה שם בנו הכוונה החכמה נקרא מ"ה ות"ת ג"כ נקרא מ"ה. והטעם כי שם בן ד' במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה. והרמז אל שם זה בחכמה בהיות מאירות בה י' ספירות. ולכן נכלל שמה בעשר אותיות ונקרא מ"ה והיינו מ"ה שבחכמה. והיינו מ"ה שמו וכן כשהת"ת כולל עשר ספירות כמנין י' אותיותיו אז נקרא מ"ה כחכמה עצמה וזהו ומה שם בנו. והיינו מ"ה שהוא החכמה נקרא אב. ובנו הוא הת"ת.

ויש לכאורה מנגד לזה בתיקונים (בתקונא סט, דף) וז"ל: ורזא דמלה הכא מה שמו וכו' מה שמו באימא עילאה דתמן חכמה ומה שם בנו באימא תתאה אשתמודע' עכ"ל. וכאשר נדקדק נמצאהו כדברינו אלה. כי כיוון לבאר מלת שמ"ו ומלת שם. והכוונה כי מ"ה הוא בחכמה ומתגלית בבינה וזהו אמרו דתמן חכמה וא"כ שמו הוא בינה כי היא שם לחכמה [עו] כמו שפירשנו בשערים הקודמים. וכן תפארת מתגלה על ידי המלכות וזה ומה שם בנו כי תדע. ר"ל ידיעת שני הדברים האלה שהם חכמה ות"ת הם בבינה ומלכות. וז"ש באימא תתאה אשתמודע פי' ידיעת הת"ת במלכות.

ובזהר פ' תרומה (דף, קכז.) פירש ר' יהודה וז"ל: דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה. ותנינן אל תקרי מה אלא מאה. בגין דכל דרגין תתאין באשלמותהון הכא אינון כו' ע"כ. פי' כי מ"ה הוא כנוי אל המלכות בבחינתה התחתונה וזה רצה באמרו דרגא תתאה שהיא מלכות ובחינתה התחתונה דאיהו רזא דעלמא תתאה, פי' בסוד בחינתה התחתונה. והוצרך לכל זה להיות כי מ"ה פי' אל תקרי מה אלא מאה שהוא סוד י' פעמים י' ואם לא היה בבחינתה התחתונה לא היו כי אם תשעה פעמים י' שהם תשעים.

אמנם עתה שאנו אומרים שהוא בבחינתה התחתונה נמצאת המלכות בבחינתה העליונה משלמת ג"כ המנין. עוד אמר שם. תו אמאי איקרי מ"ה אלא אע"ג דמשיכו עילאה אתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא וקיימא באתגלייא ואע"ג דאתגלייא יתיר מכלא קיימא לשאלא מה חמית מה ידעת כד"א כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל.

הוסיף לתת טעם למה לא באו בשלימות המאה כיון שהכוונה במ"ה מאה כדאמר אל תקרי מה אלא מא"ה, לזה אמר תו כו', פי' תוספות ביאור על הנדרש כי להיות המדרגה הזאת סוף כל המדרגות ולא בלבד סוף אלא סוף דסוף שהוא סוף המשך העליון שהוא בחינתה התחתונה כדפי' לעיל. וזה כוון באמרו סופא דכל דרגין. ואח"כ אמר סופא דאמשכותא דכלא, לרמוז אל בחי' אחרונה כדפי'. וקודם לזה אמר אע"ג דמשיכו עילאה וכו', פי' אע"פ שנמשך המשך והשפע כלול מלמעלה אינו משתלם לחשבון המאה עד המדרגה התחתונה כדפי' לעיל. ולפי שאינו נשלם אינו מתגלה להתראות בבחינתה עד בחינה הזאת. ונתן טעם לזה דאיהו סופא וכו', כדפי' לעיל. ואז בבחינה אחרונה קיימא לאתגליא מפני שנשלמה במנין המאה. ואע"פ שמתגלית עומדת בשאלה להראות שאין שם הבנה אפי' בבחי' הגלוי. וזה שבא ענין זה בשם מ"ה ולא מאה כאמרו מה חמית וכו'.

ובזה נתיישב כוונת מ"ה שהוא מאה וחסר א' להראות שאפילו בבחינה מאה עדיין שייך שאלת מה. ע"כ פי' המאמר. ובזה יצא לנו טוב טעם ודעת למה המלכות נקראת מאה שהוא בחינתה המתגלית והיא כלולה י' ימים כדפי'. ובתיקונים (תקוני זח, דף) פי' כי המלכות נקראת מ"ה מצד החכמה להורות על העלם המאציל הנעלם. ולכאורה משמע דפליג אהאי. ולמאי דפרשינן בשער השמות לא פליגי. דתרי גווני מ"ה איכא או מה כדפרשינן במלכות לעיל דהיינו מאה, או מה כדפי' בחכמה שפי' מילוי השם פני אדם. והיינו מ"ה שבחכמה משובח כמה וכמה פעמים. ומ"ה שבמלכות נקרא מ"ה מצד החכמה היינו מ"ה באותו מ"ה שבחכמה שפי' שם בן ד' במלוי כדפי' לעיל במה שבחכמה. ותירוץ זה מוכח התם בתיקונים דבשם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א במלכות עסקינן:

מוח הוא בחכמה וכסוי המוח שהוא הקרקפתא הוא כתר שהוא על הראש ולכן השערות רומזים עולמות מתאצלים מהכתר. והמוח שהוא חכמה בכללות נחלק לג' חלקים שהם חכמה בינה דעת שהם ג' כחות במוח. והיינו ג' יודין. והמו"ח קר מצד מי הרחמים כי החכמה משפעת רחמים אל הבינה. ולכן המוח כנוי לפעמים אל החסד. וכבר נתבאר כי מחכמה נשפעים ל"ב נתיבות וכן מן המוח נמשכים ל"ב עורקים לפי דעת חכמי הנתוח. והכלל העולה כי בהיות החכמה כלול בתוכה ג' כחות הללו נקרא מוח והם רחמים פשוטים.

ובתיקונים (תקוני זח, דף) פי' כי המוח היא החכמה כשהיא בכתר שהוא הראש וז"ל ומאי מוחא דא חכמה עילאה סתימאה בכתר דרישא דאיהו כתר עליון עכ"ל וכשנשפעי' ג' כוחות הללו בראש זעיר אפין נעשו שם מוח ג"כ כדמותו ונעשו עם המלכות וכללותם שם בן ד'. כי הדעת הוא הוא"ו והשאר מפורסמים. וכל זה פי' הרשב"י ע"ה. אמנם המקובלים האחרונים קראו לכתר מוח סתים. וכן הרשב"י ע"ה מכנה לכלם בשם מוח, באמרו דא קליפה לדא ודא מוחא לדא. והטעם כי כמו שהמוח מתכסה בראש, כן כל א' נעלמת בחברתה. וכן התחתונה קליפה לעליונה לכסות אותה ולהעלימה. ויש מי שפי' כי המוח הם נ' שערי בינה א' מג' חלקי המוח ויתישב קצת:

מוט. פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי ת"ת עם יסוד נקרא מו"ט. וכבר נודע כי מ"ט אותיות שבק"ש וברוך שם וכו' הם ת"ת ויסוד. ופי' בשער נ' שערים. והם ששה תיבות בכל פסוק שהם ו"ו והיינו ו' במילואה שבין מ"ט. כל זה נרמז במוט. והכלל העולה כי הוא רמז לת"ת ויסוד בהיותם כלולים מנ' שערים ושש קצוות לכל א' וא' (וע זהר, משפטים):

מוסדי ארץ. פי' בתקונים (תקונאכא) מוסדי ארץ צדיק וצדק. ואפשר כי מוסדי לשון יסוד וארץ מלכות:

מוסף נקרא יסוד. - כן פי' בתקונים (תקונאחי). והטעם כי בו תלוי כל תוספת. כמו קרבן מוסף תוספת, וקבלת תוספות שבת, ותוספות נשמה. וכל העניינים האלה נקרא מוסף בסוד הקדושה הנתוספות בו דהיינו ענין היחוד שמתייחדים ע"י ת"ת ומלכות ואז יעלה ע"י למעלה והיא נקראת קדושה ואז הוא מוסיף בתוספת קדושה:

מועד בפ' ויצא (דף קסד, עב) פי' כי יחוד החסד והגבורה שהם שני מועדים מוע"ד הבקר ומועד הערב בקר דאברהם וערב דיצחק בהיותם כלולים אש במים ומים באש שניהם יחד נק' מוע"ד בלשון יחיד. ובתיקונים (בתקוני זח, דף) פי' כי שש קצוות נקראים מועדים. אבל ג' ראשונים [עז] גדולה גבורה ת"ת נקראים מועדי ה'. וג' שניים [עח] נקראים אלה הם מועדי כדכתיב (ויקרא כג, ב) אלה ה"ם מועדי שהם נצח הוד יסוד. מועדי המלכות. ונהפוך ה"ם ונמצא מ"ה שהיא המלכות. ובמקום אחר פי' כי מועדם היא הבינה וזהו אשר תקראו אותם במועדם (שם שם, ד). מופלא הוא הכתר ונקרא מופלא מלשון העלם שהוא נשגב ונפלא מכל רעיון. וכל לשון הפלאה תלוי בזה:

מור במלה זו פי' הרשב"י ע"ה שני פירושי'. בר"מ (משפטים דף, קיז) פי' בפסוק (שה"ש ג, ו) מקוטרת מור ולבונה שהוא כתר. ובפסוק (שם ה, ו) אריתי מורי פי' (ברמ ויקרא, דף) שהוא חסד. ונ"ל לחלק כי מקטרת מ"ר הוא חסר בלא ו' ופי' הכתר מלשון אדון כי הוא אדון לכל האצילות. ומלת מורי וכל שאר שהם מלאים הם בחסד. והכונה כי כמו שהמור הוא ראש לכל הבשמים כן החסד ראש לכל הבנין. ובתיקונים (תקונאכא) פי' מור הוא בחסד או בנצח (ובזח פ, חוקת):

מושיע פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף, רעט.) שהת"ת נקרא מושיע מטעם כי הוא המושיע השכינה מהגלות ב"ב ולכן נקרא מושיע. ואפשר שנקרא מושיע מצד החסד ששם הישועה בכח הבינה כי משם המשכת הישועה והחירות. מושל פי' הרשב"י ע"ה כי הת"ת מצד היסוד נקרא מושל. וכן נאמר ביוסף הצדיק (בראשית מה, כו) וכי הוא מושל, מצד היסוד:

מות פי' הרשב"י בזהר פ' ויצא (במדרש הנעלם, דף) כי היא הקליפה הנקבה המקבלת מן הזכר שהיא נקראת אשה זרה ונקראת מות:

מזבח שני מזבחות הם פנימי וחיצון. פנימי בי"נה אשר שם הזהב ושם הקטורת כי היא הקושרות כל הספירות ומאחה אותן. וחיצון נחשת היא המלכות.

והטעם איתא בזהר פ' תרומה (דף, קלט) וז"ל: בספרא דשלמה ע"ה אית גו האי מזבח הנחשת דקאמרן רזין עילאין דהא מזבח אדמה כתיב מזבח אדמה תעשה לי ודא איהו רזא כדקא יאות. נחשת, כד שלטין טורין אחרנין ואיהי איצטריכא למיזן לון אצטבעא בהאי גוון למיזן לון ואינון אקרון הרי נחשת. ואינון הרי נחשת אתמשך מנייהו רוח חדא מגו האי מזבח. וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא כדין אסתליק את נו"ן דאיהי מזבח קדישא ואשתאר רוחא דאילין הרי נחשת. וכד ההוא רוחא אסתלק בקיומיה אקרי תח"ש דהא אסתלק מניה את נו"ן והאי אתפריש לכמה רוחין אחרנין ואקרון אוף הכי תח"ש. וע"ד אקרי ההוא עמא ([[חד {{{2}}}|חד, {{{2}}}]]) תחש כד"א ואת תחש ואת מעכה. עכ"ל, ומבואר הוא.

ומ"ש ואיהי איצטריכא למיזן לון, הכוונה כי היא נותנת מזון וחיות לכל, לימין הקדושה ולסטרא דשמאלא. ולפי שאין ראוי לתת להם המזון הקדוש נותן להם משמרי היין ומהעכירות כמו הם בלחמם הטמא. ולכן נקראת היא אז נחשת להראות על ענין התחש הקרוב אליה. והנו"ן רומז אל המלכות עצמה. ונודע כי המזבח הרומז למלכות נבוב לוחות היה והיו ממלאים אותו באדמה. ואדמה נגזר מאדם שהוא בעלה. וסביב לה הקליפה של נחש"ת. ועד שלא בא שלמה המע"ה היה מזבח הנחשת מטעם שהיתה לבנה בחסרונה ולא היה הזווג אמתי כנודע. וכאשר נבנה בית המקדש של מטה נבנה ב"ה של מעלה והי' לבנה במילואה והיה המזבח מאדמה כולו [עט] להראות על לבנוניתה וכבר נפרדה ממנה קליפת התחש. והיה מלובן בסוד הלובן להראות שכבר עברו ימי לבונה ונטהרה מהדמים ועומדת לבנה בלבונה. וזה החילוק שבין מזבח אדמה למזבח נחשת. ונקרא המזבח לפעמים מזבח אלדים בסוד יניקת המלכות מהגבורה. וכאשר יונקת מהקו האמצעי בעלה נקראת מזבח ה' כן פי' בזהר פ' ויקרא (דף כד, עב). ובהיות המלכות נקראת מזבח רומז אל היותה יושבת על י"ב בקר י"ב שבטים שהם תקוני המזבח. ומזבח דאליהו יוכיח. וכן ביארו בזהר פרשת בהעלותך (דף קנא, עב):

מזוזה פי' בר"מ (פנחס דף, רנז) וז"ל שכינתא אתקריאת מזוזה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאתוון דידו"ד:

מזוזות פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאכב) כי הם נצח והוד שהם מזוזות למלכות שנקראת בית והיינו מזוזות ביתיך:

מזון בארו בזהר פרשת תרומה (דף קסח, עב) כי החסד נקרא מזון. וז"ל על הארץ ועל המזון הא דביקותא בחסד. על הארץ דא איהו ארץ החיים ועל המזון דא איהו חסד כלילו דא בדא בדבקותא חדא עכ"ל.

ופי' ארץ החיים בזה הוא המלכות, כי כן ביאר בפי' למעלה מן הענין. והכוונה כי ע"י ברכת המזון מתייחד המלכות בחסד כי כן הכוס בימין. וכן ביאר שם בפי'. ואפשר שהחסד נקרא מזון מצד שבו תלוי המזון כדפי' בערך טוב. ונקרא החסד מזון בהיותו שופע מזון למטה על דרך טוב וחסד שבארנו בערך טוב:

מזל הכתר נקרא מזל. והטעם כי הוא המשפיע ומזיל ומרביב לכל הספירות. וכמו שהמזל הוא עליון לכל האצילות. אמנם נקרא מזל מצד בחינתו המתגלה ומשפיע לכלם: [פ]:

מזמור. בתיבה זו פי' רשב"י ע"ה שני פי' האחד על המלכות והשני על החסד. ואפשר שהמלכות נקראת כן מצד החסד כי חוט של חסד משוך עליה וכן פי' הוא במ"א. ובזהר פ' תרומה (דף, קמ.) מזמור דא רוחא דקודשא אמאי אקרי הכי בגין דאיהי משבחת תדיר למלכא עלאה דכלא עכ"ל. ופי' כי מזמור הוא המלכות הנקראת רוח הקדש והיא משבחת לעולם לבינה לעלות אליה ולהיות' שוה לה כדמוכח בזהר שה"ש בפסוק ראשון. ואפשר כי השבח הזה על ידי החסד:

מזרח. רבו בו הפי'. יש מי שפי' בחכמה וכן פי' בזהר. ובפ' ויצא פי' שנקרא כן הבינה. ויש מקומות בזהר שפי' שהוא בתפארת. וכל זה עניינו אחד כמו שנבאר בע"ה. והמוסכם בזהר בפ' במדבר (דף, קכ.) כי מזרח הוא בחכמה. וכבר בארנו בשער מהות והנהגה פ"ד כי מזרח הוא בחכמה ובת"ת. כי הת"ת מאיר מכח המזרח שהוא חכמה ושם הארכנו. וכן מזרח בבינה יתיישב. והטעם כי זריחת השמש שהוא הת"ת אורו הוא מצד החכמה והבינה ולכן בסוד הזריחה שהוא אור השמש המבהיק יצדק מזרח בחכמה והבינה מאחר שהם אור וזריחת החמה:

מחזה. פי' בזוהר פ' לך ([[דצא. {{{2}}}|דצא., {{{2}}}]]) כי המלכות לבדה בלי הצטרף שום ספי' אל הנבואה נקראת במחזה. והארכנו בערך חוזה:

מחצית השקל. נודע כי עשרים גרה השקל שהוא שעור שני יודי"ן ו' תפארת באמצע. ולכן נקרא מחצית השקל להראות שהוא באמצע השני יודין שהוא שקל. וסימנך א יו"ד בראש יו"ד בסוף ו' באמצע כן פי' הרשב"י ע"ה והעתקנו לשונו ופי' בשער י' ולא ט'. וברעיא מהימנא במ"א (תרומה דף, קנח.) פי' כי גם המלכות בעלותה אל התפארת בסוד וא"ו שורק נקראת מחצית השקל:

מחשבה. מלת מחשבה פי' במקומות רבים. האין סוף נקרא מחשבה. וכ"ע וחכמה ובינה. ומלכות נקראת מחשבה ג"כ. וכלם פי' הרשב"י ע"ה. וז"ל בתקונים (תקונאיט) א"ל ר' אלעזר אבא והא כמה מחשבות אינון שכינתא תתאה אתקריאת מחשבה וחכמה עלאה אתקרי מחשבה כו', ולעילא מכלהו מחשבה דלית לעילא מינה והיא סתימא דכל סתימין עלאה דכל עלאין עכ"ל, הורה בפי' שהמלכות נקראת מחשבה וכן חכמה וכן כ"ע וכן א"ס.

ובבינה נתבאר בר"מ (פנחס דף, רכט) וז"ל: ישראל עלה במחשבה הרהור חכמה לחכימא ברמיזא חכמה עלה במחשבה דאיהי בינה מחשבה והרהור כלא חד. חכמה דלא אשתמודע אלא בבינה ובינה בל"ב ובג"ד מחשבה בל"ב הרהור בלב עכ"ל. הנה בפי' אמר כי הרהור שאינו כ"כ כמו מחשבה נרמז בחכמה ומחשבה נרמזת בבינה שהוא יותר מתגלה מהרהור. ועתה נבאר הטעם לאלו הכנויים. ור' משה פי' בספר השם כי מחשבה בכ"ע ובחכמה וז"ל בכ"ע מחשבה אבל לא השגה כלל מצדה ומחשבה קודמת לכל חכמה ובינה בהכרח ואין לחשוב בה כלל. וגם החכמה תקרא מחשבה כי אינה מושגת כי אם במחשבה ע"כ בכתר ובחכמה מחשבה שבו תחלת המחשבה והתבוננות אבל במיעוט. ועל שתיהן נאמר (תהלים, צב) מאד עמקו מחשבותיך שע"י שחושבים בחכמה יבא לחשוב בכ"ע ע"י אומד עכ"ל.

והנ"ל כבר בארנו בשער אבי"ע מענין המדרגות זו למעלה מזו כן הדבר בענין המחשבה כי המלכות בערך התחתונים אשר למטה ממנה נקראת מחשבה כי היא דקה תכלית הדקות כמו המחשבה הדקה ולפי זה מכ"ש שיצדק מחשבה לכל האצילות בכללו כמו שקראו המפרשים לכל האצילות נקודה מחשביית להראות על הדקות. ואין בגשם יותר רק מהמחשבה להמשילו. בזולת שיחסהו נקודה מחשביית מפני שאין לה קצוות כלל. ולכן יצדק אמרנו בבינה מחשבה כלומר כי היא בערך השבע ספירות שלמטה ממנה מחשבה. והספי' התחתוני' הם פועל מתגלה בערכה שהיא המחשבה הדקה. והבנין הוא הבנין המתגלה בעצם בערך הבינה הנעלמת. וכן הבינה היא מגלה החכמה לכן נקרא מחשבה גסה והחכמה מחשבה דקה. וכ"ע דקה משניהם כי זו דקה מזו וזו דקה מזו. וכל האצי' נקרא פועל בעצם אל המחשבה הרוחנית המאציל מלך מלכי המלכים. ולעמוד היטב על תוכן הענין הזה צריך לעיין בשער אבי"ע. ובזולת זה פירשתי ענין גדול בשער השמות:

מחשוף הלבן פי' ה"ר משה כי הכתר עליון נקרא כן מטעם שממנו מתגלה הלבן ומצהיל לכל הפנים. ובזהר פרשה ויצא (דף קסא, עב) פי' כי הת"ת בהיותו מגביר צד החסד על הדין נקרא מחשו"ף הלבן. פי' מגלה הלבנינות ומגבירו על הדין:

מטה היא המלכות ונקראת מט"ה במציאותה למטה במקומה. ונקראת כן מפני שעליה הוא תשמיש איש ואשתו תפארת ומלכות במציאות המתייחדת עם בעלה. והמטה הוא המציאות הנשאר במקומה ועליה ארז"ל (ברכות דה, עב) הנותן מטתו בין צפון לדרום שהם החסד וגבורה שע"י הוא הזווג, כדפי' בשערים הקודמים. והנה למטה הזאת שהיא לשלמה המלך שהשלום שלו יש לה ששים גבורים שהן שתין פולסי דנורא שהם מכח הגבורה והם לשמור המטה שלא יקרב אליה פסול ח"ו. והם מגבורי ישראל, הם שם מכח ישראל תפארת, שלמה מצד הגבורה (ע אחרי, דף): מטה כלפי חסד הת"ת נקרא כן מטעם כי הוא ו' כלול משש קצוות ואז נקרא מטה. ולהיות כי דרכו להכריע כלפי הרחמים והחסד נקרא מטה כלפי חסד. ולפעמים נקרא מטה כלפי הדין כפי מעשה בני אדם אם טוב ואם רע ח"ו. ובתקונים (בתקוני זח, דף) פי' כי הבינה נקרא מטה האלהים מצד הגבורה ופי' מטה הוא מ"ט שערים וה' היא ה' ראשונה שבשם הוא שער הרחמים ונקרא אלדים מצד נטיית' אל הדין. נמצאנו אומרים כי בהיותה כליל' מנ' יום ונוטה אל הדין נקרא מטה האלהים: מטרה פי' בתקונים (תקונאיג) כי המלכות נקרא מטרה שהיא מוכנת כמטרה לחץ דהיינו היסוד הזרע היורה כחץ. ופי' עוד שם שהיא נקראת מטרה בסוד בת עין שהיא מציאות היו"ד. ואפשר שהוא ג"כ לשון נוטרה לשון שמירה. מפני שהיא סוגרה ומסוגרת בסוד י' בתוך ה':

מטרוניתא הבריאה, היא הכסא שפי' בשער אבי"ע, ונקרא מטרוניתא כי היא שומרת הגן. ולפעמים המלכות דאצילות נקרא ג"כ מטרוניתא שפי' גיברת, והבריאה אמה שפחה. והארכנו בשער אבי"ע:

מטטרון פי' ר' משה בספר השם כי המלכות נקרא מטטרון ובפי רוב המפרשים כן. ול"נ כי השכינה נקרא מיטטרון ביו"ד דוקא ואז מורה על העלם השכינה בקן צפור כדפי' בשער אבי"ע ומטטרון בלא יו"ד הוא המלאך שליח השכינה כמו שג"כ נקרא נער. ומה שאמרו ששמו כשם רבו הכונה שעולה שד"י ועוד פי' שיש לו שבעים שמות כמו שיש ע' שמות להקב"ה. ובאו מבוארים בקבלה מעשיית במקומות רבים ואין רצוננו להעתיקם שאין בידיעתם תועלת אל העיונים. ומה שאמר הכתוב (שמות כג, כא) כי שמי בקרבו הכונה על השכינה הנעלמת בתוכו כענין מיטטרו"ן:

מי פי' הרשב"י ע"ה בזהר (בראשית דא, עב) כי שם זה בבינה ומורה על שהיא נעלמת שצודק בה לשון שאלה מי היא וכו' ונקראת מ"י בהיותה כלולה מז' שמיטות בכללות שנת היובל העולה כמנין מ"י. ואל היותר בכנוי זה פי' בשער השמות. ור' משה פי' שלשון מ"י נגזר מלשון מים. ואפשר שכוונתו מי בצירי עם היות תחלת דברו מי בחירק:

מים לפי דעת הרשב"י ע"ה המים הם בחסד. אמנם הם בצד המתקרב אל הגבורה הוא מים ובארו הענין הזה בזהר פ' תרומה (דף, קסז.) בענין או"ר מי"ם רקי"ע. ולזה נמצא שנזכרו המים ביום שני.

ובענין מי"ם עליונים ומי"ם תחתונים רבו בו הפי'. יש מי שפי' כי חסד מי"ם תחתונים וחכמה מים עליונים והרקיע המבדיל ביניהם היא הבינה. כן פי' ר' משה בערך מ"י בספירות בינה. וז"ל: מן הבינה תוצאות מי"ם התחתונים הוא. ועליונים הם מים העליונים התלוים במאמר. והיא הרקיע המבדיל בין מים למים חכמה וחסד והפסוק מורה על זה כדרך המאמרות היא הטפה שהוגלדה והם המים אשר מעל השמים. ואמרו רז"ל מים עליונים זכרים מים תחתונים נקבות. ורוב המקובלים אמרו כי ה' ספירות הראשונות הם מים העליונים וה' תחתונים הם מים תחתונים. על דרך זה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ואינו מתישב יפה מכמה טעמים. והמדקדק בעומק הקבלה יבין מעצמו והרי הם שבעתים מכלל הבנין. וענני כבוד הם המים התחתונים המתגברות ופותחות פיהם לקבל המים העליונים והם נקובות ככברה להריק על הארץ. ויש מי שאומר כי המלכות לבד היא המים התחתונים. ואין נראה כן כי אמר שארבעה חלקים הם זכרים והחמישי נקבה וכלל המים הם שבעה בפ' בראשית וה' פעמים מים בפ' יהי רקיע עכ"ל של ר' משה במקום הנזכר.

ולהוציא לאור הענין הנזכר רצוננו לבאר כל הדברים האלה. ה' פעמים מים הם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד ה' אנפי הגדולה ולכן נקראו מים על שמה. ובחמשה נכלל כל הבנין כי יסוד ומלכות נכללים עם הת"ת. ויש אומרים ז' פעמים מים עוד ב' פעמים הנזכר אח"כ בפרשה והוא התפשטות הת"ת שהוא היסוד והמלכות ומשלימים המנין.

ואמנם מים שעל הרקיע ומים שתחת הרקיע הוא ענין אחר והיינו דברי ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו אצל אבני שיש וכו' והמאמר הזה פי' אותו הרשב"י ע"ה בתיקונין (תקונאמ) וז"ל: קם סבא דסבין עתיקא דעתיקין ואמר ר' ר' מאי ניהו דאמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסכנו בעצמכם הה"ד דובר שקרים לא יכון לנגד עיני והא כתיב יהיה רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ועוד מים עליונים ומים תחתונים אית תמן למה אמר אל תאמרו מים מים. א"ל בוצינא קדישא סבא דסבין לך יאות לגלאה רזא דא דלית חברייא יכלין לקיימא ביה על בורייה. א"ל סבא דסבין ר' ר' בוצינא קדישא בודאי אבני שיש טהור אינון י' י' דאינון חד י' עלאה מן א ותניינא י' תתאה מן א והכא לית טומאה אלא אבני שיש טהור ולית הפרשה בין מים למים דכלא יחודא חדא דאלין אינון מסטרא דאלנא דחיי דאיהו ו' באמצעיתא דא דאתמר ביה ולקח גם מעץ החיים וגו' אבל אילנא דעץ הדעת וכו' עכ"ל לענייננו.

ופי' כי ביאור דברי ר' עקיבא הוא שלא יאמרו שני מיני מים הם שאינו אמת ונמצאו מפרידים. וזהו אל תאמרו מי"ם מי"ם, עניינו שלא יאמרו שני מיני מים שמא יסכנו מפני עון הפירוד. ולזה שאל הזקן שתי שאלות שהם אמת והא כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וכו', הרי שהם שתי מיני מים ובהם הבדלה כנראה שמותר לומר שני מיני מים. כי קשה מזו אמרה תורה ויהי מבדיל בין מים למים הבדלה ממש.

עוד הקשה הזקן כי לפי האמת יש שני מינים, מים שעל השמים ומים שתחת השמים. וא"כ למה אמר אל תאמרו מי"ם מי"ם שלא תסכנו וכו', אדרבא מותר לומר שני מיני מים דלא גרע מלישנא דקרא. ועוד המציאיות עצמו כדפי'. והרשב"י ע"ה לא רצה לבאר הענין כדי שישמעו החברים הדברים מפי זקן הנעלם. ופי' הזקן אבני שיש אינון יו"ד יו"ד, ענינו כמו שפירש בשער המציאיות בענין יו"ד בראש יו"ד בסוף בסוד אני ראשון ואני אחרון. כי היו"ד ראשונה הוא בחכמה והיו"ד שניה היא במלכות בבחינת החכמה בסוד אור המתהפך ממטה למעלה. ויו"ד של מעל' הוא יו"ד של שם בן ד'. ויו"ד תחתונה הוא יו"ד של אדנ"י הבא ממטה למעלה. ואלו הם מים נקבות. ואלו הם מים זכרים. ונקראים נקבות שהיא מקבלת מלמטה ממעשה המצות. וע"י משפיע כלפי מעלה ומאיר האור ומלביש האור הבא כענין היכל והאור הבא הוא מלך בהיכלו. ואלו הם מפתחות פנימיים ומפתחות חיצוניים. שהפנימי האור הבא יהוה ודאי שהוא אור הבא דרך קו הישר. והחצוני הוא מלבו' בסוד אור החוזר. וזהו ענין הנאמר בספיר' ממטה למעלה וממעלה למטה כמו שבארנו בשער ממטה למעלה. וזהו י' על הא' וי' למטה. וזהו סוד יאהדונה"י שהוא י' בראש וי' בסוף כמבואר בשער הנזכר בארוכ'. ואלו הם שני יודי"ן הנקרא אבני שיש טהור. ונקרא אבני, פירו' כל י' נקרא אבן מטעם כי היא מגולגלת כאבן. ונקרא שיש, מפני שהשיש הוא לבן והלבן מורה רחמים כעין המים. ולהיות שני יודין האלה רחמים כמו שהם מים בסוד מי החסד כינה אותם בשם שיש כיון שהוכרח לקראם בשם אבן כדפי'.

עוד נוכל לומר ע"ד הצרוף כי החכמ' נקרא יש. וחכמה תתאה בהפך נקרא ש"י. נמצאו הרכבת שניהם שיש ר"ל י' חכמ' היא המקור ושי"ן הוא האצילות בענפיו דהיינו ג' אבות וג' נצחים ומלכות שהיא כללות. וכללות הוא הבינה ויו"ד בראש שהוא המקור שממנה נאצלו שתים אלה. ומלכות נקרא ש"י בסוד אור המתהפך. וכאשר יורכבו שתי מלות אלה המורות על שתי האורות יקרא ש"י י"ש ושתי יודין יתיחדו ויהי' שי"ש. וטעם אמרו טהור מפני שיש כמה מיני מים והאחד מהם מי נדה. ולכן נאמר בהם הבדלה ופרוד כמו שנבאר בע"ה. ואלו המים שלש שיש הם טהור כלם טהרה ואצילות. י' י' דאינון חד י' עלאה מן א וכו', כבר פי' לעיל כי בשם יאהדונה"י נכללים חכמה בראש וחכמ' בסוף וששה אותיות באמצע רמז אל וא"ו ת"ת בשש קצותיו. ועל היותו נתון באמצע שניהם הם מתיחדים. פי' כי על ידו יכולה הבת לעלות אל בית אביה כנעוריה. ומפני זה אמר אל תאמרו ששני האבנים האלה הם נפרדים ונבדלים זו מזו ח"ו. שאינו אמת. אלא אדרבא הרקיע הנתון באמצע שניהם שהוא ת"ת הוא המייחדם ועל ידו יתחברו כי אין הבדלה אלא במקום הטומא' כדכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אמנם במקום הטהור שהם אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. וזהו מאמר הזקן והכא לית טומאה כו' דאלין אינון מסטרא דחיי וכו', המים האלה הם באצילות ולפיכך אין בהן הבדלה ועליהם נאמר המים שעל השמים ומים שתחת השמים ושמים הוא"ו הנתון ביניהם ואדרבה הרקיע שהוא וא"ו מייחדם. ובזה ניתרצה הקושיא אחת שהקשה.

והקושיא השנית שהיא שאמר הכתוב ויהי מבדיל. זה נאמר בצד הגבור' בין צד הטהור ובין צד הטמא בין הזהב הטהור ובין סוגי הזהב ושם נזכר הבדלה בין מים טהורים זכים וברים, ובין מים טמאים עכורים מי המרים המאררים. וזה כוון באמרו אבל אילנא דעץ הדעת טוב ורע שהוא המקום שבו טוב קדושה, ורע טומא' כאמרם ז"ל במקום אחר טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל שם הוא הבדל' בין מים למים. ע"כ ביאור המאמר ונתבארו מתוכו ענין מים עליונים ומים תחתונים:

מים העליונים פי' ר' משה כי חסד הם מים עליונים ואע"פ שיש עליונים מהם והם מימי החכמה וכבר פי' למעלה בזה.

עוד אמר כי החסד נקרא מים מרוח ואמר הוא כי כן כתב בס"י. אמנם פירשתי המשנה ההיא בשער אם הא"ס הוא הכתר. עוד אמר כי החסד נקרא מים קדושים והם מים טהורים מצד החסד והם מים חיים. ובצד החיצון בקליפה מים טמאים מים זדונים מים רעים מי המרים המאררים מי המבול. והיא ההבדל' שנאמ' במים ויהי מבדיל בין מים למים והם דם טוהר ודם נדה כדפי' לעיל.

עוד אמר שנק' החסד מים זכים מפני שהם נגד מים עכורים ע"ד שפי'.

עוד החסד נקרא מים רבים מפני שיש מים מועטים והם מימי נצח שהוא חסד קטן בערך חסד. וכן המים של החסד הם מים מרובים ומימי הנצח הם מים מועטים. וגם נוכל לומר שנקראו מים מועטים החסדים התחתונים הנקראים חסדי דוד כדפי' בערכו. ור' משה פי' כי מים מועטים הם בגבורה ואפשר בצד החסד שבו.

ובזהר פ' טהרת מצורע (דף נד, עב) פי' כי הבינה נק' ג"כ מים רבים והטעם כי היא נהר שאינו פוסק מימיו. וז"ל ד"א מים רבים דא הוא נהר עילאה דמני' נפקין נהורין לכל עיבר וכלהו נגדין ואתמשכן מיניה עכ"ל הרי בפי' שהבינ' נקראת מים רבים בסוד בחינת' שהיא משפעת מימי הרחמים לכל המקורות.

עוד פי' בזהר פ' תרומה (דף, קעא.) כי מי מנוחות הוא שפע הנשפע מן הבינה.

עוד אמר ר' משה שחסד נקרא מי כיור והטעם מים הבאים מן הכיור העליון לקדש מהם אהרן ובניו כהני ה' ידיהם ורגליהם לקיום העולמות. והכונה שהם מים נמשכים ממים עליונים שרש החסד שהיא חכמ' ואין זה הכיור כמו שביארנו בערכו. ועכ"ז מי הכיור יהי' כפירושו.

עוד אמר שהבינה נקראת מים נאמנים ולא פי' בו טעם ואפשר שנקרא כן מטעם שהוא נהר דלא פסקין מימוי ולפיכך הוא מקור נאמן שאינו פוסק:

מילה היסוד נקרא מילה וכן מוסכם בפי כל המפרשים אמנם לא יקרא מילה אלא בקבלתו מתוקף הגבורה בהתעוררות היין המשמח. וכן בשם אלהים מיל"ה בתוספות א' כמו שבארנו הענין הזה בשער השמות בפ"ד. ואין תימה על הענין הזה כי עיקר ההתעוררות לאבד הקליפות הוא מצד הגבורה. וזה שאנו מתפללים יבושו ויחתו מגבורתם שאע"פ שכח הקליפות ויניקתם הוא מהגבורה עכ"ז יבושו ויחתו והמחיתה תהי' מצד גבורתם שהיא הגבורה שהיא המשפעת בהם שבה ביעור הקליפות. וזהו אין ביעור חמץ אלא שרפה. ועם היות שדעת חכמים אף מפרר וזורה לרוח דהיינו בכח התפארת. או מטיל לים, בכח החסד. עכ"ז אליבא דכ"ע שרפה עדיפא שהוא כליון חרוץ והאצילים כרות יכרתון. ולכן המילה שהיא העברת הקליפות הוא ע"י הגבורה:

מכון פי' ר' משה במלה זו שני פי'. הא' בבינה וז"ל מכון לכל העולמים כי כל העולמים מכון וכסא לשבתו והוא יושב על כלם והוא מכונם וזיום ומחברם עכ"ל ואין אצלינו אלה הדברים עקר. ונ"ל כי המלכות נק' מכון מפני שהיא מכון לכל האצילות והיא משכינו למטה. וכן בינה מכון לג' ראשונות ומשכינם למטה על שבעה בניה כמו שנבאר בערך שכינה:

מכוסה נק' כ"ע מטע' שהוא מופלא ומכוסה ואין בו תפיס' כלל מפני שהוא אי"ן. ונוכל לומר שנקרא מכוסה כאשר נעלם תכלית ההעלם בעוד שלא נתפשט למטה: מכפלה פי' בזוהר פ' חיי (דף, קכט.) כי המלכות נקר' מכפלה בערך שהיא כפולה. בחינתה עם הספירות ובחינתה עם המרכבות והעולמו' אשר תחתיה נמצאת כפולה. עוד פי' שם כי היא כפולה כי אין אות כפולה בשם כי אם היא שהיא אות ה' אחרונה ונמצאת לפי זה תקרא מכפלה במציאות הה"א המיוחדת עם הה"א העליונה להיותה כפול'. ונ"ל כי גם הבינה תקרא מכפלה כי גם היא כפולה כי הכל א':

מכריע ראשון ושני. קראו כן המפרשים לת"ת וצדיק. וכבר הארכנו בזה כל הצורך בשער המכריעים:

מכתם פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רכג) כי מלה זו נחלקת לשנים מ"ך ת"ם מך הוא צדיק וכן נק' עני. ותם הוא הת"ת ובהיות' מיוחדים נקראים מכתם. וגוף ברית חשבינן חד:

מלא בפסוק לה' הארץ ומלואה פי' בזוהר פ' נח (דף, סז) השכינה שהיא ארץ עליונה. והמלוי שלה הם נשמות של הצדיקים. ובכל מקום מלוי השכינה הוא השפע והאור העליון הבא מן ת"ת אל המלכות והם הם נשמות הצדיקים:

מלאך המלכות נקראת מלאך בהיותה עושה שתי שליחות ומפני כך נקרא' מלאך פי' שהיא עושה שליחות' ע"י מטטרון או סנדלפון. ולפעמים תקרא בשם לווי מלאך ה' והטעם בהיות' עושה שליחות בעלה בפרטות. וזהו ה' בעלה ת"ת. או ירצה כאשר בעלה ג"כ עמה בסיוע ההוא והכל א'.

ונקראת מלאך הגואל בהיות שליחותה לגאול מצרה. ולכן קראה יעקב המלאך הגואל מפני שמעולם גאל אותו מכל צרה.

ונקראת מלאך הברית בהיותה משכרת על הברית או בהיותה חרב נוקמ' נקם ברית.

ונקראת מלאך פניו בהיות' משמשת את פני המשלח כי לפעמים יהי' שליחותה בהסתר פנים עליונים ופעמים בהיותה מאיר את פניה הפנים העליונים המאירים.

ולפעמים נקראת מלאך האלהים בהיותה משגחת לדין. וזהו ביציאת מצרים ויסע מלאך האלהים. מפני שהיתה פעולתה האבד למצריים בכח הדין. ולא תקרא מלאך בעת הפעולה [אלא מקודם שפועלת כדאיתא בזוהר בלק (דף קפז, עא) וז"ל אלא כד איהי שליחא] מלעילא וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא דכדין מברכין לה אבא ואימא להאי אמרי לה ברתי זילי נטורי ביתיך פקידי לביתך הכי עבידי לביתך הכי זילי וזני לון. זילי דההוא עלמא דלתתא מחכאן לך בני ביתך מחכאן מזונא ממך הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון כדין איהי מלאך ואי תימא והא בכמה דוכתין אקרי מלאך ולא אתי למיזן עלמין. ועוד דבשמא דא לא זן עלמין אלא בשמא דיי' הכי הוא ודאי כד שליח מגו אבא ואימא אקרי מלאך וכיון דשארי על דוכתיה על תרין כרובי' ה' שמיה עכ"ל. והנה מבואר שאינה נקרא בשם מלאך אלא בעת בואה קודם התחלת הפעולה דהיינו ישיבתה על הכרובים לפעול:

מלאכה פי' בזוהר פ' וישלח (דף, קעב.) כי המלכות נקראת מלאכה מפני שעל ידה נעשה כל מלאכת העולם הזה ונקראת כן בבחינתה הפועלת בעולם. וכן פי' בתיקונים (בהקדמה דף, מב.) בפסוק ואמלא אותו וגו' ובכל מלאכה דא ה' עכ"ל:

ופי' עוד (שם דף, יג.) שהיא נקראת מלאכה מלשון ותכל כל עבודת משכן וגו' שהיא לשון שלימות [פא]. וכן ע"י המלכות כל העליונים שלימים כי היא המשלמת הבנין. וה' המשלמת היא ה' רביעית לאותיות יהו"ה הוא שלימות הכל:

מלוכה פי' בזהר פ' ויקרא (דף ז, עב) וז"ל והיתה לה' המלוכה מאי מלוכ' דא כ"י דמלכא בה אתקשר עכ"ל ומבואר כי השכינה נקרא מלוכה בהיותה מתייחדת במלך שהוא הת"ת כמבואר:

מלון היא השכינה וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף, א) ונקראת כן מפני שהיא מלון ואכסניא להקב"ה ת"ת. ונקראת כן בעת שאינה מתייחדת עמו בעצמות אלא אכסניא והיינו מלון לינה א'. ובמ"א (בתקוני זח, דף) פי' כי היא נקראת מלון אורחים בסוד היסוד האורח המתאכסן אצלה ע"ש: מלח כפי הנראה מתוך דברי הזוהר בפי' ויחי (דף רמא, עב) כי מלח הוא יסוד כי הוא הנותן טעם בתבשיל ואם לא מפני שפעו ומלחו אין אדם יכול לעמוד מפני מרירות הדין שבמלכות ועל שמו נקרא המלכות ים המלח שיונק' מברית [מלח כדפי' בערך ים המלח]:

מלך. בשם זה רבו הפי'. ומתוך דברי הרשב"י ע"ה ברוב המקומות נראה כי מלך סתם הוא הת"ת. אמנם לא יקרא מלך אלא בעמדו על המלכות וכן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף, רעו) וז"ל: לאו אתקרי תמן מלך עד דרכיב בסוסיא דיליה כנסת ישראל. קב"ה כד איהו לבר מאתריה לאו איהו מלך וכד אתחזר לאתריה והי' ה' למלך וגו' והכי ישראל אתמר בהון כל ישראל בני מלכים. כגוונא דאבא אינון בנוי לאו אינון בני מלכים עד דיתובון לארעא דישראל עכ"ל. הרי מבואר שלא נקרא מלך אלא בהיותו על המלכות.

וזהו דווקא במדת מלך סתם. אמנם כאשר יתלווה אליו מלה אחרת אז יהי' באופן אחר לפי הלווי. וכן ביאר הרשב"י ע"ה במ"א בר"מ (בהר דף, קט.) וז"ל: ובכל אתר המלך סתם דא קב"ה. ופי' הת"ת כדמוכח התם.

ובזוהר פרשת תרומה (דף קכז, עב) בפסו' אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' פי' כי מלך סתם היא המלכות שהוא מלך המשיח כמו שנבאר בודאי פליגא על דא. אם לא שנאמר כי כמו שהוא נק' מלך סתם כן היא על שמו נקרא מלך סתם וזה דוחק.

ויש מל"ך שלמ"ה ובו ג' פרושים: אחת בת"ת ונק' מלך שהשלום שהוא יסוד הוא שלו כנודע כן פי' בפרשת תרומה שם. ועוד פי' בשיר השירים כי מלך שלמה הוא בבינה שהשלום שהוא הת"ת הוא שלו כנודע. ובסבא (דמשפטים דף, ק.) פי' כי מלך שלמה הוא חכמה והשלום שהוא הת"ת הוא שלו בסוד שנק' בן ישי בן י"ש י' שהיא חכמה כדפירשנו בערכו וע' פנים לתורה. ולכולהו פי' לא תקרא מלך שלמה אלא בסוד השפעתה בשלימות ובהיות הת"ת או היסוד עמה תתייחס בשם שלמה שהוא ההכרעה כמבואר בערך שלמים. ויש '''המלך הגדול''' והוא הבינה כשמשפיע בחסד. ולפעמים תקרא הבינה '''המלך הקדוש'''. ופי' רבי משה שנקרא כן מצד הת"ת שנקרא קדוש. ואפשר שנקרא קדוש מצד הגבורה כי גם מצדה הקדושה כמו שנבאר בערכו וכמו שבארנו בערך יב"ק. וכן הענין הזה בסוד הדין הוא נקרא המלך הקדוש וכבר אפשר שיקרא הת"ת מלך הקדוש ומלך טהור. א' מצד הגדולה וא' מצד הגבורה שמצדה הקדושה והטהרה כמו שבארנו בערך טהרה. ומלך גדול מצד הגדול'. וכדי שנוכל להבחין אימת יהי' המלך בת"ת או בבינה והיה כאשר בראש המלה ובראש השם תתלווה ה' הידיעה כמו המלך הקדוש המלך המשפט כי שניהם בבינה בהיותם שוכנת בת"ת. אז ה' הידיעה עד נאמן שהכנוי הזה בבינה כדפי' בערך ה'. אבל בלא ה' אז יהי' בת"ת וזה הכלל נראה אצלינו עיקר. עוד נשפוט הלווי לפי עניינו בפני עצמו. ומלת מלך לפי שפיטתו בה' הידיעה בא' משני מקומות הנזכר [פב] {{ממ|ובזוהר|פרשת|ויצא|(דף, קנא) כי הבינה נקראת אלף רבתי והבינה קרית מלך רב הכריח כפי' הראשון. ואפשר שיקרא כן מצד החכמה ששם ענין רבות, כי הגדולה גדול בחכמה ר"ב. ואפשר מצד הגדולה456. ובתיקונים (בתקוני זח, דף) החכמה נקרא מלך רב והבינה קרית מלך רב הכריע כפירוש הראשון בענין רב.

עוד מלך העולם ורמז זה בבינה ודאי. והטעם כי הוא מלך העולם שהוא רמז אל ההקף ואין זה מתייחס אלא בבינה, ובהיותה מלך על כל העולם שהוא רמז אל ששת ימי בראשית שאז משפעת בהם כמו שהמלך זן ומפרנס לכל עבדיו. ור' משה פי' בתפארת ואינון מתיישב והוא הפך דעת הזהר.

עוד יש מלך מלכי המלכים ורבי משה פי' מלך בינה. מלכי שהם ג' אבות שהם מלכי על המלכים שהם ג' ענפים הנמשכים מהם זו היא כוונתו בקיצור. והיותר מתיישב אצלינו. כי מלך הוא כ"ע והוא מלך המולך על מלכי שהם שני מלכים חכמה ובינ' שהם מלכים המולכים על שבע' מלכים שהם שבע' ימי הבנין. ונמצא בג' מלות אלה כלול כל העשר. ולפי דרכנו בחיבור הזה בהזכירנו א"ס אנו אומרים אח"כ מלך מלכי המלכים, ליחדו בעשר ספירותיו ולהמליכו בהם. עוד יש מלך נורא הוא התפארת והוא עצמו נקרא נורא כמו שיתבאר בערכו. עוד יש מלך שלם והיא הבינה כ"פ בזוהר פרשת לך (דף פז, עא) ואפשר שנקראת כן בעת שהיא שולטת על התפארת שהוא השלם. עוד פי' שם כי המלכות נקראת מלך שלם בהיותה מתיחדת עם התפארת שאז היא שלימה. עוד פי' בזוהר פרשת ויחי (דף, רלח.) כי המלכות בערך בחינת' שאין לה אלא מה שמקבלת מהת"ת נקראת היא מלך המשיח. ואפשר לפרש מלך שאין לה אלא משיחת השמן העליון:

מלכות. המדה העשירית נקראת המלכות. והטעם כי היא מלכותו של מלך. ושם מלכות כולל כל פמליא של מעלה. כי כמה פנים לפנים הנוראים. וכמה אחוריים לאחוריים דלאו נראין ובהיות הכל כלול נקרא מלכות. כי שם זה כולל כל המלכות קטנים וגדולים.

אמנם בהיות המד' הזאת ובתולות אחריה רעותי' מתייחדות במלך התפארת. אז נק' מלכות שמים ושמים הוא הת"ת כמבואר בערכו. ובהיותה נכללת ביחוד בעלה עם כל מה שלמעל' אז נקראת מלכות שמים שלימה המורה על שלימות' ולא על פרצות'. שהיא מצה שלימה לא פרוסה.

ולפעמים נק' מלכות בית דוד. והטעם כי כל מלכות בית דוד תלוים בה וכן יש לה כ"ח עתים כמנין מלכי בית דוד.

וכמו שיש מלכות שמים כן יש מלכות זדון הרשעה שתעקר ב"ב וזהו היא לילית הרשעה ופמליא שלה כמו שנבאר בשער התמורות ושער היכלי התמורות:

מלכי צדק בארו בזוהר (בלק דף, קצג) שהיא המלכות וז"ל: אתה כהן לעולם כו' מאן על דברתי מלכי צדק, אלא כהן עלאה דא איהו דקיימא על דבר בגין דההוא דבר לא קיימא אלא בימינא. וההוא דבר מאן איהו, מלכי צדק כך שמיה עכ"ל:

מלפני ה' פי' בזהר פרשת תרומה ([[קעא. {{{2}}}|קעא., {{{2}}}]]) כי מלפני הוא הבינ' שהוא על הת"ת ושם פי' ג"כ בנצח והוד וצ"ע שם: (ועש, בדא)

ממלכת כהנים פי' הרשב"י ע"ה בזוהר פרשת צו (דף לד, עב) כי כשמתייחדת מלכות עם הת"ת ומתעלת על ידי החסד המשפיע ע"י הכהנים. נקראת ממלכת כהנים:

מנוחה. פי' ר' משה כי יסוד הוא מנוחה מטעם כי הוא לשון נופש ומנוחה כי הוא נח בביתו. או מלשון ירידה כי תרגום וירד ונחת כי הוא יורד למלכות. ונראה לי כי הבינה נקרא מנוחה מטעם וישבות ותרגומו ונח. מנוחת הדברים בסוד היובל הגדול ושם מנוחת הגילגול בשמיטות כלם. והיא נקראת שבת הגדול כאשר יתבאר בערכו:

מנורה. היא השכינה בהיותה מנהרת בסוד שבעת הנרות בהיותן ז' ספירות עליונות מוצקות לשבע נרות שבה ויש מנורה עליונה והם שבע הספירות עצמן. והמורגל היא השכינה ונקראת כן בקבלתה מן החכמה ע"י החסד. והוא פירוש מנורה בדרום והרוצה להחכים ידרים כן פי' בתיקונים (בהקדמה דף, יב) עוד שם במ"א (בדף יג, עב) כי מטטרון הוא מנורה פי' כלי המנורה. הפתילה היא השכינה השמן הוא שפע היסוד. האור הוא הת"ת:

מנחה. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמז) שהיא המלכות. כאשר היא בין שתי הזרועות אז נקראת מנחה חדשה. [פג] אמנם תפלת המנח' היא מצד הגבור' כדפירשו רז"ל יצחק תקן תפלת המנחה:

מסגרת. לעמת המסגרת תהיינה וכו', פי' הרשב"י ע"ה בזהר בראשית (דף לא, עא) שהוא בינה עלמא דאתי ע"ש:

מספר הימים פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאמט) כי המלכות נקראת מספר הימים והטעם כי היא חשבון ומספר לימים עליונים ופי' כי הימים העליונים מתגלים על ידי המדה הזאת והיא המגלה אותם. כמו החשבון שהוא הגבלת הדבר הנמנה ומצד הגבול והחשבון מתגלה:

מעון. פי' רבי משה כי החסד נקרא מעון. מפני שנאצלת מחכמה עליונה הנק' מעונה שנאמר (דברים, לג) מעונה אלהי קדם. ולשון קדם מורה על החכמה. ואמר שלפעמים נקרא ג"כ החכמה מעון. ואמר שג"כ המלכות נקראת מעון שהוא מעון לעליונים ולתחתונים. ויש שפי' בכתר:

מעיין. במלה זו רבו הפי' בין בדברי המפרשים בין בדברי הרשב"י. וזה ישוב הדברים על מתכונתם:

הבינה נקרא מעיין גנים. והגנים הם הספי' אשר תחתיה ובתוך המעיין מקור שבו יוצאים המים והיא החכמה שממנה יוצאים מים אל הבינה והבינה משפעת למטה.

והכתר נקרא מעיין חתום לפי שהוא נקודה פנימי שממנו ואילך מוצא המים. פי' הוא הויות המים ונמצא לפי זה כי מעיין צודק בג' ספירות ראשונות. ועל האמת שלשתם יחד הם המעיין. כיצד המוצא שממנו מתהוים המים הוא הנקודה שממנו ואילך הוויות המים היא הכתר. והמעיין שע"י נשפע המים היינו סילון המעיין המקלח המים היא החכמה. והמעיין עצמו היינו קילוח המים אל ההוץ היא הבינה. ונמצא לפי זה כי כשנאמר מעיין, הכוונה ע"ד ההשפעה הזאת מכתר אל החכמה, והחכמה אל הבינה, והבינה משפעת ומשקה הגנים. ואח"כ כשתקבל השפע ומתמלאת ממנו נעשית מעיין לגנים התחתונים. ובהם ג"כ ג' מדרגות אלה ואין צורך להאריך כי משלש ראשונות נקיש אל ג' אלה. ועתה כשנאמר מעיין במלכות יהיה ברבוי השפע שישפיע בה הת"ת שהוא נקודת מוצא המים, ויסוד סילון המים, ומלכות מעיין. כי היסוד הוא הסילון המקלח המים אל המעיין כדפי' לעיל:

מעייני הישועה. פי' בזוהר פ' בלק (דף, ריב) כי חכמה ובינה נקרא כן מטעם כי מהם נשפע הישועה והחירות. וג"כ פי' כי נצח והוד נקרא כן. ואפשר שנקראים כן בהיותם שואבים הישועה מחסד שבו עיקר הישועה כדפי' בערכו. והחסד מקבל הישועה מהבינה והם משפיעים הישועה לששון שהוא היסוד. וזהו ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה (ישעיה יב, ג) כן פי' התם:

מעל שמים. פי' בזוהר פ' ויקרא (דף, טז.) וז"ל: על שמים משמע ההוא אתר דקיימא על שמים ולא יתיר כיון דאמר מעל שמים משמע ההוא אתר דקיימא על השמים לעילא לעילא ומאי איהי איהי אימא עכ"ל.

ופי' אם היה אומר על שמים פי' הוא גדולה וגבורה שהם על הת"ת הנקרא שמים. אבל עתה שאמר מעל שמים פי' העליון על אותם שהם על השמים דהיינו בינה שהיא על מעל מגדולה וגבורה שהם למעלה משמים שהוא ת"ת כדפי':

מעמקים. פי' ר' משה כי החכמה והכתר נקראים מעמקים ועליהם נאמר (תהלים, קל) ממעמקים קראתיך ה'. ובזוהר (בשלח דף, סג) ובמקומות רבים נראה כי החכמה נקרא מעמקים:

מערב. המלכות נקראת מערב מכמה טעמים. הא' מפני שבו הערב שמש כי שם ביתו. ועוד כי מזרח הוא הת"ת וכנגד מזרח הוא מערב שהיא האשה שהיא עזר כנגדו. ועוד נקרא מערב מפני שבה מתערב ומתבלל כל השפע העליון ושם נעשה בו מזיגה יפה. ומפני טעם זה קראוה (הגאון בצחצחות, פד) מעורב בוא"ו. ועוד כי שם הערב שמש והחשך כמו שנודע ששם העדר האור:

מערכה. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ כי הבינה נקרא מערכה. ואפשר הטעם מפני שבה נערכים כל ההויות המתהוים כמו שנבאר בשער השערים. והיא הנקבה המתעברת מן הויות הדקות והולידם והצמיחם. ולפי טעם זה כבר יצדק שם מערכה גם במלכות שהיא ג"כ נקבה המגלה ומעבה ההויות היוצאים מן הת"ת:

מעשה. הרשב"י ע"ה קורא בתמידות אל הבינה מעשה והחכמה מחשבה. והטעם כי כמו שהמעשה גלוי המחשבה ועל ידי המעשה היא גמר המחשבה, כן ע"י הבינה הוא גמר ההויות המתהוות ע"י החכמה כדפי' בערך מערכה. ובזהר פ' פקודי (דף, רלו.) פי' בפסוק (שמות לו, ד) ויבאו כל החכמים העושים. ימינא ושמאלא. והיינו חכמה ימין ושמאל מעשה והיינו שהמלכות [פד] נקרא חכמה ומעשה בינה כדפי' בערך חכמה וכמו שנבאר:

מעשה מרכבה. פירוש בתקונים (בהקדמה דף, יג) כי מטטרון נקרא מעשה מרכבה שהוא רכב מה פי' רכב למ"ה שהיא המלכות שהיא נקראת מה, ומטטרון מרכבה לה:

מעשה בראשית היא המלכות. ואפשר הטעם מפני שהיא פועלת כל פעולות בראשית או שהיא מרכבה לחכמה הנקרא בראשית:

מעשר. המלכות נקרא כן. וכן בארו בזהר פ' לך (דפז, עב) בפסוק (בראשית יד, כ) ויתן לו מעשר מכל. ופי' הטעם כי היא מעשר האצילות העליון והיא העשירית ממש מעשר. וכן אמרו בתקונים. ויש מעשר מן המעשר ופי' בתקונים (תקונאיז) כי מעשר נקרא סוד יחודה עם הלוי גבורה. ומעשר מן המעשר הוא יחודה בכהן בסוד הימין. ויש בענין הזה סוד כדפי' בערך אי"ק כי א' הוא סוד מעשר מן המעשר והיא נקודה אמצעית והיא חסד ומתפשטת אל הגבורה כי ידוע כי חסד הוא מוח לגבי גבורה, וגבורה קליפה. וגבורה מתפשטת בת"ת, ות"ת קליפה לגבורה בסוד מציאותו למטה מגבורה. ולכן ת"ת הוא במאה ענפים שנתפשטו מעשר מהגבורה והיא הלוי. וגבורה היא י' ענפים שנתפשטו מהחסד שהוא נקודה א' והיינו א' מעשר מן המעשר:

מפתחות החצוניות. במלכות בסוד שם אד' כפי' הרשב"י (בהקדמה דד:, ודי) והטעם כי שם פתח הכניסה אל שאר הספי':

([[מעסר {{{2}}}|מעסר, {{{2}}}]]) מצבה פי' בזהר פרשת נח (דעב, עב) כי המלכות בהיותה מיוחדת עם הת"ת נקראת מצבה. וז"ל והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, מאי מצבה דהות נפולה ואוקים לה עכ"ל:

מצה פרוסה. בסוד המלכות ונקראת מצה שאין בה תערובת חמץ שכבר נטהרה לבעלה. ונקראת פרוסה שעדיין לא נזדוגה כדי שתושלם פרצתה. ולה רמז מצה פרוסה בפסח. ואפי' שלא נאמר פרוסה אלא מצה סתם מסתמא הוא לחם עוני. וכן מבואר בזוהר פרשת ויצא (דף, קנז.). ובתקונים (תקונאיג) פי' כי מצה היא ה', והיותה פרוסה הוא ד'. ואפשר היות מצה גם כן בבינה ששם ג"כ ה"א. ויש לזה קצת הוכחה מהלשון ע"ש.

ובתקונים (תקונאטו) פי' דבת זוגיה דצדיק איהי מצה שמורה לגבי מצה שלימה עשירה. על כן נראה היותה נקראת עשירה ושלימה ושמורה הכל לפי הבחינות עשיר' מצד העושר ולכן אין יוצאין בפסח במצה עשירה מפני כי עיקר מצותה מצד החסד שהוא מצד הדרום ולא בעושר שהוא מן הצפון כאמרם הרוצה להעשיר יצפין. שלימה שנשלמה פרצתה. שמורה ר"ל מקושטת וממתנת לבעלה לשון שומרת יבם:

מצוה היא המלכות ונקראת מצוה (כמשכ פ, ויצא) שהוסיף ו' על המצה לרמוז שנתיחדה עם בעלה ולכן עקרה מצוה בתורה לייחדה עם בעלה ושלא להפרידה. ועוד במצוה גלוי שם בן ד' בשלימות כי מ"ץ הוא י"ה באתב"ש. וכן נקראת מצות המלך מצות מלכו של עולם שהוא הת"ת כנודע:

מצווה. פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאל): דא עמודא דאמצעיתא דאיהו מצווה מסטרא דאבא דאיהו רא"ש ומסטרא דאימא דאיהו אש"ר. והכי צדיק מצווה ועושה מתרווייהו. ובג"ד אתמר על תרווייהו אשר קדשנו במצותיו אימא קדשנו ואבא צוונו. על מאן על שכינתא תתאה דיאהו פטר כל רחם פתיחו דרחם דאיהו רמ"ח פיקודין איהי מצות ה' וכו' עכ"ל לענייננו.

ונאמר בפי' כי כוונתו בזה הוא לבאר ברכת אשר קדשנו במצותיו וצוונו. ואמר כי לשון מצוה פי' מיחוד המצוה דהיינו יחודו עם המלכות הנקרא מצוה כמו שמבואר. דא עמודא דאמצעיתא כו', קראו הנה עמודא וכו' לרמוז אל היותו עולה על דרך הקו האמצעי עד לבין חכמה והבינה ומכחם שהם מחזיקים אותו מתייחד עם המלכות הנקרא מצוה ע"י החכמה הנקרא אבא. וקרא לחכמה ולבינה אבא ואימא להורות שכמו שהאב והאם נותנין כח וסדר להבן לישא אשה ע"י ממונם, כן הדבר באב ואם העליונים.

ואמר ראש ואשר, הכונה לבאר מלת אשר שבברכה ופי' כי במלת אשר נרמזים חכמה ובינה. כי החכמה נקרא ראש והוא צרוף תיבת אשר ואשר כמשמעו הוא בינה. והכי צדיק מסטרא דתרווייהו וכו', כי יחוד המלכות עם שניהם כנודע שהוא האבר הקדוש אל היחוד. והוכרח לזה כדי לתקן לשון קדשנו וצונו שהוא לשון רבים ואם היה הת"ת לבדו המצווה היה ראוי שיאמר קדשנו וצוני לשון יחיד לכן אמר שהם ת"ת ויסוד גוף וברית. והיסוד ג"כ הוא מצוה מיוחד עם המלכות מצד שניהם החכמה והבינה.

וז"ש ובג"ד אתמר על תרווייהו וכו', לשון רבים, הכונה שנתקדשו שניהם ונצטוו. ואימא קדשנו ואבא צוונו, הכונה הקדושה היא הכנה אל היחוד. וכן מצד הבינה הם מכינים עצמם אל היחוד כענין הקדושין הקודמין אל הזווג. וכן ההתעוררות בצפון בסוד שמאלו תחת לראשי (שה"ש, ב) והיחוד הוא בימין וימינו תחבקני. וכן הייחוד שהוא הצווי כדפי' הוא ע"י אבא היינו וצונו אבא צוונו. וכן מוכח שאין יחוד המלכות בת"ת אלא בסוד קבלתם מחכמה, כדפירשנו בשער מהות והנהגה. על מאן על שכינתא וכו', כל זה הכונה לבאר שהשכינה בערך הזווג נקרא מצוה. והביא ראייה כי רחם שהוא קיום הזווג עולה רמ"ח ופטר רחם ר"ל פתיחת המצות. ולכן כשהיא נפתחת השער הסגור כל ששת ימי המעשה על ידי הזווג ראוי שיכונה בשם מצוה דהיינו רח"ם.

וזהו שאמר איהי מצות ה'. שפירושו כשהיא מתיחדת ב"יהוה אז נקראת מצות ה' דהיינו יהו"ה אדנ"י מיוחדים כזה יאהדונ"הי המורה על היחוד. ועתה למדנו מתוך דברי המאמר הזה כי תפארת ויסוד נקראים כל א' וא' מצווה בסוד יחודם עם המצוה שהיא המלכות. ואגב אורחין הרוחנו פי' המאמר:

מצולות ים פי' הרשב"י ע"ה בתקונים ובזהר (שלח דף, קסג) כי סמא"ל ובת זוגו נקראים מצולות ים כי הם תחת הים העליון תחת המלכות. וכללות הקליפות כלם כאשר הם תחתיה נקראים מצולות ים:

מקדש אפשר שיקרא התפארת. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתקו' (תקוני זח, דקלז.) בפסוק (ויקרא יט, ל.) ומקדשי תיראו. וכן על היסוד:

מקוה שם זה יתייחס אל המלכות מפני שבה מתקווים ומתכנסים כל מימי השפע העליון. ונקראת מקוה כשהיא מלאה שפע. ותפארת גם כן לפעמים נקרא מקוה שעליו נאמר (ירמיה כז, יג) מקוה ישראל ה'. הרי בפירוש כי שם יהו"ה שהוא בתפארת הוא מקוה. ובזהר פ' בראשית (דף, לג.) נחלקו רבי חייא ורבי יוסי חד אמר בתפארת וחד אמר ביסוד ואית דאמר התם במלכות (היינו ר, יצחק):

מקום נקרא התפארת. והטעם כי שם בן ד' עולה מקום בחשבון המרובע. כיצד עשר פעמים עשר הם מאה, חמשה פעמים חמשה עולה עשרים וחמש, ששה פעמים ששה עולה שלשים וששה, חמשה פעמים חמשה עולה חמשה ועשרים, סך הכל קפ"ו כמנין מקום והתפארת נקרא מקום. וכן נתבאר בתקונים (תקונאכו) בפירוש. והכוונה כי הוא מקומו של עולם, פירוש הוא הסובל כל העולם דהיינו שש קצוות והוא סבה לכלם כי כלם מסתעפים ממנו. ואין העולם מקומו, פירוש אין השש קצוות סבה אליו כדפירשנו כי הוא המשפיע והוא באמצעות כמלך בתוך שריו ובבחינה זו נקרא מקום. ורבי משה פירש מקום בכתר כי הוא מקומו של עולם:

מקור הכתר נקרא מקור. ופעמים שנקרא מקור מים חיים שהוא השפע הנשפע מהחיים העליונים. ומקור הברכות כי משם כל הברכות נשפעות. ולפעמים נקרא מקור חיים שממנו נובעים חיים עליונים. ושמות אלו כשם שמתיחסים בכתר גם מתיחסים לפעמים בחכמה. ולפעמים בבינה. כי שלשתם מתיחס בהם ענין המקור על דרך המעיין שפי' בערכו. וכן יסוד נקרא לפעמים בכנויים אלו מן הטעם הזה גם כן כי בו צודק כל הדברים האלה שפירשנו. ובזהר פרשת צו (דף, לד.) קורא מקור חיים לבינה כי היא מקור לחיי חכמה שעל ידי החכמה נשפעים. ובתקונים פירש כי המלכות מצד הכתר נקרא מקור מים חיים. ואפשר הטעם שהכתר הוא בעצם מקור מים חיים כדפירשנו. ולכן בהיותה יונקת ממנו ומשפעת אותם החיים תקרא מקור מים חיים:

מקל לבנה נקרא הת"ת מצד החסד כן פי' בזהר פ' ויצא (דף קסא, עב). והטעם כי הוא מקל בצורת ו' והוא לבנה מצד לבנינות החסד ולא מצד מימי החסד. ואפשר לומר כי הוא נקרא כך בערך בחינות מציאות חסד הנעלם בחכמה הנקרא לבנה שהוא אור לבן דלא שייך ביה מים. ומצד מציאת החסד המתגלה הנקרא מים משם הוא לח:

מקלות. פי' בזהר (שם, עא.) מאן מקלות אילין דרגין דאינון בי דינא ע"ש. והענין כי כחות הדין נקרא מקלות והטעם שהם לרדות האדם אל הדרך הישר:

מקנה. פי' בזהר פ' לך (דף פג, עב) בפסוק (בראשית יג, ב) ואברם כבד מאוד במקנה. במקנה מסטרא דמערב. פי' מצד המלכות. ואפשר הטעם כי שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהלים, קד):

מקראי קדש. פי' בתקונים (תקוני זח, דף) שלא נקראו מקראי קדש אלא החסד והגבורה והת"ת. ובפרשת אמור בזהר (דף צג, עב) פי' שנקראים מקראי קדש מצד שמושפעים מחכמה ששם עיקר הקדש:

מראה. במלה זו עניינים שונים וצריכים ביאור כאו"א. המלכות נקרא מראה. והבינה נקראת מראה. והטעם כי כמו שהמראה מראה כל הדברים, כן הבינה מראה לחוץ כל הספירות הנעלמות למעלה ממנה והיא מראה אותם למטה. והמלכות גם כן נקראת מראה כי כל הספירות מתראים בה ג"כ אבל אין ההתראות שמתראים בבינה כהתראות שבמלכות. כי בבינה נראים דקים תכלית הדקות יותר מכדי שעורם במקומם בפרט הז' אחרונות. אמנם למטה במלכות מתראות בגלוי והעבות יותר. ומה שאינו מושג במקומו יושג במלכות כי על ידה יושגו הדברים הנעלמים. והמשל בזה כמו הרואה עצמו במראה כפי שיעור המראה כן יהיה שעור הנראה. ולכן בבינה שהיא מראה דקה, הספירות נראות בדקות בהעלם. ובמלכות שהיא מראה גסה ועבה נראים בה בעביות ובגילוי.

ועוד ראוי לדעת כי כל הספירות כלם נקראים מראות. וכן ביאר הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף, ו) במראות יחזקאל. כי מה שנזכר שם י' פעמים [פה] לשון מראה המראה במראה וכו' הם ע"ס ולא יקראו מראות כי אם בהתראותם בא' מן המראות ועל שם זה יתכנו בשם מראה.

וביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף, רפ) בענין זה וז"ל: האי מראה לזמנין איהו באת ה' המראה הגדול לזמנין באת ב' במראה אליו אתודע כו'. האי מראה איהי כלילא מעשר ספירן וכל את אחזי ספירה דיליה כגון כמראה באת כ' אחזי על כתר והכי שאר אתוון אחזי על ספירה דילה ולא צריך לארכא הכא ולחכימא ברמיזא עכ"ל.

ומה שהקשה דלא הוה ליה למהוי תוס' אות כלל הוא מפני שפי' למעלה שמראה בינה נוטה לצד החסד והכריח הענין מן במראה שעולה רמ"ח כמנין אברהם. ומפני כך הקשה שלא היה ראוי שיבא מראה בתוספות אות אחר כי אם באות ב' המורה על הגימטרי' שהיא אברהם. לכן השיב כי התוספות לעולם מראה על הספירות הנוספות בהתראותם במראה כדמפ' ואזיל.

עוד יש מראה בחלום ומראה בהקיץ. ופירוש הרשב"י ע"ה (ברמ, שם) ובתקונים (תקונאחי) בסתימו דעיינין אתקריאת מראה בחלום ובפתיחו דעיינין איהו מראה בהקיץ. והכוונה כי העינים וגווניו בארנו בשערים הקודמים. כי בת עין היא המלכות במציאות יוד. וג' גווני העין שהם סביבות בת עין לבן ואדום וירוק הם ג' אבות. ושתי גביני עינים הם נצח והוד. וכאשר נתייחדה המלכות עם הת"ת אז מאירים בה הגוונים האלה ונקראת מראה בהקיץ בפתיחו דעיינין. וכאשר אין היחוד שלם אז נקרא מראה בחלום בסתימו דעיינין שאין הגוונים מאירים. ונצח והוד הם מסכים מבדילים סוגרים העינים מבדילים בינה ובין בעלה. וזהו שנמצא במקום א' מסטרא דתפארת מראה בהקיץ ומסטרא דצדיק מראה בחלום כמו שהעתקנו למעלה בשער המכריעים פ"ה.

עוד יש מראה סתים שהיא הבינה שהיא נעלמת שאין בה דמיון. ומראה גלוי שהיא המלכות שבה יש גלוי ודמיון. והנה זה הסתום, הפך סתימו דעיינין. כי סתימו דעיינין הכונה שאין האורות מתגלות במלכות והיא חשוכה. אמנם מראה סתום הכונה להעלם המראה במיעוט ההשגה בה לרוב הבהירות. ורבי משה פי' ג"כ ביסוד ואינו ענין.

והבינה מצד החסד נקראת מראה הנוגה כי כל לשון נוגה הוא בימין. כן פי' בתיקונים (בתקוני זח, דף) ונבאר בערכו. והמלכות מצד הנצח וההוד נקרא מראה הנבואה מראה המקבלת הנבואה מן הנביאים. ויש מראות הצובאות ופירש רבי משה - נצח והוד וז"ל: ופירוש מראות לכל הבא לצבא צבא להגיע לצבאות הנבואה זולת מרע"ה ואף על פי כן הוא תחלת נבואתו עכ"ל.

ולי נראה שנקראו כן בהיותם משפיעים ביסוד ח"י העולמים שחיילותיו נקראים צבאות. עוד נוכל לפרש כי תפארת ומלכות נקראים מראות בסוד אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינו מאירה וכאשר הם בצבאות שהם נצח והוד נקראים מראות הצובאות והארכנו בענין זה בשער השמות בע"ה:

מרה היא גיהנם והיא מסטרא בישא חרבא דמלאך המות מותא דרברבי שנברא ביום שני ותליא בכבד זרזיר אצל עורב מפני שהוא מינו ר"מ פנחס (דף רלד, א):

מרכבה. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמז) כי גדולה גבורה ת"ת נקראים מרכבה עליונה. ונצח והוד ויסוד נקראים מרכבת המשנה. ובתקונים [פו] פי' כי חכמה ובינה וגדולה וגבורה הם מרכבה עליונה. כיצד גדולה אריה, וגבורה שור, בינה נשר, חכמה פני אדם והיא האדם העליון. והנשר הגדול בעל הכנפים הם שש כנפים ו' ספירות והאדם העליון רוכב על פני נשר ואריה ושור. והמרכבה התחתונה הם נצח הוד יסוד אריה שור נשר. ותפארת פני אדם רוכב עליהם מלמעלה. והמלכות כוללת הפנים כלם. ויש דרך אחרת כי גדולה גבורה ת"ת מלכות נקראים מרכבה עליונה שהם פני אריה וכו', ותחתיהן בסוד הבריאה כסא בד' סמכין הם נקראים מרכבת המשנה שהם משנה לספירות עליונות. עוד יש בתקונים (תקוני זח, דף) שהמלכות נקראת מרכבה בהיותה מתלבשת במרכבה ופועלת ע"י החיות. וכן עד"ז אז נקר' פני נשר וכן פני אריה פני שור פני אדם לפי הפעולה. ע"ש וזהו סוד לענין המלאכים שנרחיב ביאור ב"ה בשער ההיכלות:

משה. כמו שיעקב מרכבה לת"ת כן מרע"ה מרכבה לת"ת. ויש חילוק גדול ביניהם. כי מרע"ה מרכבה לת"ת בסוד הדעת הנעלם בחינת הת"ת מצד החכמה. והנה הדעת הזה הוא מציאות דק אשר לת"ת והוא כולל שש קצוות בדקות והוא נשמה למציאות הת"ת המתגלה ומתעלם בתוכו. ומרע"ה מרכבה לדעת הנעלם הזה. ויעקב לתפארת.

וזהו שנמצא בתקונים (תקונאסט) דא בגופא ודא בנשמתא, פי' יעקב בגוף שהיא הת"ת ומשה בנשמה שהוא הדעת. וזהו שאמר ג"כ במקום אחר (תקונאיג) דא מלגאו ודא מלבר, פי' מרע"ה מבפנים בסוד הדעת הנעלם, ויעקב מבחוץ בסוד הת"ת. ומפני היות הדעת הנעלם כלל שש קצוות נאמר בתקונים [פז] במשה בלחודוי מה דהוה באדם ותלת אבהן:

משבצות זהב פי' בתקונים (תקונאכד) כי נצח והוד נקראים משבצות ונק' זהב מצד הגבורה:

משוש כל הארץ. בתקונים (תקוני זח, דף) פי' כי תפארת נק' משוש כל הארץ מפני שהוא משוש לכ"ל שהוא יסוד, ולארץ שהיא מלכות. וקצת נוטה לזה לשון הזהר בפ' ויקרא (דף, ה.):

משחית הוא כח מד' כוחות הקליפה הנזכר בפסוק והוא רחום והם משחית ועון אף וחמה:

משכון. פי' בתקונים (תקונאכא) המלכות נקרא משכון שהוא המשכון שיש לישראל שעל ידה שורה הת"ת ביניהם. וכן משכן לשון משכון:

משכיל. יש משכיל ויש משכיל:

המשכיל האחד הוא היסוד, כי הוא משכיל ומתרגם ומודיע ומפרש לדוד שהיא המלכות, המגלה דברים העליונים. והשפע העליון והצורות העליונות מודיעם במלכות. וזהו "לדוד משכיל" או "משכיל לדוד" - ממטה למעלה או ממעלה למטה. ויש משכיל דהיינו "משכיל לאיתן האזרחי", והיא הבינה המתעלה למעלה במוח ומתדבק בחכמה ו"משכיל" ומפרש ומתרגם "לאזרח" י' שהוא אברהם המאיר מן העולם העליון בכח החכמה. וכל משכיל הוא בכח החכמה הנקרא שכל והשכל. ולא נקרא היסוד משכיל אלא בהמשיכו משך הבינה ששם החכמה. ואין תימה מפסוק ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שא יח, יד). כי הוא על ידי היסוד בהמשכה מבינה. ולעמוד על תוכן הדברים יעויין במאמר הסבא (משפטים דף, קי) בפסוק שמעו הרים כו':

משכן. שתי משכנות הם משכן עליון ומשכן תחתון. בינה משכן עליון, מלכות משכן תחתון. וכן נתבאר בתקונים ועליהם נאמר (תהלים קלב, ה) משכנות לאביר יעקב כי התפארת בין ב' המשכנות האלה. והעד ענין לאה ורחל. ומשכן העדות נקרא המלכות מפני שבה ענין העדאה דכתיב (איכה ב, יג) מה אעידך. והטעם מפני ששם מקום העדות שהוא יחוד תפארת ויסוד כמבואר. ופי' במקום אחר שלא תקרא המלכות משכן אלא כאשר היא משכן לתפארת אשר בתוכו:

משלם גמול. פי' ר' משה תיבה זו בפחד. והטעם נראה לי כי מפני שהגבורה משלמת הגמול בשוה מדה כנגד מדה בלי להעביר. ועוד יש מן המפרשים קראוה משלם שכר טוב ליריאיו דוקא.

ועוד, לשון תשלומין מורה על שווי המדה מדה כנגד מדה. ולפי זה תקרא בשם זה בבחינה אמצעית שבגבורה. שבבחינה ראשונה יש בה חסד, ובאחרונה יש בה כח האש הרע, ובאמצעית הוא במדה שוה [לכאו"א כפי מעשיו]:

משנה היא המלכות. אמנם נק' משנה כמו משנה למלכות פי' שהיא בחינת האמה של המלכה בסוד הכסא דבריאה המבוארת בשער אבי"ע והיא משנה לגבירתה דהיינו מטרוניתא או יהיה במציאות הה"א שהיא שניה ליו"ד. ושניהם יצדקו בדברי הרשב"י ע"ה. ובמ"א פי' שהיא נקראת כן מצד החסד והטעם הוא כי על ידו מציאות הה"א כמו שפי' בשער המיעוט. ובמ"א פי' שהיא נקראת משנה בסוד שהיא שניה למלך שהוא הת"ת ולעולם בסוד הה"א. שהוא ו' והיא ה' משנה לו:

משפט. המפורסם במלה זו ברוב דברי הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים כי הת"ת נק' משפט. אמנם אמרו שנקרא כן כשהוא יונק מן הדין מצד הגבורה.

ובתקונים (תקונא שבעין) וז"ל: במדה במשקל ובמשרה. במדה בחמשה תיקונין דה' עלאה, במשקל דא ו', ובשורה דא ה'. משפט דכלא דא י'. הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט עכ"ל.

שהכונה שיהו"ה שהוא הת"ת מתעלה אל המשפט שהוא י' גבוה מעל גבוה. ונראה לנו ליישב הענין כי משפט הכונה דין בקצת רחמים. אמנם מתנהג על קו המיצוע ופי' משפט ר"ל מכון מצומצם. ולכן אמר הוא כי החכמה היא המכוננת ומצמצמת המדות ומיישבת אותם לבלתי יתרחבו יותר ממדתן. והכונה במשפט צמצום. קרוב אל משלם גמול שפי' למעלה.

ובר"מ פי' כי הת"ת נקרא שופט מצד הבינה יתבאר בערכו. ובזהר פרשת קדושים (דף פה, עב) פירש כי משפט הוא דין בתערובות רחמים ובזה יתיישב הכל כי עקרו מצד הבינה דין, ויונק מצד החכמה רחמים. וז"ל כד אתער משפט אית ביה רחמים. ופירוש שיש בו דין ויש בו רחמים. והטעם כי רחמי החכמה הוא מקבל אותם על ידי הבינה. ובפרשת אחרי (דף עג, עב) משמע דאיהו רחמים. והטעם כי מקורו שהוא עקרו הוא רחמים והיינו החכמה:

משקוף. פירש רבי משה ביסוד וז"ל: כשמתעלה היסוד למעלה מנצח והוד ואז הם שתי מזוזות והיא משקוף על גביהם והוא סוד פסח מצרים עכ"ל. והכרח אל דבריו מדם ברית שעל המשקוף במצרים. ולהיות שיש לו מציאות עליהם ומציאות תחתם כדפירשנו בשער סדר האצילות לכן פעמים אומר על המשקוף ועל שתי המזוזת, ופעמים אומר על שתי המזוזות ועל המשקוף (וע בס, קהלת):

מתוק נקראת המלכות מצד הגבורה בסוד הדבש כמש"כ בזהר ויחי (דף רמ, עא). ואפשר לומר שנקרא כן בסוד שמאלו תחת לראשי שהיא מתיקות מצד הדין כמבואר בשערים הקודמים:

מתן תורה פירש רבי משה כי הבינה נקראת כן מפני שבה נתנה תורה בסוד יום החמשים הנזכר ואינו מתיישב. ולפי דרך הרשב"י ע"ה בשביעי נתנה תורה והוא יסוד והוא הנקרא יום מתן תורה שעל ידו נתינת התורה ויחודה לכנסת ישראל. ומה שהכריח רבי משה מיום החמשים אינו הכרח כי אין מספר הימים למעלה כדפירשנו בשערים הקודמים. ובמ"א נראה כי מתן תורה הוא הת"ת [פח]:

מתנה טובה נקראת המלכות. והיא נקראת כן בהיותה למעלה בסוד היו"ד בחכמה. אמנם בהתלבשה בשלשה גוונים שהם הה"א ג' ווי"ן שהיא היותה מתיחדת עם ג' אבות שהם ג' גווני העין ובת עין באמצע [פט] והיינו שאמרו רז"ל (ביצה דף, טז.) מתנה טובה יש לי בבית גנז"י שהיא חכמה בסוד הצלע. ונקראת מתנה טובה פי' מאירה. בסוד בהיטיבו את הנרות. אמנם בהתלבשה [בהם] נקראת שבת וזהו ושבת שמה. וכל לשון שם הוא לבוש והיכל כמבואר בשערים הקודמים ונבאר בערך שם:

מתנים הם למעלה בסוד ייחוד הת"ת עם המלכות שהיא האזור המתייחדת אל מתני איש ונקרא מתנים יחודם למעלה בסוד הגבורה והחוזק. והחלצים למטה בסוד החלצים כדפיר' בערכו. ואין כונתינו שיהיו מתנים בגבורה אלא מתנים הם נצח והוד אמנם העקר לפי תגבורת יניקתה אם מצד הגבורה אם מצד החסד. ומתנים למטה הוא הוד ומתנים למעלה נצח. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (יחזקאל א, כז) ממראה מתניו ולמעלה.

הנה נכלל ביאור ערך אות מ"ם בעזרת הצור שוכן מעונה. ונבא לבאר ערך אות נו"ן בע"הו: