פרדס רמונים כג יד

פרק ארבעה עשר:

נאמן הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים הסכימו היות שם זה מכונה ליסוד. ואפשר שיקרא כן בהיותו משפיע שפע האמת מת"ת אל המלכות הנקראת אמונה. והוא נאמן בינו ובינה לבלתי מנוע הזרע ממציאותו הדק הנשפע מלמעלה. אז יקרא נאמן בסוד אמת ואמונה:

נאה פי' בשער הכנויים בפ"ד נאה במלכות. מצד קשוטיה הנמשכים לה מן הזכר דהיינו נו"ן מלכות. א"ה ת"ת, שכן עולה ו'. והם קשוטין שלה נכללים בה בצורתה:

נבואה נקראת המלכות מצד בחינת השפעת הנביאים שבה שהם נצח והוד, הם הנביאים והיא הנבואה. ועל ידם הנביא מתנבא מתוך המלכות ומבחינה זו נקראת נבואה:

נביאי האמת הם נצח והוד. והרשב"י ע"ה קורא אותם נביאי קשוט והכל א'. וכאשר הם מתנבאים ר"ל משפיעים נבואה לבד אז נקראים נביאים סתם אמנם כאשר הם מקבלים עליהם האמת שהוא הת"ת אז נקראים נביאי האמת. כן פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רלו) ובתקונים (בהקדמה דף, י). ונביאים סתם הם נקראים ג"כ מצד שמגלים רצון השכינה למטה וכן פי' בתקונים:

נגב הוא הדרום מדת החסד מדתו של אברהם וכן מבואר בזהר פרשת לך (דף, מד.) בפסוק (בראשית יב, ט) הלוך ונסוע הנגבה. ומה שקשה לזה, היות נגב לשון נגוב והוא לשון יובש. ואדרבה אנו רואים שבחסד הוא עיקר המים ולחותם כנודע.

ור' מנחם מרקנאט תירץ בפ' זו הטעם שנק' נגבה שהוא מלחלח יובש הדין שנשפע מהגבורה והדבר הנגוב הוא מלחלחו. ורחוק הוא שיקרא הוא בלשון הנגיבה מפני שהוא מלחלחה. והנכון הוא אצלנו מבואר בטעם למה הדרום הוא נגב והצפון מלוחלח והיה מן הראוי שיהיה להפך שהדרום יהיה לח מצד מימי החסד שבדרום והצפון יבש מצד הגבורה. אלא הספי' הם נקשרות זו בזו קשר אמיץ, והנה הגבורה פועלת אל צד החסד באש הקשה ומכה בדינה ומשפעת בו כדי להשיבו אל טבעה עד שתתחזק חום החסד ביותר ע"י הסבה הזו. והגבורה הוא להפך שהיא מתקררת ומתלחלחת מכח המים שבחסד המתגברים בה להשיבה אל טבע המים. ונמצא לפי זה כי פני החסד שהוא נגד פני הגבורה (הם, רחמים) [נ"א הוא חם] ביותר ולכן הדרום שהוא כנגד הצפון הוא נגוב ויבש. והגבורה הפנים שיש לה נגד החסד היא לח ביותר. ולכן צפון לח שהוא כנגד הדרום ולפי זה תקרא נגב חסד בצד המתקרב אל הגבורה שהוא מלשון נגוב. ואין תימה בזה שהרי לא זכה אברהם למדת חסד בעצם עד שעקד את יצחק בנו וכן פי' בזהר פ' העקדה. ולכן היה רודף אחר הנגב להכניעו ליצחק ולעוקדו להיות האש תחת המים. ויצדק עתה נגבה בה"א שהיא ה' אחרונה מדת הדין הרפה שבה הי' רדיפתו עד שעקדו כדפירשנו:

נגון כל נגון הוא מצד הגבורה וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתקונים (בתקונא יג, דף) כשבא לבאר י' מיני הילולים שבס' תלים אמר חמישאה בנגון ושם מונה הספי' ממעלה למטה ושם מתבאר כי הנגון מצד הגבורה. ובתיקונים (בתקונא נב, דף) בפסוק (חבקוק ג, יט) למנצח בנגינותי אמר אמה ותרין שוקין. ובהכרח הדין שוקין הם ל"מנ"צח כדפי' בערכו, ובנגינותי הוא הבינה. נראה שנגון הוא בבינה. ונוכל לומר כי הכל ענין אחד כי כן דרך הלוי מצד הגבורה היה מנגן הניגון והוא מצד הבינה כדפי' בשער מהות והנהגה:

נגע נקרא הקליפה הנקראת רעה והרעה היא לילית ונגע למעלה ממנה. ויש נגע שהם נגעי בני אדם שהם השדים שהוליד אדם במאה ול' שנים שפי' מאשתו והם רודפים אחר בני אדם להתעותם ולהזנותם בלילה בקרי והם נראים להם כדמות נשים ואין להם שער והוא הפך ענ"ג. ועל זה נאמר אין למעלה מענ"ג ואין למטה מנגע כי גם את זה לעומת זה עשה האלדים. וענג נבאר בערכו בעזרת הצור וישועתו:

נדיבים נקראים האבות שהם נדיבים לענ"י ולעני"ה צדי"ק וצדק ונותנים להם בעין טובה רוב שפע. וכן פי' רז"ל (חגיגה, ב) בפסוק נדיבי עמים נאספו. וכן פירש הרשב"י ע"ה [צ]. נמצאו גדולה גבורה ותפארת בהיותם משפיעים לאלו בשעת עניותם נדיבים נקראו:

נדר המוסכם בכל המקומות כי נדר הוא בבינה ואמר (הרשבי ברמ, משפטים) כי מפני זה תקנו בי"ה שהוא הבינה כל נדרי. ולכן אמרו אין שבועה חלה אלא על דבר שיש בו ממש. מפני שהשבועה הוא במלכות והשבועה עצמה [נסמכת] ביסוד כדכתיב (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבקר ר"ל יסוד. והנה חלה על דבר שיש בו ממש דהיינו היסוד שבו נסמך המלכות. ומצדו נקר' שבועה שכל המדות נקראות בו שביעיות כמו שנבאר בערך שבועה.

ונחזור לענייננו כי הנדר חל על הדבר שאינו נתלה בממש אלא אדרב' כל ימי ההקף ניזונים ממנה. ולכן אמרו נדרים על גבי שבועות עולים שכן היא [צא] עולה על כל שבע ספי' והיא רובצת עליהם וחופפת עליהם כאם על הבנים. וכן אמרו היתר נדרים פורחים באוי"ר ובארנו בערכו כי אויר נקרא גם התפארת והבינה פורחת עליו כל זה ביאר הרשב"י ע"ה. ועוד פירש רבי משה שמפני כן הנדר בלשון הרי עלי לרמוז על שהיא חופפת על שבעה ימים. וכן פי ר' משה כי לשון נדר מלשון דירה שהיא דרה על ההיקף. וכן גם כן לשון דרור וחפשיות.

ולהיות סוככת על הבנים אמר כאלו נודר בחיי המלך. פירוש מלך תפארת. חי הבינה הסוככת עליו ומחייהו. וברעיא מהימנא [פנחס דף רנ"ה.456 יש פירוש אחר בכל זה הדרוש ונראה משם לפי שטתו כי הנדר בחכמה וצריך ביאור. וזהו המוסכם בפי כל כי הנדר בבינה :

נהר. בפסוק (בראשית, ב) ונהר יוצא מעדן פירש הרשב"י ע"ה (בתקונא נה, דפה) במלת נהר פירושים שונים. פירוש נהר בחכמה, ופירוש נהר בבינה, ופירוש נהר בתפארת, ופי' נהר ביסוד. וקצת פירושים אלו פי' בשערים הקודמים. ועתה נבאר בביאור ענין זה בלי גמגום. פעמים נקרא הבינה נהר ואז נקרא נהרא דלא פסיק מימוי לרמוז שלעולם נגיד ולעולם נפיק ולעולם אינו פוסק לכך נקראת דנגיד ונפיק. אמנם תקרא הבינה כן בהיותה משפעת בבחינתה אל הבנין. ולפעמים היסוד ג"כ נקרא נהרא דנגיד ונפיק ולפי הענין צריך לדון. אמנם נהר סתם נקרא לפעמים היסוד. וכן פי' בזהר פ' מקץ (דף קצג, עב) בפסוק והנה עומד על היאור. ולפעמים ג"כ הת"ת נקראת נהר דינור מצד יניקתו מצד הגבורה. ונהר פלגיו מצד החסד הרומז אל רבוי המים כמו פלגי מים. וכן פי' הרשב"י ע"ה במקום אחד. ובמ"א (בהקדמת תז, דף) פי' כי יסוד יש לו שני שמות ע"ד הת"ת נהר דינור ונהר פלגיו והוסיף עוד (ברמ פנחס, רמז.) כי מצד ג' ראשונות ע"י הת"ת המשכינם על ראשו נקרא נהר כבר. ופי' כבר כ' כתר ב' בינה ר' ראשית חכמה. ובארנו מאמר נאה על ענין זה בשער המכריעים בפ"ה. עוד פי' שם כי ג' שמות הללו הם במטטרון נהר פלגיו ונהר דינור ונהר כבר. ואמר [צב] כי הת"ת משני הקצוות נקרא נהרי נחלי דבש וחמאה. והכונה כי הדבש מצד הגבורה באדמימתו. והחמאה מצד הימין בלבנינותו. והוא כלול משניהם ומבחינתם נקרא כן. עוד רצונו לבאר שם כי שבע ספירות מצד החסד נקראים ז' נהרות. ובמ"א פי' חכמה ובינה נקראים נהרות מפאת הת"ת, ועליהם נאמר (תהלים צ, ג) נשאו נהרות קולם:

נוגה. בארנו בערך אש כי המלכות מצד נצח והוד נקראת אש נוגה. אש מצד ההוד הנוטה אל הגבורה ודינה. ונוגה מצד הנצח הנוטה אל החסד ולבנינותו והנגה הוא אש לבן כצמר נקי. ובתיקונים (בתקוני זח, דף) פי' הבינה נקראת נוגה מצד החסד נמצא לעולם נוגה בימין מצד החסד ומפאת זה נקרא נצח כן:

נוה. המלכות נקרא נוה מפני שהוא בית ונוה הת"ת וכן פירוש הרשב"י ע"ה בפ' אחרי (דף עד, עב) בפסוק (ירמיה כה, ל) שאוג ישאג על נוהו. וכן נאמר (ישעיה לג, כ) ירושלים נוה שאנן. ואפשר לומר כי אות נו"ן ואות ה"א הם נרמזים במלכות. ואות ו' בת"ת היושב תוך הנוה:

נוזלים. פי' בזהר (בלק דף, רא:) בפסוק (שה"ש ד, טו) ונוזלים מן לבנון כי החמש ספירות ר"ל גבורה הוד ונצח וחסד וגוף וברית חשבינן חד הם חמש. ובהיות אלו החמש מקבלות מג' ראשונות הנקראים כלם בשם לבנון ומשפיעים למטה נקראים נוזלים פי' שהם נוזלים המים הזכים המושפעים ממעלה אל המלכות :

נועם ה' נקרא השפע הנשפע למלכות מהכתר דרך החכמה ומהחכמה אל הבינה ומבינה אל המלכות דרך מדרגות הסלם. כן בארו בזהר פ' שלח (דקסא: ובשלח, דנו). ונודע כי עקר הנעימות הוא בבינה ועכ"ז הוא בא מלמעלה ר"ל מהכתר. ובבינה נקרא לו שם נועם ומבינה נשפע הנעימות אל המל' כדפי'. ובזהר פ' תולדות (דף קמב, עב) אמר כי נועם ה' הוא שופריה דיעקב. ופי' השפע העליון הנשפע על הת"ת. ואפשר שהוא הוא השפע עצמו הנשפע ג"כ על המלכות והכל מתוך הבינה ע"י הכתר המשפיע בה כדפי'. וכן מבואר בפ' מקץ (דף קצז, עב) כי הנעם הוא שפע חירות הבינה המאיר לכל הספירות ונשפע למלכות ע"י האבות :

נוצר חסד לאלפים. פי' ר' משה שהוא בת"ת. ואין לנו הכרח לענין זה, והוא ג"כ לא כתב בו טעם. ויש מי שפי' כי הבינה נקרא נוצר חסד מטעם שנוצר חסד משמטה שעברה לשמטה זו ומזו לאחרת וכן עושה תמיד אלו הן דבריו ואינו מתיישב (ע בספר, מאורי):

נורא הוא הת"ת. וכן הסכימו הכל ויש הכרח מלשון התקונים [צג] שנקרא כן מצד הגבורה. ומשמעות הלשון מורה כן שפי' מלשון יראה ופחד ואין יראה אלא מצד הפחד:

נושא עון. פי' ר' משה בת"ת. ולא נתן בו טעם. ויש מי שפי' בגבורה. ובזהר מוכרח שהוא ביסוד והטעם כי העון פוגם עד היסוד ולכן צריך להיות נשוי [עון] משם:

נח. היסוד נקרא כן. והטעם כי נח הוא מרכבה אליו לפיכך נכנס אל התיבה מפני שנתייחד עמה יחוד שלם ועליו נאמר (בראשית ו, ט) איש צדיק תמים ופי' רז"ל שנולד מהול. ונקרא נח לשון מנוחה כי על ידו תמצא המלכות מנוחה כמו שהארכנו בשער הצנורות בפ"ד. ועוד כי על ידו ירד השפע כתרגום וירד ונחת. ונמצא לפי' האלה כי נקרא כן בהיותו מתייחד עם המלכות בסוד הת"ת ואז העולם במנוחה ונחמה כדכתיב (שם ה, כט) נח לאמר זה ינחמנו:

ניחוח. פי' הרשב"י ע"ה (ברמ פנחס, דף) כי ניחוח נקרא השפע היורד מחכמה אל החסד ומחסד נמשך אל הגבורה לכבות האש העשניי הדולק ואמר כי זהו ריח ניחוח ונתבאר בערכו:

נחל. המפרשים פי' כי החסד נקרא נחל ראשון והגבורה נחל שני וכן כלם עד סוף האצילות. והטעם כי בינה הים הגדול עליה כתיב (ישעיה יא, טו) והכהו לשבעה נחלים. ואמנם הנחלים נקראים הענפים הז' הנמשכים מחסד יסוד המים כדפי'. ואין לשון נחל ונהר אלא מצד הת"ת הנקרא ו' משוך כנחל.

ונקרא הת"ת נחל קדומים ופי' הרשב"י (בתז תי, נה) כי מצד הבינה והתכמה נקרא נחל קדומים. והטעם כי שם נקרא קדם כאשר יתבאר בערכו בע"ה.

ומצד הכתר ביחוד החכמה והבינה נקרא נחל עדניך, נחל מהעדנים העליונים. אמנם עקר העדן הוא הכתר כדפי' וכמו שנבאר בערכו.

ויש חילוק בין נהר לנחל, כי נחל נקרא השוטף מים לעתים ואם יהיו רחוקים, אמנם נהר נקרא שלעולם שוטף ואינו פוסק. ומפני כי יניקת הת"ת מהשלש ראשונות אינו כ"כ בתמידות נקרא נחל שנראה שיש לו הפסק. אמנם יניקתו מהימין ומהשמאל לעולם אינו חסר לכן נקרא נהר מצדם כדפי' בערכו בע"ה. ובתקונים (תקונאכא) פי' נחל סתם הוא יסוד. בפסוק (שא יז, מ) ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל ע"ש.

נחלה בלי מצרים. הבינה נקרא כן והטעם שעד שם מגיע צעקת הכלבים בצעקתם ה"ב ה"ב כמו שנבאר בשער התמורות. אמנם בבינה אין מגיע שם צעקת וקטרוג הצרים הצוררים כן פי' כל המפרשים. ולי נראה מצרים מלשון מצר והדבר המושג יש לו מצרים שהוא גדר הגבול אבל בבינה ומבינה ולמעלה אין השגה כלל ואינה נגבלת ולכן נקרא נחלה בלא מצרים שאין לה גבול. והת"ת יקרא לפעמים נחלה וכו'. והטעם בהיותו עולה למעלה בבינה ואז הנחלה הזאת נקרא נחלת יעקב אביך שפי' רז"ל (שבת, קיח) נחלה בלא מצרים. ובזהר פ' חקת (דף, קפב.) בפסוק (קהלת ז, יא) טובה חכמה עם נחלה פי' כי נחלה הוא צדיק יסוד עולם. ונקרא נחלה [צד] כי הוא שפע היורד מן הת"ת אל המלכות דהיינו נחלתה של המלכות ומשמע התם שהכנוי הזה מושאל בו ואינו עיקר כנוייו:

נימא. היסוד נקרא נימא כמו שנקרא חוט השערה ועליו נאמר אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא (ע בתקונא, יט). ונקרא נימא מפני שהוא ו' ובו תלויין נימין דכנור כי הכנור הוא המלכות והנימין הם החוטים שהם ה' ספירות התלויים ביסוד כדמיון הת"ת. ובהם נגון הכנור ע"י השפעת מנין נימין כמנין הספירות וענפים שביסוד. לפי כללות הכנור פעמים בז' פעמים בח' פעמים בי' (כדאיתא בערכין, דיג):

נס. בתיקונים [צה] משמע כי היסוד בהיותו למעלה מנצח והוד נקרא נס שהוא עומד עליהם לנס: נעל מטטרון בהיותו מכסה ולבוש אל השכינה נקרא נעל וענין זה בארנו בארוכה בשער אבי"ע:

נער. מטטרון נקרא נער. והטעם כי הוא משמש שימוש נער לפני השכינה. כי על ידו מחלקת מזון לכל כתות המלאכים ועולם השפל. ובפסוק (תהלים לז, כה) נער הייתי גם זקנתי אמרו בגמ' (ביבמות דף, טז) פסוק זה שר העולם אמרו. ונקרא נער בהיותו משמש שימוש נער דווקא. אמנם לפעמים משמש שימוש זקן. והוא בהיות המלכות נעולה בתוכו [צו] ולכן אליעזר בהיותו הולך לזווג את רבקה קראו עבדו זקן ביתו (בראשית כד, ב). והשכינה ג"כ נקראת נער בסוד נער נערה, ונקראת נער בעוד שלא קבלה הזכר כאשר בארנו בשער סדר האצילות.

ולפעמים היסוד ג"כ נקרא נער על שמה, כי כמו שהנקבה לפעמים נקרא בשם הזכר, כן הזכר נקרא לפעמים בשם הנקבה. כן נתבאר בזהר פ' וישב (דף קפב, עב).

ולפעמים נקראים נערים - שנים, שני הכרובים התחתונים מטטרון וסנדלפון. ולפעמים הכרובים העליונים נצח והוד. כי אלו נגד אלו, כאשר השכינה עולה למעלה נקראים הנצחים נערים משמשים תחת השכינה וכאשר היא למטה הם הנערים מטטרון וסנדלפון:

נפש סתם היא המלכות. וכן נתבאר בזהר פ' לך (דף, פז) ולפעמים נקרא נפש חיה וכן פי' בתיקונים. ואפשר הטעם שנקרא נפש חיה מפני שממנה מחצב הנפשות. ונקראת חיה מפני שיונקת שפע החיים העליונים של חכמה שבה תלויים החיים. ונקראת נפש בסוד שמקבלת עליה הרוח והנשמה שהם ת"ת ובינה. ור' משה פי' נפש חיה ביסוד ואין לו ענין.

ולפעמים נקרא המלכות נפש יתירה בהיות יום השבת והיא כלולה מי' ונכללת לעלות למעלה בסוד שבת שבתון. אז נקרא יתירה כי היא יתירה בעלייה יתירה בהארה.

וכן המלכות נקראת נפש דוד מפני שהיא מדתו. כן פי' בזהר פ' תרומה (דף קעא, עא):

ע' בעס"ר נצב פי' בזהר פ' ויצא (דף, קן.) כי יחוד וקשר הספירות אשר יתייחדו עם הת"ת מיסוד ולמעלה ואין היסוד בכלל נקרא נצב. ר"ל כמו [נצב מלך] (מלכים א, כב). ואפשר שהת"ת עצמו נקרא נצב מפני הטעם הזה כאמרו (בראשית כח, יג) והנה ה' דהיינו הת"ת נצב. וקצת משמע כן מלשון הזהר שם:

נצח. כבר נודע כי מדה שביעית ממעלה למטה נקרא נצח והטעם כי היא מדת נצחונו של עולם. ועל שם כך נקרא נצח. ולפעמים קוראים המדה הזאת נצח נצחים. והטעם כי לכל מדה ומדה גם בחינות. בחינה המקבלת, ובחינת עצמה, ובחינה המשפעת. וג' בחינות אלו בארנו בשער אם הא"ס הוא הכתר. והנה הבחינה האמצעית היא עיקר הנצח והב' הקיצונות נקראים נצחים. וכן בהוד הודות. ועל כן נאמר בזהר באלו השנים שוקיו עמודי שש שהם שש פרקים שבשוקים שש בחינות אלה כדפי'. ולפעמים נקראת המדה הזו נצח ישראל כאשר דבוקה בגוף אז נקרא נצח ישראל:

נצנים. פי' הרשב"י ע"ה בפ' בראשית (דא,) כי חסד גבורה ת"ת בתחלת עלייתם במחשבה נקראים נצנים והטעם כי שם תחלת צמיחתם וזהו נצנים שהוא תחלת הצמיחה:

נקם ברית. המלכות נקרא כן מן מפני שהיא נוקמת נקם המחלל בריתו. מפני שהמפריד אלוף ממנה שהם מתייחדים ע"י הברית העליון כנודע. ולכן נקמת הברית תלויה בה:

נר ה'. השכינה נקראת נר מטעם כי היא נר המקבלת האור העליון ונקרא כן כשהוא כלי מוכנת לקבל האור העליון. וכאשר כבר קבלה האור ונדלקה נקראת נר ה'. שפי' שכבר קבלה עליה האור של הת"ת. ונקראת נר מצוה והכל אחד קרוב זה אצל זה כי מצוה הוא יהו"ה [באת בש] כדפי' בערכו.

ולהב הנר יש בתיקונים שני פי'. א' מן הגבורה שהוא אש. וא' מצד החסד שהוא אור. ופי' השלישי כי הוא כלול משלש אורות כדדפירשו [בדברי] בית הלל (ברכות, פח) במאורי האש. והם ג' אבות לבן ואדום וירוק ואין [צז] ספק כי ג' מאורי הנר הם מצד הגבורה שהם מאורי האש וכן פי' בתיקונים ופי' שם [בתקונא כ"א דף נ"ד456 כי השכינה היא נר דולק לפני התפארת מצד הגבורה:

נרד וכן נרדי. פי' בזוהר פ' אחרי דס"א שהוא ביסוד. והעתקנו לשונו בשער מהות והנהגה פ' י"ז :

נשא. פי' רם ונשא יש שפי' ת"ת. ויש שפי' כתר. ולפי הנראה מתוך דברי רז"ל (בתנחומא ספ, תולדות) באמרם ירום מאברהם ונשא מיצחק ופי' בזהר פ' וישב (דף קפא, עב) דהיינו בינה כדפי' בערך ירום. א"כ יהיה בבינה שהיא על הגבורה [צח]. ועיין בערך רם כי שם הארכנו:

נשיקה. ענין נשיקות הם בהתעוררות האהבה בין ת"ת ומלכות ואין נשיקות אלא ביחודם אבל ביחוד החכמה והבינה אין נשיקות. והנשיקות הם דביקות רוחא ברוחא כמו שנתבאר בשער מהות והנהגה:

נשמה יתירה. בכל מקום נשמה סתם היא בינה שמשם מחצב הנשמות כמו שנבאר בשער הנשמה. ובר"מ (פנחס דף, רמג.) פי' כי נשמה יתירה היא כתר. ואין לנו לפרש אלא שנאמר שכאשר נקרא הבינה נשמה יתירה היא כשמתייחדת עם החכמה והכתר ונקראת מצד הכתר נשמה יתירה כי הוא היתרון על הנשמה (ע תקונא, כד):

נשר. כל המפרשים וקצת ממאמרי הזהר מסכימים כי פני נשר הוא במלכות. אמנם בתיקונים מקומות רבים פי' הפך זה כי נשר הוא בת"ת. וכן פי' בזהר פ' יתרו (דפ, עב) והכריח כן מן הכתוב (משלי ל, יט) דרך הנשר בשמים. ולכן נראה לנו כי נשר לעולם במלכות. אמנם נקרא המלכות נשר בהיותה עומדת למעלה במקומה קודם הקטרוג.

ויש דרך הנשר בשמים, ופי' מקום הנשר אעפ"י שהיא למטה לארץ אבל מקומה בשמים. ובזה בארו בתיקונים כי מצד הת"ת נקרא המלכות נשר והכריח מן הכתוב דרך הנשר בשמים. ובמקום אחר אמר כי היא נקראת נשר מסטרא דכורסייא שהיא הבריאה שפי' בשער אבי"ע. ואפשר הטעם כי בשבתות וי"ט שהיא והיסוד הם מתלבשים בבריאה כדפי' שם ואז נקראת נשר מסטרא דת"ת. ובמ"א (בתיקוני זח, דף) פי' כי הבינה נקרא הנשר הגדול בעל הכנפים ועליה נאמר (דברים, לב) כנשר יעיר קנו וכו' וכנפים הם שש כנפים שש ספירות:

נתיבות. כבר פי' בשער הנתיבות כי הנתיבות הם ל"ב והם בחכמה. והם נקראים נתיבות פליאות לפי שהם נעלמות מלשון מופלא ומכוסה וכבר הארכנו בשער הנזכר. והנתיבות הם כנוי לצנורות נעלמות. ועצם החכמה פי' בר"מ (פנחס דף, רנו) שהוא הנתיב הגבוה מכלם הכולל לכלם ועליו נאמר (איוב כח, ז) נתיב לא ידעו עיט, וכל הנתיבות שואבים ממנו והוא הראשון מהל"ב כמו שבארנו שם.

עד הנה נכלל ערך הנו"ן בעזרת האל השופע עלינו משפעו הטוב. ועתה נבא בביאור ערך אות סמ"ך בס"ד: