פרדס רמונים כג יב

פרק שנים עשר:

לאה - הרמז בבינה. וכן נמצא שילדה לאה ששה בנים ובת. וכן יצאו מבינה ו' בנים ובת ושמה דינה. ואפשר שתקרא כן כשהיא משפעת אל ששת הבנים והבת היוצאים ממנה:

לב - הלב הוא המלכות אמנם תקרא לב בהיותה בשמאל בסוד הדין משכן לבינה שהוא לשמאל וע"ז ארז"ל (ברכות סא, א) הלב מבין. וע"י הבינה תקבל ל"ב נתיבות חכמה עד שנקראת לב לרמוז לה הבחי' האלה. והחילוק שבין כבו"ד הרומז אל ל"ב נתיבות ובין לב הרומז ג"כ אל ל"ב נתיבות, ביאר אותו הרשב"י ע"ה (ברעיא מהימנא פנחס דף רנו עב) (ח"ג רנו, ב) כי כבוד נקרא ל"ב נתיבות עליונות שבחכמה. וכאשר תקרא המלכות כבוד תרמוז אל זה שע"י שנכנסה בהיכל הכבוד ונטהרה לבעלה ונתיחדה עמו קבלה מהל"ב נתיבות עליונים. וכאשר תקרא לב תרמוז אל ל"ב נתיבות שבה פשוטים בלי תוספות אור כלל. ובארנו בערך כבוד וכן הבינה ג"כ נקרא כבוד ולב. ע"ד שפי' במלכות:

לבונה - פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פרשת משפטים) (ח"ב קיז, א) בפסוק (שה"ש ג, ו) מקטרת מור ולבונה כי הלבונה היא חכמה. ואפשר כי שמא גרים. ובתקונים (תקונאכא) פי' שהוא בהוד ואפשר כי זה בסוד גוונו וזהו בסוד טעמו [סה]:

לבינה - הוא סטרא דמסאבותא וזהו שאחזל בעבודה זרה דף מו (עבודה זרה מו, א) זקף לבינה והשתחוה לה כו'. וזהו ותהי להם הלבינה לאבן (בראשית יא, ג) פי' היו מביאים לבינה [סו] במקום אבן בוחן. ושפחה כי תירש גבירתה (משלי, ל):

לבנת הספיר - בזולת היותו היכל כאשר יתבאר בשער ההיכלות בפ"א עוד המלכות נקרא כמעשה לבנה הספיר ולא לבנת הספיר עצמו כן פי' בתקונים. והטעם יובן בדקדוק מה שנכתוב שם:

לבנה - נקראת המלכות כי היא רמז אליה. והטעם כי כמו שהלבנה אין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מן השמש, כן המלכות אין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מן התפארת. ויש חילוק גדול בין ירח ללבנה, כי הירח מורה פעמים פרוצה פעמים שלימה, ולבנה מורה שלימה בסוד הרחמים לבנה ודאי:

לבנון - הוא כתר עליון ונקרא כן לרמוז אל רוב לבנותו שהרמז אל הרחמים הפשוטים. ונקרא כן בהורדת השפע כדכתיב (שה"ש ד, טו) ונוזלים מן לבנון וכן פי' בזהר פ' ויקרא (ח"ג כו, א):

להב - נקרא המלכות כאשר היא מתלבשת בלהב הגבורה וזהו להב המזבח. ושפע הספירות הכלולות בגבורה נקראים להבים. ויש להבים מצד אשו של גיהנם ועליהם נאמר (ישעיה, יג) פני להבים פניהם. וזהו הלהב שליהב את המקדש בעונותינו:

להט החרב המתהפכת - בשם זה חשבו רבים שהמלכות עצמה נק' להט החרב המתהפכת. אמנם בזוהר פ' ויקרא (ח"ג , יט) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל נשים משלו בו ודאי, ואילין איקרון להט החרב המתהפכת לאו דאינון חרב המתהפכת אלא להט מההוא חרב דאקרי חרב נוקמת נקם ברית עכ"ל. וז"ש הכתוב (ישעיה ג, יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו שהם אלו הנשים שהם כוחות הדין החיצון של המלכות והם נקראות להט פירוש ניצוץ המתלהט ומתנוצץ מחרב שהיא המלכות [סז] והלהט הזה הוא מתהפך פעמים אנשים פעמים נשים כמו שנבאר בשער היכלות הטומאה בפרק ב'.

ובתיקונים פי' כי המלכות עצמה נקרא להט החרב שהיא מתהפכת פעמים לדין פעמים לרחמים. ונראה שם (בתקוני זהר חדש דף קכד.) שהלהט היא שתא סדרי משנה שהם פעמים מותר כשר טהור וקדוש ופטור וזכאי בסוד הרחמים ופעמים אסור פסול טמא פיגול חייב מיתה חייב ממון בסוד הדין. ואפשר לומר כי אלו השתא סדרי הם בכוחותיה התחתונים, בסוד עץ הדעת טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל. כי שם מצד זה מ"ט פנים טהור והיינו מטטרו"ן כי הנון מתחלף בה"א [באטב"ח והוא אותיות מ"ט טהור]. ומ"ט פנים טמא סמאל. ונמצא שני הפירושים קרובים אל הסכמה אחת.

ומצאנו במ"א (בתקוני זהר חדש דף קכח.) שפירש להט החרב מאי ניהו מטטרון דאתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה עכ"ל. ושם ביאר כי תורה שבע"פ היא לה"ט החרב. וזכה סם חיים, לא זכה סם המות. כי המלכות פעמים דין פעמים רחמים. והכל ענין אחד כי בתיקונים (בהקדמה דף יב) פי' ששתא סדרי משנה הם במטטרו"ן פי' בסוד אור המתגלה ביצירה ומסטרא דידיה טמא וטהור פסול וכשר והשאר:

לוחות - שני לוחות אבנים שבהם נתנה התורה הם נצח והוד. וכן הוא בתיקונים ( בהקדמה דף י ע״ב) והם מונחות בארון שהוא המלכות עם התפארת. מצד התורה הכתובה בהם הם מצד התפארת. ומצד הלוחות שהיא לשון נקבה, והיותם אבן ומונחים בארון, הם מצד המלכות וכל זה מבואר.

אמנם עוד שם (בתקונא נה דף פו.) כי שתי הלוחות הם ו"ה של שם ב"ד והיינו וה'לוחות. דהיינו תפארת בנצח, מלכות בהוד, כדפירשנו. ואפשר כתיבה בנצח מצד הת"ת ועצם המקבל הכתיבה מצד ההוד במלכות:

לו - בכל מקום רומז על התפארת שהוא ו'. בשיתוף הבינה שהיא למד מגדל הפורח באויר:

לוי - כמו שהכהן מצד החסד כן הלוי מצד הגבורה ולכן כי איש בבנו ובאחיו (שמות לב, כט). להיות שהם רומזים אל תוקף הדין. ובזוהר פרשת שלח (ח"ב , רעד) פי' כי לוי הוא מלשון ייחוד וחיבור דהיינו יחוד הבינה והחכמה, והיינו בית לוי פי' יחוד שתי מדות האלה. ואין ספק שזה בסוד הדעת.

ובזוהר (ויצא דף, קנד) ובמקומות אחרים בענייני השבטים ראובן בחסד שמעון בגבורה לוי בתפארת בסוד יחוד שתי הקצוות. ולכן אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה (בראשית כט, לד) כי הי' ענין ההכרעה שלימ' ושלום בין שתי הקצוות. ואפשר דלא פליגי כי התעוררות חום היחוד מגבורה כנודע וכדפי' בזוהר [סח] יצה"ר בעלמא עילאה מאן ניהו גבורה. וגם שם אלדים שבגבור' מיל"ה א', דהיינו גוף וברית וכן פי' בז"ח שה"ש (דף, עט):

לויתן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאכא) ור"מ (תצא, דרעט) כי תפארת וצדיק שניהם יחד הוא לויתן. וכלל דבריו כי הוא התפארת. והוא בעל עינים שהם בינה וחכמה ועליו נאמר (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו. וגופו צדיק. וקשקשותיו הם גדולה גבורה. וסנפיריו נצח והוד. ומתרבי בשבעה ימים [סט] מים הגדול בינה שהוא על שפתה עד הים התחתון. ויורה זה על כללות השש קצוות בריבוי ההשפעה כדגים ברבוי המים.

ובזה יובן מה שפי' בגמ' (חולין דף, סו) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כי בהיותו כלול מגדולה וגבורה מכ"ש שיהיה מנצח והוד. כי בכלל מאתים מנה. ומי שיש לו העיקר יש לו הענף.

אמנם כשיהיה לו סנפירים שהם נצח והוד לא יוכרח שיהיה לו קשקשין שהם גדולה גבורה. וז"ש ר' יהודא (שם דף, נט) שני קשקשים לרמוז אל השנים. לכן אמר תחת לחייו דהיינו תחת ראשו ששם גדולה גבורה כדפי'. כל זה הוא לפי שטה זו שהסנפיר הם נצח והוד וקשקשת הם גדולה גבורה. אבל בתיקונים במ"א פי' אפכא ששני קשקשים הם נצח והוד שני סנפירין גדולה גבורה. ועל כל זה אפשר להיות ולומר כי תחת לחייו היינו ראשו שהוא התפארת, ותחת ראשו היינו נצח והוד והיינו קשקשותיו תחת ראשו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. כי נצח והוד הם בגדולה גבורה ששם השפעתם כי גדולה משפיע בנצח גבורה משפיע בהוד ונמצא בנצח והוד נכללים גדולה גבורה אבל בגדולה וגבורה למעלה אין שפע נצח והוד שהם למטה ולכן כל שיש לו סנפיר יש לו קשקשת. ופי' לויתן היינו לשון יחוד וחיבור כן פי' בזוהר (שמות דף, יא) בלו"י ולויתן. אלא שלוי הוא ייחוד אחד דהיינו דעת המייחד החכמה והבינה. אבל לויתן ר"ל ב' יחודים, שהם, דעת למעלה ויסוד למטה. והיינו לויתן שהם ת"ת וצדיק כדפי' לעיל:

לולב רוב מקומות להרשב"י ע"ה מכריעים ומכריחים כי יסוד הוא לול"ב וסימנך צדיק כתמר יפרח (תהלים, צב). ואפשר מפני שראשו מגיע השמימה. ויש שפי' בתפארת וראשו מגיע עד כ"ע. והכל ענין א' כי הכונה דרך קו האמצעי:

לחם המורגל בפי' המקובלים במלה הזאת הוא שהוא מלכות. ויש לזה הכרח קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ). אמנם בר"מ (פנחס דף, רמד) פי' הפך זה וז"ל אדהכי הא סבא דסבין קא נחית לגביה ואמר רעיא מהימנא חזור בך דהא לחם איהו ו' וכו' עכ"ל ועם היות המאמר במקומו ארוך. ועל כל זה עיקר כונתו הוא להודיע למרע"ה שלחם הוא ו' בתפארת ולא כמו שהי' דעת ר"מ מעיקרא. והכא ודאי לכאורה פליגי אהדדי. ובתיקונים (תקונאיט) מצאנו דבר שבו נוכל לתקנו על צד הדוחק קצת כי שם פי' הרשב"י ע"ה כי מלכות יש לה ג' מציאיות והם חול"ם שור"ק חר"ק והוא נקראת חולם על ו' כשהיא עטרת תפארת מצד החכמה כדפי' בשער המציאיות. ואמר שם והפוך חל"ם ותשכח לחם ודא איהו לחם אבירים אכל איש וכו'.

והכונה כי המלכות נתייחד עמה התפארת בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה וגו' (בראשית, ב) כדפי' בשער הנזכר. והנה לפי זה לעולם המלכות היא לחם ובה שני מציאיות. א' לחם עוני לרמוז אל ענייה ואל פרצתה. והשני בעלותה למעלה להיותה חלם על ו'. וז"ש בר"מ לחם ו' ופי' שהמציאות שלה סוד החלם.

ובזהר פרשת תרומה (דף, קיד.) דעת שלישי וז"ל ועשית וגו' שלחן דא איהי לתתא לשואה עליה לחם דאפייא. מאן עדיף דא מן דא לחם או שלחן אי תימא דכלא איהו חד דהא שלחן מסתדרא לגבי ההוא לחם ותו שלחן לתתא ולחם עליה לאו הכי אלא שלחן איהו עיקרא בסדורא דיליה לקבלא ברכאן דלעילא ומזונא לעלמא ומרזא דהאי שלחן נפקא מזונא לעלמא כמה דמתייהב ביה מלעילא וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מההוא שלחן לאחזאה דהא משלחן דא נפיק פירין ואיבין ומזונין לעלמא. אי לא אשתכח כרם ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין אי אילנא לא יהא איבא לא אשתכח בעלמא בגין כן שלחן איהו עקרא. ומזונא דנפיק מיניה איהו ההוא לחם עכ"ל.

והנה מתוכו מתבאר בפי' כי הלחם הוא השפע הנשפע על המלכות והמלכות כלי המקבלו והשפע הזה ממנו נזונים כל בני העולם ולכן נקרא לחם. והנה זה דלא כמאן דאמר דאיהו תפארת, ולא כמ"ד שהוא מלכות. ונוכל לומר בדוחק לתקן זה כי המלכות כאשר היא מלאה שפע וכל טוב אז היא נק' לחם להראות כי היא ריקם הלכה למעלה ומליאה השיבה ה'. וזהו חלם לחם פי' אז בקבלתה למעלה בסוד היותה עטרת בעלה היא מקבלת השפע המזוני מהת"ת. ואז הלחם הוא לחם זכר שפי' בתגבורת הזכר על הנקבה. והלבנה מתמלאת מאור החכמה והלחם לחם זכר לחם פנים בהיותה מתעדנת מצד יניקתה מלמעלה ע"י היסוד והשפע הזה נקרא מעדני מלך וכן מבואר בפ' בראשית (דף מז, עב). ובפ' ויחי (דף, רמו.) פי' כי זהו בהיות המלכות מקבלת מבינה ע"י היסוד ע"ש.

ובארו יותר בפרשת ויצא (דף קסד, עב) וז"ל לחמי דא מזונא דקא אתי מלעילא באתערותא דלתתא עכ"ל והכונה כי השפע הנשפע למלכות מלמעלה מן הבינה בסוד זווג התפארת ע"י יחוד היסוד בהתעוררות המלכות נקרא לחם. ועתה לפי זה כיון שהלחם הוא כנוי אל השפע הנשפע מן המדה לא יתרחק המדה עצמה להקרא לעתים על שם השפע ההוא שהיא מקבלת או שהיא משפעת וזהו לחם ו' וכו' וכיוצא בזה הנמצא בזהר ויחי. וכאשר התעוררות והזווג בסוד מלוי הלבנה השפע נשפע בסוד מלואה והוא לחם פנג. וכאשר תגבר הנקבה והתפארת יקדים לבא אל מקומ' מפני מעוט התעוררות התחתונים והיחוד בסוד מיעוט הירח אז יהיה השפע לחם עוני מצד המלכות. ובזה נתקן הכל. ועוד האריך בענין זה הזהר בפ' ויחי הנ"ל ושם ביאר כי על שני מיני לחם הזה נאמר (שמות טז, כב) לחם משנה. ושם בלבול גדול בענין זה. ובמה שהקדמנו יתוקן הכל:

לחם הפנים פי' היסוד ואפשר דהיינו שפע שני פנים עליונים ותחתונים בסוד שר הפנים דהיינו שם יאהדונה"י. ולחם כדפירשנו לעיל:

לט היא קליפה רעה רצועא בישא שבו מלקין ל"ט רצועות והם מ' חסר א' בסוד החסרון ומשם לוט יצה"ר והם מצד ארור כנען שיצאו עמו קללות שזהו פי' ל"ט לטותא. וזהו להעובר בשבת על מ' מלאכות חסר א'. ויש כנגדם בקדושה ט"ל אורות טללי ברכה ובארנו בערך ט"ל:

לי פי' הרשב"י ע"ה בפיקודא דתפילין (בפ בא, רמג) ז"ל לי דא בינה רזא דעלמא עלאה היכלא פנימאה עכ"ל. ופי' לי לעצמי. שאינו מושג לתחתונים ר"ל אפילו לנאצלים ממנו [שהם] הספירות אשר למטה ממנו. והיינו בחינת הבינה המתעלמת המתאחדת בחכמה. וזה כיון באריכת לשונו עלמא עלאה שר"ל בצד העולם העליון. וחזר אמר היכל פנימאה ר"ל בסוד היותה היכל פנימי אל החכמה הנעלמת וזהו לי פי' היכל לי. ולזה קרא אותה היכל לפי שהחכמה גנוזה בתוכה. והנה לפי זה תקרא הבינה לי כשהיא נעלמת כשאינה מושגת שהיא היכל לחכמה והחכמה נעלמת בתוכה. ואפשר לומר כי ל' היא הבינה כנודע. י' היא החכמה. והי' נעלמת בתוך ל' בסוד שהיוד היא מוח והיא כוללת ג' יודין כנודע ושלשתן נעלמות בלמ"ד כזה:

ליל, לילה היא המלכות. ונקראת כן בסוד החשך בסוד הדין. אמנם לפעמים נקראת לילה ולפעמים נקראת ליל. ופי' הרשב"י ע"ה בזהר (פ בא, דלח) עד לא קבילת עלה דכורא אתקריאת לי"ל כד קבילת עלה דכורא אתקריאת לילה. והכונה כי בעוד שלא נתייחדה עם בעלה ת"ת נקראת בלשון ליל בלא ה' לרמוז על תוקף דינה והיא עדין לא קבלה רחמים ולא נתייחד בעלה עמה ולא נעשתה כלי. וכאשר קבלה הזכר בסוד הרחמים אז נקראת לילה בה"א. וכן פי' בתקונים וז"ל לילה דא שכינתא תתאה כלולה מה' וכו'. ובארנו הענין הזה בארוכה בשער סדר האצילות בפ"ב. וקרא צווח ולילה כיום יאיר (תהלים קלט, יב) לרמוז לוהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה לו, כו). והמפרשים פי' ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט, ג) שתי לילות שהם בינה ומלכות ואינו ענין. ור' משה פי' כי הספירות השמאליות נקראות לילות ויש סמך לזה קצת מהזהר (שמות דף, יא) והעתקנוהו בשער היכלות בענין גבריא"ל:

לישה ליש הוא ע"ד עופר עפרה אשר אשרה. כי זה לזכר וזה לנקבה. ופי' בזהר פ' נח (דף, סג.) כי ליש או לישה הוא בסור יניקתה מן הגבורה. ופעמים יהיה הכנוי הזה הכוונה על מעוט השפע ויניקתה מן הדין. ולפעמים על שאין להם שפע כלל ועיקר כענין ליש אובד מבלי טרף (איוב ד, יא), או כענין ליש גבור בבהמה (משלי ל, ל). כי זהו גבור שיונק מצד הגבורה לבד, וזהו אובד שאין לו במה להשען. והשפיטה אל שני הפי' האלה ישפוט לפי עניינו או ע"י התיבה המתלווה. ופי' זה מוכרח במאמר וזה העלינו אחר עיון ושקידה במאמר ההוא. ואל יתבהל המעיין להשיב כי אין שם המאמר כפשוטו:

לך פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' לך (דף עט, עב) כי מלת לך היא המלכות מדרגה ראשונה מהאצילות ממטה למעלה ולכן היא נגלית ונקרא לך לנכח. ואפשר כי ג"כ נקראת כן בהיותה כוללת חמשים שערים עליונים בעצמותה וזהו חשבון לך. והענין הזה מוכרח מצד א' שהיא נקראת כן כשהיא יונקת מן הבינה. ויש מן המפרשים שפי' שהבינה ג"כ נקראת לך וכן דעתנו נוטה והיא נקראת כן בסוד חמשים שערי בינה ונקראת לך בסוד גלויה ובחינתה התחתונה השופעת בבנין:

למודי ה' נקראים נצח והוד. הטעם כי שניהם מלומדים ומושפעים הלימוד והנבואה מת"ת הנקרא ידו"ד. ואפשר שנקראים כן בהיות הנבואה מושפעת מת"ת אל הנביאים דרך מדרגות הנבואה כמו שבארנו בשער היכלות: למנצח הוא בנצח כמשמעו. והכונה המגביר הנצח על המדה הנז' לפניה כמו למנצח על השמינית (תהלים יב, א) שפי' המגביר נצח על השמינית שהיא ההוד. וכן למנצח על אילת (שם כב, א) שהיא המלכות:

לפידים כבר בארנו בערך ברקים כי הברקים הם מצד היסוד ובזהר פ' וישמע יתרו (דף פא, עב) כתב וז"ל ואת הלפידים בקדמיתא ברקים והשתא לפידים. כלא חד. אבל מדאתתקנו בתקונוי לאתחזאה אקרון הכי עכ"ל. הכוונה כי ברקים הם עצמותם ברוחניותם כאשר הם ביסוד. אמנם כאשר הם מתעבים ומתגלים למטה במלכות, או במציאות היסוד עצמו להתגלות ולהתראות, אז נקראים לפידים:

לפני וכן לפני פי' בזהר פ' תרומה (דף קע, עב) שהיא השכינה שהיא לפני הקב"ה. וז"ל לפני ההוא דקאים לפני קמיה דקב"ה ומשמש קמיה עכ"ל. ופי' השכינה וכונתו מבוארת. והטעם כי לפני פי' הקודם לתפארת ממטה למעלה והוא עומד לפניו, והיינו המלכות. ושם פי' כי מלפני הוא בבינה למעלה מת"ת ונבארהו בערכו:

לשון פי' ר' משה שהוא הבינה. ונקראת כן מפני שכמו שהלשון מוציאה מחשבת הלב ומגלה אותה לחוץ, כן בינה מגלה כל הדברים הפנימים הנעלמים בשלש ראשונות. וכן הוא מוסכם בפי כל המקובלים. ובר"מ (פנחס דף, רן.) פי' הרשב"י ע"ה כי יסוד נקרא לשון למודים. וכשהוא יונק מנצח והוד בהיותם למודי ה' כדפירשנו בערכו, נקרא היסוד לשון למודים ע"ש שהוא יונק מן הלמודים שהם השפתים. והלשון באמצע. [ע] ונקרא היסוד שבעים לשון בהשפיעו אל המלכות שהיא מדת ע' כי היא כלולה משבע וכל אחד משבע כלולה מעשר הם שבעים ויסוד לשון. הם שבעים לשון.

ואפשר לומר כי שתי פיות הם פה עליון ופה תחתון. פה עליון הם גדולה גבורה השפתים. והלשון בינה באמצע. והקול היוצא מבין שניהם ת"ת כדפי' לעיל בשער עשר ולא ט'. וכן פה תחתון הם נצח והוד השפתים והלשון יסוד והדבור מלכות. ומהפה העליון יוצא קול לבד הברה בעלמא בלא חיתוך התיבות והאותיות לרוב דקותם ורוחניות. ומהפה התחתון מתגלה הדבור בחיתוך האותיות. ויש לנו לשתי פיות אלו דמדומי ראייה ממה שכתבנו בערך חרב פיפיות הם שני פיות שני ההי"ן. ועוד יש לנו ראיות ברורות ונבארם בערך פה בע"ה. ובזהר פ' אחרי (דף, סא.) פי' המלכות נקרא לה"ק כד נפקין ומתערין מינה רזי אוריי'. והעיקר שתהיה ג"כ מקבלת מהקדש העליון שהיא חכמה וכן ביארו שם:

לשכת הגזית פי' ר' משה כי גבורה נקראת לשכת הגזית על שם שחותכין בה הדין עכ"ל. ונ"ל כי המלכות נקראת כן בהיות הע' סנהדרין העליונים נאספין לתוכה לחתוך דינין נקראת גזית.

ועוד אפשר לפרש כי המלכות נקראת כן על שם שנחצבה ממקומה ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך. וטעם זה להדיינים להיות דנין דין אמת לאמיתו שהוא הת"ת כדי לחבר את האהל להיות אחד.

ע"כ הגיע שכלנו הדל בביאור ערך למ"ד. והננו נכנסים בעזר האלהי בביאור ערך אות מ"ם: