ערוך השולחן אורח חיים תרסד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר יום הושענא רבה
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תרסד סעיף אעריכה

ביום זה נתוספת מצוה אחת, והיא מצות ערבה. והיינו עיקר מצותה היתה במקדש, דהלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת, חוץ מערבה שבלולב. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.

כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, והם ענפים גדולים של אחת עשרה אמה, שהיו בנמצא במקום הסמוך לירושלים. וזוקפין אותן בצדדי המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, וראשיהן כפופין על גבי המזבח אמה. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה – היו תוקעין ומריעין ותוקעין, והיינו: תקיעה, תרועה, תקיעה.

אך כשחל שבת בתוך ימי החג – אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת. דאף על גב דעתה אינו חל הושענא רבה בשבת, אמנם בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראייה – היה יכול להיות כן. דאז היו זוקפין אותה בשבת, לפרסמה שהיא מצוה, וכיון שאינה כתובה בתורה – לכן צריכה פירסום.

והיו מביאין מערב שבת למקדש, ונותנין אותם בגיגית של זהב המלא מים, כדי שלא יכמושו. ובשבת היו זוקפין אותן בצידי המזבח, ובאין העם ונוטלין אותן כדרך שעושין בכל יום. וזהו סדר ערבה שבמקדש.

סימן תרסד סעיף בעריכה

ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, ואנשי כנסת הגדולה, שהם היו מתקני תקנות בישראל (רש"י מד א), דכיון שאינה מפורש בתורה – לכן לא קבעוה בכל יום כלולב, אלא ביום השביעי בלבד נוטלין אותה, זכר למקדש.

כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש. ובלא ברכה, כיון שאין בזה מעשה גמורה. ונכון לחבטה חמש חביטות, ויש בזה טעם.

סימן תרסד סעיף געריכה

וכבר נתבאר ששיעור ערבה זו – אפילו עלה אחד בבד אחד. מיהו מכוער הוא להיות כן, לכן נוטלין ערבה יפה משום "זה אלי ואנוהו". ונהגו ליטול חמש בדין ולקושרם, ויש בזה טעם.

ושיעור אורכה – כשיעור ערבה שבלולב. וכל הפוסל בערבה שבלולב – פוסל בה, כגון: קטומה, וכמושה, וכיוצא בזה. לבד נשירת עלים – כשר בה, אפילו לא נשתייר רק עלה אחת, כמו שכתבתי.

ואינו צריך ניענוע, רק חביטה. ויש אומרים שצריך גם ניענוע. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד שנהגו לעשות שתיהן: מנענעין בה, ואחר כך חובטין אותה. עד כאן לשונו. ואנחנו לא ידענו ממנהג זה.

סימן תרסד סעיף דעריכה

ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגד דבר אחר עמה. אבל בידו יכול לאחוז גם דבר אחר, ואין זה חציצה בין היד להערבה. שלא הקפידו בזה כל כך, כיון שאינו אלא מנהג.

ומכל מקום דרך בזיון אסור להחזיקה, ויטלנה בידו ממש דרך כבוד. ויש מקפידים שלא לאגדה בעלי לולב משום חציצה. ואינו כן, דכל לנאותו – אינו חוצץ (מגן אברהם סעיף קטן ד), כמו שכתבתי בריש סימן תרנא.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה. ולא נהגו כן, אלא להקיף גם בערבה.

עד כאן לשונו, אבל אנחנו נוהגין רק להקיף בהלולב. וכבר הזהיר האריז"ל שלא לחבר הערבה אל הלולב כלל.

ונהגו ששמש של בית הכנסת מביא הערבה למכור, כמו שנהגו בזמן המקדש. ואצלינו קשה ליזהר גם בזה, מפני שעניים מביאים אל הבתים, וצדקה היא להם שנוטלין דבר מה עבור זה. ואין קפידא בכל אלו הדברים, רק שתהא כוונתו לשמים.

סימן תרסד סעיף העריכה

וכבר נתבאר שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו הגביה אותה שני פעמים: אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה. ואף שיש אומרים שיוצא בה בכי האי גוונא – מכל מקום אנן לא סבירא לן כן.

סימן תרסד סעיף ועריכה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו, עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחילה. ואם נטלה – עובר משום "בל תוסיף". ואחר הנענוע הראשון – יכול הוא ליטלה עם הלולב, וכל שכן בשעת הקפה. ואף על פי שמה שכתב שאם נטלה עובר משום "בל תוסיף" – טעות הוא בעיני, מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו.
וכתב עוד: דגם אחר נטילה וניענוע – צריך לתפוס הערבה לבדה, להכיר שהיא חובה. ובשעת החבטה – יטלנה בפני עצמו, ויוצא בה ידי חובתו.

עד כאן לשונו. ובוודאי "בל תוסיף" לא שייך כאן, כיון דקיימא לן לומר: לולב אינו צריך אגד. אם כן גם היא בכלל ערבה שבלולב. ועוד: ד"בל תוסיף" אינו אלא במין אחר לגמרי, כמו שכתבתי בריש סימן תרנא, עיין שם (והוא מתוספות לד ב דיבור המתחיל "ערבי").

סימן תרסד סעיף זעריכה

ורבינו הרמ"א כתב על זה: דהמנהג פשוט ליטול הערבה עם הלולב בשחרית, בשעת הנענוע ובשעת ההקפה, עד שעת החבטה, (ואז) נוטלים הערבה לבדה. ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל. ואף הנוטלה עם הלולב, נראה לי דלאחר שהקיף – יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה, שהם הושענות שעושים לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים, ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים הושענות, ואחר כך חובטין אותן. עד כאן לשונו.

וכבר בארנו שאנו עושין כהדרך היותר טוב שכתב, ואין אנו מחברין לעולם הערבה עם הלולב, אלא רק הלולב לבדו. וגם בעת אמירת ההושענות אנו תופסין רק הלולב לבדו. אך בהגיעינו אל תפלת "תענה אמונים" – מניחים הלולב, ונוטלין הערבה עד החבטה. גם הנענוע בהערבה אין אנו נוהגין. וראוי לחוש לדבריו ולנענע קצת.

(מה שכתב המגן אברהם סעיף קטן ח ליטול שני בדים נפרדים, ויש שכתב שבעה עשר בדים, ושלא לאוגדן, עיין שם – אין אנו נוהגין כן, אלא נוטלין חמישה בדין ואוגדים אותן).

סימן תרסד סעיף חעריכה

יש מי שאומר שהושענא שבלולב, אף על פי שנזרקת, שאינה תשמיש קדושה אלא תשמיש מצוה – מכל מקום אין לפסוע עליה דרך בזיון, וכמו שכתבתי בסימן כא גבי ציצית. וכן הערבה שנוטלין היום – כך דינה.

וכן יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתו, דלכולי יומא אתקצאי למצותה, אם לא שהתנה עליה שאינו מקצה אותה רק עד אחר חבטה. אך באמת יש אומרים דלא מהני תנאי על יום זה, דבעל כרחו הוקצה לכל היום. ויש בזה דיעות.

(עיין מגן אברהם סימן תרמט סעיף קטן יט, וסימן זה סעיף קטן ט. ועיין מה שכתב שם בסעיף כא.)

סימן תרסד סעיף טעריכה

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ט: דנהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה. עד כאן לשונו.

כלומר: מיגו דאתעבדא בה חדא מצוה – ליעבד בה מצוה אחריתא. ובודאי נכון הוא. אך מפני אורך הזמן – קשה השמירה, ולפעמים מוטלים בבזיון. ולכן יותר טוב לשורפן, כמו ששורפין סכך הסוכה. וכן אנו נוהגים.

סימן תרסד סעיף יעריכה

ויש מי שאומר שיש ליזהר שלא לקוץ ישראל משדה של אינו יהודי, אפילו ברשותו. וטעמו של דבר בארנו בסימן תרמט סעיף י. ובדיעבד אין חשש בזה, כמו שכתבתי שם.

ואם חל הושענא רבה ביום ראשון, וקצץ האינו יהודי הערבה בשבת, והביאה – כשרה, דאדעתא דנפשיה קעביד. אבל אם צוה לו הישראל שיקצצנה בשבת – נראה דאסור.

ויש מי שמתיר גם בכי האי גוונא, ותלו הדבר בתשובת הרשב"א (מגן אברהם סעיף קטן י). אבל מאד הדבר תמוה, והרשב"א לא מיירי כלל מעניין זה. אלא ששאלו ממנו אם נקצצה ביום טוב שני, אם מותר להניחה ביום טוב שני בהאגודה של הלולב. ופסק שאסור, ויותר לא הזכיר בדבריו (תשובות הרשב"א חלק א סימן רצז, וגם הפרי מגדים נשאר בצריך עיון).

וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף יא, וזה לשונו:

מיהו אם צוה ישראל לקצצה, ואיכא פרהסיא בדבר – יש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת.

עד כאן לשונו, דמשמע רק חומרא בעלמא, ומשום פרהסיא, אבל מדינא מותר – זהו כשצוה לו קודם השבת לקצצה, ולא אמר לו שיקצצנה בשבת. אבל אם אמר לו שיקצצנה בשבת – נראה דמדינא אסור, ובפרט לדבר מצוה. ועיין מה שכתבתי בסימן רנב. וצריך עיון לדינא, אם אין לו ערבה אחרת.

סימן תרסד סעיף יאעריכה

ולפי שנתוסף מצוה אחת היום, והוא גמר החג, ובחג נדונים על המים, ובמים נכלל פרנסה ועוד עניינים – לכן מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים.


האחד כמו ימי דין, והיינו: שהרבה נעורים רוב הלילה, וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו, וקורין תהלים, ואומרים "יהי רצון" המיוחד להושענא רבה. וקודם הבוקר הולכין לטבילה, ומשכימין לבית הכנסת, ושליח הציבור לובש הקיטל. ואומרים "שיר היחוד" ו"אנעים זמירות" כמו בראש השנה ויום הכיפורים, והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה, כמו ביום הכיפורים. ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונים על המים, והיום הוא הגמר דין. ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב, וכתבו לזה רמז.

(וכתב הרמ"א בשם הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. אך אין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה. גם כי רבים אינם מבינים על בוריו העניין. ויותר טוב להיות תמים, ולא לחקור עתידות. עד כאן לשונו. ובאמת חלילה לעם בני ישראל להביט על עניינים כאלו. וברגע אחד כששב בתשובה – נתהפך מרע לטוב. ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים.)

סימן תרסד סעיף יבעריכה

והאופן השני: שעושים היום הזה כקצת יום טוב. והיינו: שאומרים בפסוקי דזמרה מזמורי שבת ויום טוב, רק "נשמת" אין אומרים. ואומרים "מזמור לתודה". ובהוצאות ספר תורה אומרים "שמע ישראל" כמו ביום טוב. ואומרים קדושת "נעריצך... אדיר אדירינו". והקדישים של מוסף אומרים בניגון יום טוב. ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת.

וכתב רבינו הרמ"א שיש לומר פזמון "זכור ברית" כשיש מילה בהושענא רבה, ואומרים אותו קודם "אנא אזון חין". עד כאן לשונו. אמנם אצלינו לא נהגו כלל בפזמון הזה גם בכל השנה.

סימן תרסד סעיף יגעריכה

וגם נהגו לעשות סעודת יום טוב בהושענא רבא במאכלים טובים. ובוודאי מי שביכולתו לאכול גם בלילה לתיאבון – יאכל, ויערב לו ויבושם לו. אמנם רע עלי המעשה שרבים יאכלו לשבעה, עד שקצים בלילה באכילה. וחלילה לעשות כן, דבלילה הוי יום טוב של שמיני עצרת, וחובה לאכול לתיאבון. ולכן אין לאכול סעודה קבועה ביום, כדי שיאכל לתיאבון בלילה. וכן אני נוהג. ונהגו לומר "יום טוב טוב", ולא כמו בחול.