פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תרסד

טורעריכה

ביום חמישי של חול המועד, שהוא הושענא רבה, נוהגין שמרבין מזמורים כמו ביום טוב, ואומר קדושה רבה במוסף, ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונין על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויין במים.

ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו, סמך לדבר דכתיב "כפת" חסר ו', פירוש: ו' ימים יהיה כפות ולא יותר.

ומקיפין ז' פעמים, ומרבים תחנונים על המים.

ונוטלין ערבה, זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. ופליגי בה: רבי יוחנן אמר, יסוד נביאים הוא, פירוש, נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי יסדום, ולכך מברכין עליה; ורבי יהושע אומר, מנהג נביאים היא, פירוש, מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה. ופסק רי"ף שאין לברך עליה, דאסיקנא: איבו הוה קאי קמיה דרבי אליעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן. ובעל העיטור כתב, הא דלא בריך רבי אליעזר, משום דיחיד הוא, ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו, אבל ציבור ודאי מברכין. ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונהגו כרי"ף.

כתב גאון: שיעור החיבוט ב' פעמים בתפילת מוסף של יום ז', לפי שבתפילת התמיד אנו נוטלין הלולב, ובתפילת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה. ורש"י פירש חיבוט (ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה) לשון ניענוע. והרמב"ם ז"ל כתב: חובט בה על הקרקע או על הכלי ב' פעמים או ג', וכן כתב הרי"ץ גיאת.

וערבה זו צריכה שיעור. וכמה שיעורה? רב נחמן אמר: ג' בדי עלין לחין, ורב ששת אומר: אפילו עלה אחת בבד אחד, והלכתא כרב ששת, אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד.

ואינה ניטלת אלא בפני עצמו, פירוש, שלא יאגד דבר אחר עמה, אבל יש לו בידו דבר אחר אין לחוש.

ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו אם הגביה אותה ב' פעמים, אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה. ורב נחמן אומר: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב' פעמים. ופסק הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא בה, ואבי העזרי פסק שיוצא בה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.


בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ביום חמישי של ח"ה שהוא הושענא רבה נוהגים שמרבים מזמורים כמו בי"ט וכו' ומקיפין ז' פעמים זה מפורש במשנה פ' לולב וערבה (מה.) שביום השביעי היו מקיפין את המזבח ז"פ:

ומ"ש ויש נוהגים להתיר בו אגודה של לולב וסמך לדבר דכתיב כפת חסר כ"כ המרדכי בפרק לולב הגזול:

ומ"ש ונוטלין ערבה זכר למקדש עיקר נטילת ערבה זו הלכה למשה מסיני כדאיתא בפ' לולב וערבה (מד.) ומשמע התם שלא נאמרה הלכה אלא במקדש בלבד ומצותה במקדש להקיף בה כל שבעת הימים וחכמים תקנו ליטלה בגבולין ביום השביעי זכר למקדש וא"ת למה לא תקנו לנוטלה כל ז' כשם שתקנו בלולב כבר תירצו בגמרא לולב דאית ליה עיקר מן התורה שהרי יום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש ערבה דלית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש: והטעם שקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר נראה שהוא מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש משאר הימים שאם חל יום שביעי להיות בשבת היה ערבה דוחה שבת משא"כ כשחל להיות בשאר הימים מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולים יום א' לנטילת ערבה קבעו היום המיוחד יותר לערבה שבמקדש והטעם שנטילת ערבה בז' דוחה שבת ולא בשאר ימים מפורש שם בגמ': וכתב הר"ן בגמ' שקלי' וטרי' הא דתנן (סוכה מה.) בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום כלומר בז' מקיפין את המזבח ז"פ אי הוה האי היקף בלולב או בערבה ולפי מנהגינו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי ז"פ משמע דסברי שאותו היקף היה בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושין בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגנו להקיף בו זכר למקדש וכ"כ רש"י בתשובה ואף הרמב"ם כ"כ בפ"ז ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה עכ"ל ולא נהגו כן אלא להקיף ביום השביעי גם בערבה ואפשר שהטעם לעשות ככ"ע דלמ"ד דמקיפין בלולב אם נטל עמו ערבה אין בכך כלום וכן למ"ד מקיפין בערבה אם נטל עמה לולב אין בכך כלום:

ופליגי בה (שם מד:) ר"י אמר יסוד נביאים הוא וכו' שם:

כתב הגאון שיעור החבוט ב' פעמים וכו' עד אנו נוטלין ערבה בפני עצמה כ"כ הרא"ש בפ' לולב וערבה בשם גאון ביאור דבריו דהא דאמרינן חביט חביט ולא בריך היינו כשנוטלה פעם א' וחובט ב' פעמים:

ומ"ש ורש"י פי' חובט לשון נענוע וכו' כלומ' ולענין מהו חבוט זה רש"י פירש שהוא נענוע והרמב"ם פי' שהוא חבטה ממש על הקרקע או על הכלי:

וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה וכו' בפרק לולב וערבה (שם) וכתב הרא"ש שפסקו הגאוני' כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסק הרמב"ם והר"ן כתב וקי"ל כרב ששת ומיהו מסתבר דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקלו בה בזה:

ואינה ניטלת אלא בפ"ע שם מימרא דרבי אמי:

ומ"ש פי' שלא יאגוד דבר אחר עמה וכו' כ"כ הרא"ש וכ"נ מפי' רש"י:

ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' אם הגביה אותה ב' פעמים ור"נ אמר אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב' פעמים ג"ז שם:

ומ"ש שהרמב"ם פסק דאין אדם יוצא בה בפ"ז ומ"ש שאבי"ה פסק שיצא בה בפסקי הרא"ש ובמרדכי פ' לולב וערבה ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש שם וכתב עוד המרדכי שם בשם רבינו אפרים נראה הא דנהגינן שהחזן נוטל עוד ערבה אחרת עם ערבה שבלולב דאותה ערבה לא חשיבא כערבה אחרת דהא ס"ל לולב א"צ אגד ואם הוסיף על ד' מינים שבלולב ואגד עמהם לא עבר על בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומאחר דהכי הוא האגד כמאן דליתיה דמי והוי כמו ערבה שבלולב עכ"ל כ' ה"ר שלמה בן הרשב"ץ וז"ל ערבה ביום השביעי נראה בעיני שאינו יכול ליטול עם הלולב בשעה שהוא יוצא י"ח עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה ואם נטלה עובר משום בל תוסיף ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב וכ"ש בשעת הקפה וזה נלמוד ממה שאמר הרמב"ם שהמוסיף על ב' ערבות עובר על בל תוסיף וכן דעת הגאונים והרשב"א בתשובותיו וכן כל האחרונים ז"ל אע"פ שקצת מהראשונים חולקים ובענין ערבה של יום השביעי אמרינן דניטלת בפני עצמה ופירש"י שאינה נקשרת עם ד"א וקי"ל נמי דלולב א"צ אגד ובפרק ראוהו ב"ד אמרי' דלעבור בזמנו לא בעי כוונה ושלא בזמנו בעי כוונה וכל שעברה מצותו הוי כלאחר זמנו וכ"כ רבוותא ז"ל בפי' התם וכ' עוד נראה דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה להכיר שחובה היא וע"כ אמרו וניטלת בפני עצמה ובשעת החבטה שצריך לחבט בה משום מנהג נביאים יטלטלנה בפני עצמה ויצא בה ידי חובה ע"כ: ומה שנהגו עכשיו שהמתעסקין בצרכי צבור מביאין הערבה כתב הר"ן בפרק לולב וערבה מפני שבזמן שבית המקדש קיים לא היה מביאה כל אחד בביתו אלא שלוחי ב"ד היו מביאים אותה לעזרה ושם נוטלין אותה ונשאר מנהג זה בידם אף בגבולין ומזה נתפשט המנהג שהשמש מביא ערבה ומוכר אותה לכל אחד ואחד: כתב בהג"א פרק בני העיר בשם א"ז הושענא שבלולב וכיוצא בה אע"פ שנזרקת אין לפסוע עליה כתוב בהגהות מיימוניות בשם רא"ם דאסור להנות מן הערבה לאחר ברכה ונטילה אם לא התנה עליה מעיקרא דלכולי יומא אתקצאי למצותיה לאפוקי מאותם שצולין בהם תפוחים ובשר וריב"ק היה נוהג בערבה שהיה מתקן ממנה עצים לקולמוסים והיה מבער בהם חמץ בפסח כדאמרינן גבי עירוב הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי וגם המרדכי כתב בסוף סוכה אסור ליהנות מערבה לאחר נטילתה אם לא התנה מתחלה דלכולי יומא איתקצאי ולפי שראיתי בני אדם צולין בשר ופירות בעצי ערבה לאחר נטילה כתבתי כן ע"כ: מ"כ ראיתי ב"א שהולכין בשדה של עו"ג ברשות העו"ג וקוצצין ערבה להושענא רבה ונ"ל דשלא כדין הן עושין מדא"ר הונא להנהו אוונכרי כי גזיתו אסא לא תיגזון אתון וכו' והא דא"ר אשי התם כי אזל בארבא להנהו שיבשי דגופנא דתלו ביה קיטפי דעינבי וכו' מפרשי רבותי' משום הפקר דתלו להו לבר מפרדיסא שרי: במרדכי פ' לולב הגזול כתב רבינו אביגדור כהן כשחל הושענא רבה באחד בשבת וקצצו עו"ג ערבה בשבת והביאו כשירה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא והביא ראיה לדבר ובתשובת הרשב"א כתב על אחד שאמר לעו"ג מבע"י שיחתוך ערבה כדי שתהא מזומנת למ"ש והלך העו"ג בשבת למקום קרוב לעיר וחתך משם והיו שם רבים ויצא הקול בעיר שביום שבת היו קוצצין ערבה לצורך ישראל והשיב דמותרת היא דעו"ג במלאכתו הוא עסוק אבל יפה עשיתם להחמיר כיון שנעשה בפרהסיא ובמקום פרהסיא יש לחוש לרינון שעה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • ביום חמישי וכו' גם האחרונים בחבוריהם כתבו שביום זה הוא גמר חתימה כמה מים צריכין לקרקפתי דגברי ויש להם סימן בצל הלבנה ונראה בעיני דמאחר שהלבנה מניע יסוד המים על כן ניתן בכחה ענין זה:
  • ומ"ש ויש נוהגין להתיר בו אגודו כו' פי' כפת חסר וי"ו כתיב משום דו' ימים קשור ודומה לכף אחת וביום השביעי מתירין אותו וכן כתב המרדכי בשם רבינו אבי העזרי והטעם משום דהנענוע הוא לעצור הטללים רעים ורוחות רעות וכשסותר אגודו מנענע בו יותר וכיון שעכשיו הוא גמר החתימה למים מתירין אגודו כדי לנענע בו היטב:
  • ומ"ש ומקיפין ז' פעמים וכו' נתבאר בסימן תר"ס שבמקדש היו מקיפין המזבח ביום ז' ז' פעמים ולפיכך עכשיו ג"כ נוטלין הערבה ביום ז' ומקיפין ז' פעמים זכר למקדש ואעפ"י דדבר תורה היו נוטלין במקדש הערבה כל ז' הל"מ מ"מ אין אנו עושין זכר למקדש אלא יום אחד. ובגמרא מפרש מאי שנא מלולב דניטל כל ז' זכר למקדש וקאמר דשאני לולב דחשיב טפי דהא יום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין משא"כ ערבה והר"ן פירש לולב אי אפשר לעשותו יום אחד בלבד זכר למקדש שכבר הוא ניטל בגבולין יום אחד מדינו מן התורה ולא יהא כאן זכר כמקדש כלל וכיון דלא סגי ביום א' עבדינן ז' אבל ערבה שאינה ניטלת מן התורה בגבולין כלל ביום א' בלחוד איכא זכר למקדש ומה שאנו נוטלין הערבה ביום ז' זכר למקדש יותר מיום אחר היינו מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש יותר משאר הימים דאם חל יום ז' בשבת היה דוחה שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה משא"כ בשאר הימים וכדמפרש טעמא בגמרא וא"כ ג"כ עכשיו שאנו עושין זכר למקדש כל כונתינו לפרסמה שבמקדש היתה ניטלת מן התורה ולפיכך נוטלין אותה בשביעי מאחר שגם במקדש היתה ניטלת בשביעי אפילו כשחל בשבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה ודו"ק וכיוצא בזה כתב גם הב"י:
  • ומ"ש זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה נראה מכאן שסובר הלכה כמ"ד דהקיפו בערבה ולא בלולב והכי מוכח פשטא דסוגיא דמ"ד ערבה בזקיפה ולא בנטילה איתותב אלא ערבה בנטילה ובזקיפה ופירוש בנטילה שהיו נוטלין אותו ומנענעין ומקיפין בה את המזבח ואח"כ זוקפין אותה כדמוכח הסוגיא ולפי זה צריך ליישב מנהגינו שאנו מקיפין בכל יום פעם אחת בלולב דמאחר שאין אנו עושין בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף ג"כ אלא בז' בערבה אבל לולב אין לו ענין להקפה או נעשה זכר למקדש להקיף כל ז' אפילו אין שם לולב וכן בשבת. ונ"ל דס"ל דלמ"ד הקפה בערבה לא אתי למעוטי לולב אלא הקפה בשניהם היתה בלולב ובערבה לאפוקי למ"ד בלולב ולא בערבה דערבה אינה אלא בזקיפה דליתא אלא הקפה בשניהם היתה לדידיה וכך פי' התוס' אליבא דר"י בן ברוקא דאמר חריות של דקל וכו' דתרוייהו הוי ערבה וחריות של דקל והשתא בשאר ימים עבדינן הקפה בלולב לחודיה וביום הז' עבדינן הקפה בתרתי בלולב ובערבה להאי מ"ד וכ"כ במנהגים ומקיפין עם הלולב והושענות וכו' והכי נהוג ודלא כמ"ש הר"ן דסברינן כמ"ד בלולב ולא בערבה ולדידיה צריך לדחוק ולומר דאע"ג דקי"ל דערבה בנטילה היינו נענוע לחודיה אבל לא הקפה כל עיקר דאין להקיף בערבה אף בז' אלא בלולב ולא נהגינן הכי אלא מקיפין בשניהם ביום ז' ומ"מ אם אין כאן לא לולב ולא אתרוג מקיפין בערבה לחוד ביום הז' וכמ"ש למעלה בסי' תר"ס בס"ד:
  • ופליגי בה וכו' בפרק לולב וערבה הבי' הרא"ש דברי הר"ש בן חפני ושהעם נהגו כרב אלפס וגם ר"ת פסק הלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן ובתשובת הגאונים פסק כריב"ל בכל מקום ומ"ש בשם בעל העיטור לחלק בין יחיד לצבור נראה דטעמו משום דקשיא ליה מ"ש דמברכין אב' י"ט של גליות שאינן אלא מנהג כדאיתא פ"ק דביצה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם ומחלק דצבור ודאי מברכין אף על המנהג ומש"ה נמי קאמר י"ח ימים יחיד גומר בהן את הלל ובגולה כ"א יום דמשמע דבצבור גומרין אותו אפילו בר"ת וממילא נמי מברכין עליה אף על פי שאינו אלא מנהג כדמוכח מרב דאיקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח וכו' ויחידים היו דקרו הלילא ועיין בתוס' ובדברי הר"ן בפ' לולב וערבה תפסו להם שיטה אחרת:
  • כתב גאון שיעור החבוט ב' פעמים בתפלת מוסף של יום ז' לפי כו' כוונתו לתת טעם למה בתפילת מוסף ולא בתפילת תמיד וקאמר לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלין הלולב ולא מוכחא מצות נטילת הערבה שהרואה הוא אומר שהכל הוא ערבה שבלולב ולכך אנו נוטלין הערבה בתפלת מוסף בפני עצמה דמוכחא מצות הערבה ואיכא פרסומא ולאו דוקא בתפילת מוסף ממש דודאי בשעת התפלה אסור לחבוט לכל הפירושים דהחבוט מבטל כוונתו דאינו דומה למה ששנינו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו דהתם מחזיקו בידו בלא נענוע אבל החבוט שהוא הנענוע בלי ספק כשהוא נותן דעתו לנענע מתבטל מכוונתו וכ"ש אם החבוט הוא על הקרקע אלא על אמירת ההושענות בסוף תפילת מוסף קודם קדיש קאמר כי היכי דנטילת לולב בסוף תפילת תמיד בשעת קריאת ההלל קודם קדיש ויש ללמוד מכאן דבשעת אמירת ההושענות יטול הערבה בפני עצמה בלא לולב ואע"ג דהקפה בלולב ובערבה מ"מ אח"כ יניח הלולב ויתפוס הערבה לבדה ומ"ש שהחבוט ב' פעמים היינו מפני שאמרו בגמרא חביט חביט ולא בירך דמשמע שנוטלה וחובטה פעמים ומ"ש ורש"י פי' חבוט לשון נענוע כך פי' בסוגיא דפ' לולב וערבה והיא מלשון חבוט רמי דבפ"ק דסוכה שפירש נענוע:
  • ומ"ש בשם הרמב"ם נראה שטעמו מפני ששנינו ר"י בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותם בקרקע בצידי המזבח כו' וסובר הרב דחבוטי דערבה נמי בקרקע היא דבהא לא פליגי:
  • וערבה זו צריכה שיעור כו' בפרק לולב וערבה ופרש"י והר"ן שלשה בדין שיש בכל אחד שלשה עלין נחין ע"כ:
  • ומ"ש והלכה כרב ששת: הרא"ש כתב הטעם משום דקי"ל דהלכה כרב ששת באיסורי והר"ן כתב משום דמנהג נביאים הוא ואזלינן ביה לקולא כתב במרדכי בשם ר' אפרים מרעגנשפור"ק הא דנהיגין שהחזן נוטל עוד ערבה אחרת עם הערבה שבלולב דאותה ערבה לא חשיבא כערבה אחרת דהא ס"ל לולב א"צ אגד ואם הוסיף על הד' מינין שבלולב ואגדו עמהן לא עבר על בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומאחר דהכי הוא האגד כמאן דליתיה דמי והוי כמו ערבה שבלולב עכ"ל פי' דלרבי יהודא דלולב צריך אגד ודאי אם נוטל עוד ערבה אחרת חוץ לאגד איכא משום בל תוסיף ואע"ג דאם היה תוך האגד ליכא משום בל תוסיף כיון דהכל הוא מין א' היינו משום דיכול להוסיף הרבה ערבות אבל חוץ לאגד ערבה אחרת היא ואינו כמו ערבה שבלולב מאחר דלולב צריך אגד אבל לרבנן דא"צ אגד ואפי' הוסיף מין אחר על ד' מינין שבלולב ואגדו עמהם לא עבר על בל תוסיף כדאיתא בפרק הנחנקין א"כ גם ערבה אחרת שנוטל חוץ לאגד לא חשיבא כערבה אחרת דהאגד כמאן דליתיה דמי והוי כמו ערבה שבלולב כך היא פי' דבריו וחולק אדברי התו' בפרק לולב הגזול בד"ה הואיל ואמר רבי יהודא בדף ל"א ע"ב ע"ש אבל הר"ש בן הר"ש בר צמח בתשובה כתב דנראה בעיניו שאם נוטל אחרת עם הערבה שבלולב דעובר משום בל תוסיף ואע"ג דלרבנן ודאי אפילו נוטל מין אחר ליכא משום בל תוסיף על ידי האגד דהאגד כמאן דליתא דמי אפילו הכי בערבה איכא משום בל תוסיף שהרי אסור להוסיף על ב' ערבות לדעת הרמב"ם ושכן היא דעת הגאונים והרשב"א בתשובותיו וכן כל האחרונים ז"ל אע"פ שקצת מהראשונים חולקין וא"כ לדידהו אפילו לרבנן דהאגד כמאן דליתא דמי והוי כמו ערבה שבלולב מ"מ מוסיף על ב' ערבות ועוב' משום בל תוסיף והב"י כתב על זה בש"ע ז"ל ואעפ"י שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף טעות הוא בעיני מ"מ אין הפסד לחוש לדבריו וכו' כתב כן מפני שכבר קבע ההלכה בסימן תרנ"א דיכול להוסיף על ב' ערבות ולא ידעתי למה לו ליחס שום טעות ע"ז שפסק באיסור דאורייתא כהרשב"א שהעיד כך משם הגאונים דאיכא בל תוסיף אף בערבה ואעפ"י שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו מ"מ הגאונים והרשב"א לא חזרו מדבריהם ופסקו דאיכא בל תוסיף בלולב ואתרוג וערבה כמבואר בתשובה סימן ע"ה וסימן תקל"ה הילכך נראה עיקר להחמיר ואעפ"י שהמרדכי בשם ר"א כתב גם כן טעם למנהג היינו מפני שסובר ג"כ דיכול להוסיף על ב' ערבות כל שהוא ממינו אבל לאותן גאונים שסוברים שאסור להוסיף על ב' ערבות ודאי אסור גם מצאתי כתוב וז"ל מהר"ש לקח ז' בדי להושענ' נגד ז' הושענות ואינו נוטלה ידו אלא כשאמר ההושענות עכ"ל ותו דעיקר מצות ערבה אינה בשחרית אלא במוסף כדלעיל א"כ אין תועלת בנטילת' בשעת נטילת לולב כי אם היזק שמכניס ראשו בפלוגתא דרבוותא באיסור דאורייתא וכן ראיתי רבותי נוהגין וכן ראוי לנהוג:

דרכי משהעריכה

(א) וכ"ה במנהגים דאומרים מזמור לתודה כיון שהיא חול וא"א נשמת אלא ישתבח כמו בחול וקדיש לאחר תפלת שחרית אין כמוך שמע ישראל בניגון של י"ט ועל הכל כמו בי"ט ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מב"ה פעם אחת הוי מילה בהושענה רבה ואמר מהר"ם דקבלה בידו לומר זכ"ב אחר אנא אזון חין ואחר פזמון זה חוזר לומר הושענא ואמר שכן קבלה בידו לומר זכור ברית כשחל מילה בה"ר וכתב עוד שקדיש לאחר תפלת מוסף בניגון י"ט

(ב) ומהרי"ל היה נוהג ללבוש הקיטל בל"א כמו בר"ה וי"כ אבל שאר בגדי חול לא היה משנה כלל ויש נוהגין לטבול קודם עלות השחר כטעם עי"כ וער"ה וכ"ה במנהגים שלנו דהצנועים נוהגים בטבילה דו כתב אבודרהם יש אנשים שנהגו שכורכין עצמן בסדין ויוצאים למקום שמגיע שם אור הלבנה ופושטין מעליהן הסדין ונשארים ערומין ופושטין אבריהם ואצבעותיהן אם מצאן שלם סי' טוב ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא ואם יחסר צל אחד מאצבעותיו סי' לא' מקרוביו יד ימין סי' לבניו הזכרים ויד שמאל לבנותיו וכ"כ הרמב"ן בפסוק סר צלם מעליהם וזה הצל אינו צל האדם ממש כי העומד אצל הלבנה או אצל האור א"א שלא יראה לו צל אלא הוא צל הצל הנקרא בבוא' דבבוא' דיש סעד לדבר מדאמרי' פ"ב דהוריות האי מאן דבעי למיפק לאורחיה ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לא ליקום בביתיה אי חזי בבואה דבבואה הדר לביתיה ולאו מלתא דלמא חליש דעתיה ואתרע מזלא מכאן אני אומר שאין לנהוג מנהג זה עכ"ל:

(ג) וכ' הר"ן פ' לולב וערבה דף שד"מ ע"א ושיעור אורך הערבה זו כשיעור אורך הערבה שבלולב שלא מצינו שהקילו בה עכ"ל וא"כ נראה שכל הפוסל כערבה שבלולב פסל ג"כ בערבה זו הואיל שלא מצינו שהקילו בהן:

(ד) והמנהג אינו כן אלא אוחזין ההושענות עם הלולב בשעת נטילת לולב והקפה וכ"ה במהרי"ל שהוא היה נוהג כן להחזיק הערבה עם הלולב בשעה שאומר ההושענות ומיהו בשעת חבטה חובטין אותה לבד ובזה יוצאין י"ח כי זהו עיקר מצוה ומ"מ נראה דא"צ ליטול עם הלולב כלל בשעת נטילת הלולב והנענוע בתפלת שחרית ועדיף שלא ליטלה מאחר שלא נזכר בשום מקום ליטלה עם הלולב:

(ה) וכ"כ מהרי"ו ומהרי"ל דאנשי מעשה נוהגין לאפות מצות בעצי הערבה וכ"כ בהגהות אשירי פרק בני העיר: