ערוך השולחן אורח חיים תקעד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שנותנים בתענית חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תקעד סעיף אעריכה

ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענים, אם לא היה בעירו כלל בשעה שקבלו עליהם התענית – אין התענית חל עליו כלל. ובזה לא שייך "חומרי מקום שיצא משם", דאין גוזרין על מי שאינו בהעיר (עיין ט"ז).

ואם היה בעירו בשעה שגזרו התענית, וגם הוא קיבל עליו התענית – חייב להתענות ולהשלים, אפילו אין דעתו לחזור. אך אם היה בעיר והוא לא קיבל עליו בפירוש את התענית, בזה תלוי אם דעתו לחזור – הרי הוא כלול בתוכם, ונותנים עליו חומרי המקום שיצא משם, וחייב להתענות ולהשלים. ואם אין דעתו לחזור – אין התענית חל עליו, כמו בכל הדברים שאין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם באין דעתו לחזור.

(ובזה מבוארין דברי רש"י ותוספות בתענית י א. דרש"י דיבור המתחיל "למקום" פירש: משום חומרי מקום. ותוספות דיבור המתחיל "ההולך" פירשו: אפילו אין דעתו לחזור, עיין שם. ולא פליגי כמו שכתבתי, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקעד סעיף בעריכה

וההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, ובא לשם ביום התענית, מדינא אם דעתו לחזור – לא חלה עליו התענית כלל. ומכל מקום אסור לו לאכול בעודו שם, כדי שלא יפרוש מן הציבור.

ומכל מקום כיון שלא קיבל עליו התענית, אם יצא מן העיר חוץ לתחום מותר לו לאכול, ואינו להשלים. אבל בהעיר ותחומה – אסור לו לאכול אפילו בצינעא, מפני שצריך להשתתף בצרת הציבור. אך אם הצרה עברה – מותר לו לאכול בצינעא.

ואם אין דעתו לחזור בכל עניין – חל עליו התענית אפילו חוץ לתחום, ואפילו עברה הצרה, כדין חומרי מקום שהלך לשם.

סימן תקעד סעיף געריכה

וכל זה כשלא בא לכאן רק ביום התענית, ולא קודם לכן בשעת קבלת התענית. אבל אם בא מקודם, והיה שם בשעה שקבלו התענית – חייב לקבל עליו התענית, וחייב להשלימו, כדי שלא לפרוש מן הציבור. וממילא דאז אין חילוק בין בעיר בין חוץ לתחום, בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור, כיון שקיבל עליו התענית.

אמנם אם לא קיבל עליו, ודעתו לחזור – אין התענית חלה עליו, ואין אסור לאכול אלא בפניהם, כלומר בהעיר ותחומה. ובמקום שאין לו לאכול מפני ההשתתפות עם הציבור ולא מדינא, ושכח ואכל – אל יתראה בפניהם כאילו אכל, ואל ינהיג עידונין בעצמו לומר "הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה". אלא צריך להפסיק מיד כשנזכר. ואפילו חוץ לתחום לא ינהיג עידונין בעצמו, רק יאכל כדי קיום הנפש. ולא ינהיג את עצמו בתענוגי אכילה ושתייה ושארי תענוגים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד).

סימן תקעד סעיף דעריכה

מצוה להרעיב אדם את עצמו בשנת רעבון, כדי להשתתף בצרת הציבור. וכן בכל צרה – מצוה להשתתף עם הציבור. ואם יכול להושיע להם – מחוייב להושיעם, ואם לאו – ישתתף בצרתם.

ורק אם עומדים במקום סכנה – אינו מחוייב שיעמיד הוא גם כן את עצמו במקום סכנה, אם אין בזה טובת הציבור (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ואל ישמש מטתו בשני רעבון, חוץ מליל טבילה. ומי שאין לו בנים, ולא קיים עדיין פריה ורביה – מותר. ויש אומרים דדין זה אינו מדינא אלא ממידת חסידות (תוספות יא א דיבור המתחיל "אסור"). ולכן אם יכול לבוא לידי עבירה – ישמש. והאידנא אינו מצוי שני רעבון (עיין ט"ז ומגן אברהם ושערי תשובה).