ערוך השולחן אורח חיים תקיח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקיח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן תקיח סעיף א

כבר נתבאר בסימן תצה דבהוצאה אמרינן: "מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש – הותרה נמי שלא לצורך." וטעמו של דבר בארנו שם בסייעתא דשמיא.

ולכן בהוצאה לא נחתינן כבכל מלאכת יום טוב, לאסור דבר שיכול לעשותו מערב יום טוב, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ו, וזה לשונו:

ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה ביום טוב. ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרו? כדי להרבות בשמחת יום טוב. ויוליך ויביא כל מה שירצה, וישלים חפציו, ולא יהיה כמו שידיו אסורות.

עד כאן לשונו.

סימן תקיח סעיף ב

והנה לשיטת רש"י (יב א) אמרינן "מתוך שהותרה הוצאה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך". היינו: אפילו בלא צורך כלל. וכן משמע מהרמב"ם. ובדברים שנאסרו בגמרא פירשו הטעם משום עובדין דחול, כמו שביאר הרמב"ם בפרק חמישי לעניין משאות גדולות, והולכות במוטות, וטלטול סולמות, עיין שם.

האמנם שיטות רבותינו בעלי התוספות, והרא"ש, ורוב הפוסקים דבעינן צורך קצת: אף שאינו צורך אכילה ושתייה, מכל מקום יש בזה איזה צורך יום טוב. אבל שלא לצורך כלל – אסור במקום שאסור לטלטל בשבת.

סימן תקיח סעיף ג

וזה לשון הטור:

כל הוצאה שיש בה קצת צורך, אפילו אינה לצרכו אלא לצורך מצוה, כגון קטן למולו, וספר תורה לקרות בו, ולולב לצאת בו – מותר. וכשם שמותר להוציא – כך מותר להחזירו.

וכן אם צריך לילך לבית הכנסת, או צריך לטייל בשמחת יום טוב, ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי – יכול להוציאו עמו. וכן מפתח שסגר בו האוכלים, שירא להניחו בבית – יכול להוליכו עמו... וכן כל צרכי תכשיט יכול להוציא כדי להתקשט בו ביום טוב.

אבל דבר שאין בו לא צורך אכילה ולא צורך תכשיט, כגון מפתח שסוגר בו הכלים, וכיוצא בו שאין בו צורך כלל – אסור להוציא ביום טוב.

עד כאן לשונו. ודבר זה שמפתח של כלים אסור – מפורש בירושלמי פרק ראשון הלכה ז, עיין שם.

סימן תקיח סעיף ד

והרא"ש הביא תשובת הגאונים ברק ראשון (סימן י"ח) דהוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט, כגון אותן שיוצאות במפתחות קשורות באיזוריהן – שלא כדין הם עושין, ואסור לעשות כן. וכן פסקו ההלכה בשתי ישיבות. עד כאן לשונו.

ולפי זה יש לתמוה על רבינו הרמ"א, שכתב בסעיף א דכלים הצריכים לו קצת, או שמתיירא שלא יגנובו, או שאר פסידא – מותר. עד כאן לשונו. ואיך התיר בשלא יגנובו? והרי הירושלמי והגאונים אוסרים לישא מפתח של כלים. וכבר תמהו עליו בזה (ט"ז סעיף קטן א, ומגן אברהם סעיף קטן ב בשם הים של שלמה).

אך להיפך יש להתפלא: כיון דאמרינן בהוצאה "מתוך", ורק בעינן צורך קצת, למה אין זה צורך קצת כשמתיירא שלא יגנובו? וזה שאמרו הגאונים דכל שאינו צורך אכילה וצורך תכשיט אסור, מנא לן לומר כן?

ועוד קשה לי מתוספתא (פרק ראשון) דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין כלים מלאים לצורך ריקנים למלאותן. על מה נחלקו? על ריקנים שלא לצורך, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. עד כאן לשונו.

וכיון שבית הלל מתירין ריקנים שלא לצורך, ונהי דנאמר דהכוונה שיש בה קצת צורך, מיהו וודאי לאו צורך אכילה, דבהא לא פליגי בית שמאי. אלא וודאי בכהאי גוונא כמו שלא יגנובו, או עניין אחר שאינו צורך אכילה ותכשיט, וודאי לא שייך בכלים. ועם כל זה התירו בית הלל.

סימן תקיח סעיף ה

ולכן נראה לעניות דעתי דהאמת כדברי רבינו הרמ"א. והירושלמי והגאונים אין סותרין דבריו, דהנה ידוע שהירושלמי סובב הולך הרבה פעמים על דברי התוספתא, ובתוספתא שם תניא: יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים, ואינו חושש. ויש להבין למה לו לומר "שבאצבעו"? אלא דהכי פירושו: דאף על גב שנושאו באצבעו והכל רואים, מכל מקום אין זה כעובדא דחול. ועל זה אומר הירושלמי דדווקא במפתח של אוכלין, ולא במפתח של כלים, כלומר: לאו משום עצם ההוצאה, דזה מותר אם חושש להניחו בביתו מטעם גניבה וכיוצא בזה. אלא האיסור לישא בידיו בפרהסיא, דזהו כעובדא דחול להרואים.

וראיה מירושלמי שם דפריך: והא רבי אבוה יתיב ומתני, ומפתחא דפלטרין בידו? ומתרץ דאוכלין היו שם, עיין שם. ואומר דרבי אבוה הוה נקיט המפתח בידו, וזהו עיקר האיסור. וגם דברי הגאונים מורין כן, שכתבו דאותן שיוצאות במפתחות קשורות באיזוריהן דשלא כדין הם... והקפידו על מה שקשורות באיזוריהן, שהכל רואים והוי עובדא דחול.

ולפי זה אתי שפיר תוספתא דכלים ריקנים. דבית הלל מתירין לישא אותן אפילו בפרהסיא, אפילו אין כוונתו למלאותן אלא צורך אחר – מכל מקום אין זה עובדא דחול, דהרואה יאמר שכוונתו למלאותן, והוה צורך יום טוב, ולכן מותר. ולפי זה דברי רבינו הרמ"א שרירין וקיימין.

(ונראה לי דלכן נקיט הש"ס יב א "אבנים", דבאבנים ליכא שום צורך, דגניבה לא שייך בהם. אבל כל שיש חשש גניבה – שרי, ובלבד שלא יתראה כעובדא דחול. ולפי זה לא יסתורו התוספתא והירושלמי והגאונים שיטת רש"י והרמב"ם דמותר שלא לצורך לגמרי. אלא דהם מיירי בגוונא דעובדא דחול, אבל בלאו הכי – מותר לגמרי. ודייק ותמצא קל.)

(מה שהאריך המגן אברהם ריש סימן זה בעניין "מתוך" – כבר בארנו בסימן תצה בסייעתא דשמיא. ומה שהקשה מריש פסחים על המגיד משנה – לא קשיא כלל, כמו שכתב הק"נ בפרק ראשון אות פ"ט, דר"ע בעל כרחו לא סבירא ליה דרשת המגיד משנה, עיין שם. וגם קושיתו השנייה מתורץ. ומה שכתב דגם בבישול אמרינן בגמרא שם "מתוך" – כבר בארנו שם דלא גרסינן "בישול", עיין שם מילתא בטעמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיח סעיף ו

ולפי זה לשיטתו של רבינו הרמ"א מותר לישא ביום טוב ברשות הרבים כל דבר שיש בזה איזה צורך שהוא, כמו לישא המפתח של מעות ושל כלים, מפני שמתיירא שלא יגנובו. ולשיטת גדולי האחרונים – אסור. והעולם נוהגין היתר, ועל פי דברינו יש להם יסוד נכון.

אמנם דבר שיש צורך יום טוב, כמו טליתים וסידורים ומחזורים ושארי ספרים – פשיטא שמותר לישא אותם לבית הכנסת, וגם ליטלם בחזרה לביתו. ואף שבביתו אינו צריך להם – התירו סופן מפני תחילתן, דאם לא כן לא יקחם כלל לבית הכנסת (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואם יכול להצניעם בבית הכנסת, ושלא יגנובו משם – טוב יותר להניחם בבית הכנסת (שם). ולישא תינוק מותר אפילו לטייל. וכל שיש בו נוי, או תכשיט, או צורך, כמו שנו"פ טיכ"ל לקנח בה החוטם – פשיטא שמותר.

סימן תקיח סעיף ז

ויש מי שכתב בלשון זה: וראיתי כשיוצאים לטייל חוץ לעיר – מסירים הסכינים שאין בהם עוד צורך היום כל כך, שאין רגילים עוד לאכול. אבל בעיר חוץ לעירוב אין קפידא כל כך (שם בשם הים של שלמה).

וכוונתו לחלק בין כרמלית לבין חצר ומבוי שאינם מעורבים, דכרמלית חמור טפי. ויש מי שדחה זה, דוודאי בסכינים מותרים כל היום, דגם אחר אכילה אם יזדמן לו פרי – יחתכה בו. וגם אין חילוק בין כרמלית לאינה מעורבת, דאידי ואידי כרמלית נינהו (ט"ז סעיף קטן ב).

סימן תקיח סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א דמותר לשחוק בכדור אפילו ברשות הרבים, אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא. עד כאן לשונו.

ויש מתרעמים על זה, שאין זה שמחה וטיול רק לקטנים ולא לגדולים (שם ומגן אברהם סעיף קטן ד בשם ים של שלמה). ובאמת אין זה תרעומות, דכיון דחביב עליו לפי דעתו השפלה – איך נמנע ממנו?

עוד כתב דאם הניח עירוב – מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי, אף על פי שאינן לצורך היום כלל. עד כאן לשונו, דלא עדיף יום טוב משבת. אבל בלא עירוב, אפילו מחצר לחצר – אסור שלא לצורך כלל (מגן אברהם סעיף קטן ד). ואין כוונתו להניח עירובי חצרות ביום טוב, דאין מערבין עירובי חצרות ביום טוב כמו שכתבתי בסימן תקכח. אלא כוונתו דאם הניח עירוב על שבתות, וממילא דמהני גם ליום טוב.

וראוי היה לכל ירא שמים להניח עירוב ביום טוב כמו בשבת, אלא שאין לשנות המנהג. ומכל מקום נכון כשמניחין עירוב בערב פסח על כל השנה – יכלול בו גם יום טוב ולומר "שבתות וימים טובים של כל השנה" (ט"ז שם בשם ים של שלמה).

סימן תקיח סעיף ט

אבנים וצרורות וכיוצא בהן – אסור להוציאן ביום טוב, ולוקין עליהן. ואסורין גם בטלטול משום מוקצה. וכן אסור להוציא בשביל אינו יהודי שום דבר, וכן אסור להוציא לצורך חול; כמו שאסור לבשל לצורך אינו יהודי ולצורך חול – כמו כן הוצאה.

ואסור מן התורה, ולוקין עליהן, דאף על גב דבמבשל אין לוקין מטעם "הואיל", ואי מיקלע ליה אורחים בהוצאה לא שייך זה. וכן בשביל בהמה אסור להוציא, ולוקה אם הוציא לרשות הרבים. וכן לכרמלית ולחצר שאינה מעורבת – אסור להוציא בשביל כל אלו. וכן מיום טוב ראשון לחבירו אפילו בראש השנה, דלקולא לא אמרינן קדושה אחת הן, כמו שכתבתי סימן תקג. אבל מיום טוב לשבת, כשהניח עירובי תבשילין – מותר להוציא, כמו שמותר לבשל ולאפות.

סימן תקיח סעיף י

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דאף על גב דאסור לישראל להוציא שום דבר לצורך אינו יהודי, מכל מקום מותר לשלוח לו על ידי אינו יהודי, כגון שצריך להחזיר משכון לאינו יהודי אלם וכדומה לזה. עד כאן לשונו.

והלבוש פירש דדווקא על ידי אינו יהודי אחר ולא לעצמו, עיין שם. ויש מי שחולק עליו, דהכוונה שלא על ידי ישראל, אבל לעצמו מותר כמו על ידי אינו יהודי אחר (אליה רבה סעיף קטן י).

ולי נראה עיקר כדברי הלבוש. דהנה לעניין שבת בסימן שכה כתבו דמותר ליתן דבר לאינו יהודי אלם, או מפני דרכי שלום, אף על פי שיוציאנו מביתו, רק שלא יתן מיד ליד, עיין שם. ולהחליף משכון מותר דרך מלבוש, עיין שם. ומשמע דאפילו אינו אלם. אבל שלא דרך מלבוש – אסור, עיין שם.

ונראה דאפילו באלם אסור שלא דרך מלבוש, מפני שנראה כמשא ומתן, כמו שכתבתי שם. ולזה אומר דביום טוב התירו אפילו במשכון באלם, רק שלעצמו לא יתן, מפני שנראה כמשא ומתן. אבל ישלח לו על ידי אינו יהודי אחר, דבזה לא נראה כל כך כמשא ומתן, ולכן הקילו ביום טוב.

(וגם השגתו על העולת שבת אינו נכון, עיין שם.)

סימן תקיח סעיף יא

כבר נתבאר בסוף סימן תקט דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, אם בעיקר האוכל נפש אין מוקצה. ולכן מותר ליקח סתם עץ שאינו מיוחד לשיפוד, וגם אינו ראוי להסקה לצלות בו בשר. ואחר הצלייה אסור לטלטלו, מפני שאינו כלי, אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזיקו בו, אפילו אין עליו בשר כלל. ודווקא דרך השמטה, דהוי טלטול מן הצד. אבל לא בטלטול גמור, אף על פי שמעיקר הדין מותר גם בטלטול גמור, מפני היזק רבים. וזהו משום היכר, שידעו שהוא מוקצה אלא שהתירו לצורך צלייה (עיין ט"ז סעיף קטן ג).

סימן תקיח סעיף יב

כתב הרמב"ם בפרק חמישי דין ד:

אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים, שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו. אבל ברשות היחיד מוליכו, אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו מפני שמחת יום טוב.

עד כאן לשונו. ולדעת הראב"ד מותר גם ברשות הרבים. אבל סולם גמור, כגון של עלייה – אפילו להטותו אסור, כמו שכתב הרמב"ם בפרק עשרים וששה משבת משבת. והוא הדין ליום טוב.

והטור כתב כהראב"ד, וזה לשונו:

מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו ברשות הרבים. והני מילי סולם קטן, כגון של שובך. אבל גדול כגון של עלייה – אסור לטלטלו אפילו בבית.

עד כאן לשונו. ורבינו הבית יוסף בסעיף ד כתב כהטור, לפי שלהרמב"ם פירוש הסוגיא (ט א) הוא בדוחק, עיין שם. אלא שהשמיט הך ד"אפילו בבית", ואולי סבירא ליה דבבית מותר בסולם קטן של בית.

(ועיין מגן אברהם סעיף קטן ז, דהמיקל בסולם של בית בבית – לא הפסיד.)

סימן תקיח סעיף יג

בהמה שמתה ביום טוב, אם היתה מסוכנת מערב יום טוב – איננה מוקצה, שהרי מוכנת היתה לכך. ומותר ליתנה ביום טוב לכלבים. ואם אין יכולין לאוכלה בלי חיתוך – מחתכין בעדן, כמו שכתבתי בסימן שכד, דמותר לתקן האוכל לפני בהמה בשבת, וכל שכן ביום טוב.

ואם לא היתה מסוכנת מערב יום טוב – אסור לפי שהיא מוקצה. וזהו להרי"ף והרמב"ם, דאית להו מוקצה ביום טוב. ולהסוברים דאין מוקצה ביום טוב – מותר אפילו כשלא היתה מסוכנת. ובסימן תצה נתבאר זה, עיין שם. ומותר להוציא גרף של רעי ולהחזירו ביום טוב כמו בשבת, כמבואר לעיל סימן שח.

סימן תקיח סעיף יד

שנו חכמים במשנה (ל א): מתחילין בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה. ומתפרשת בגמרא: בין לרבי שמעון דלית ליה מוקצה, ובין לרבי יהודה דאית ליה מוקצה.

לרבי שמעון הכי פירושו: מתחילין להסיק בערימת התבן, שהוא אוצר של תבן העומד לבהמה, אף על פי שלא היתה עומדת להסקה. אבל לא בעצים שבמוקצה, ולא בסתם עצים, אלא עצים העומדים לבניין, כמו ארזים וכיוצא בהם, דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, דאפילו רבי שמעון מודה.

ולרבי יהודה הכי מתפרש: מתחילין בערימת התבן, היינו תבן שנרקב ונסרח, ואינו ראוי אלא להסקה. ואף לגבל טיט אינו ראוי, כגון שיש בו קוצים, ואינו עומד אלא להסקה. אבל לא בעצים המונחים באוצר, שהקצם לימות החורף, דהוה מוקצה מפני שלא הזמינם. וכל של יום טוב – צריך הכנה. ותבן העומד לבהמה ואינו מונח באוצר – מותר אפילו לרבי יהודה, דהא מסיקין בכלים (מגן אברהם סעיף קטן י).

ודווקא שהתבן יבש וראוי להסקה. אבל כשהוא לח, אף על גב דראוי להסק גדול – אסור לטלטלו, דהיסק גדול לא שכיח (שם). ולא דמי לעצים לחים שהתרנו בסימן תקב, דעצים עומדים להסקה. מיהו נראה לי דאם רוב התבן יבש ומיעוט לחים, דבטלי ברוב ומותר להסיק בהם.

(ולפי זה אתי שפיר הך דעצים, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקיח סעיף טו

כתב הטור:

העושה סוכה בעצרת לצל – אסור ליטול ממנה עצים ביום טוב, ואפילו היתה רעועה ונפלה. ורבי שמעון מתיר ברעועה ונפלה. ואם לאחר שתקנה בדפנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חיברם שמה, או שזרקם עוד יותר על הסכך – מותר ליטלו לכולי עלמא. ואם התנה ליטול ממנה ביום טוב, ונפלה – מותר אף לתנא קמא, אפילו מעיקר סככה. אבל בסוכת החג – לא מהני תנאה.

עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.

סימן תקיח סעיף טז

והכי פירושו: אפילו העושה סוכה בשביל צל בעלמא, שלא לשם מצות סוכה, ונקיט בעצרת שהוא זמן חום, ועושה סוכה לצל – אסור ליטול ממנה עצים, בין מהדפנות בין מהגג, משום סתירת אוהל. ואפילו לא חיברן יחד במסמרות, כיון שסמכן לאוהל – הוי סתירה. ואפילו היתה רעועה מערב יום טוב, דדעתו על נפילתה, מכל מקום מיגו דאיתקצאי לבין השמשות – אתקצאי לכולי יומא.

ורבי שמעון מתיר, דלית ליה מוקצה. אבל שלא ברעועה גם רבי שמעון מודה: כיון שלא היה דעתו על זה – הוה כגרוגרות וצמוקים. ואם לאחר שתיקנה סמך לה חבילות בלא חיבור – אין עליהן דין אוהל, ומותר ליטלן אפילו לרבי יהודה. ודווקא שלא היתה כוונתו להעבות האהל, דאם כוונתו לעשותו עבה אפילו לאחר תקנתה – בטלים להאוהל, ויש בהם משום סתירת בניין (ט"ז סעיף קטן ו). ויש מי שאומר דלאחר תקנתה, אפילו נתכוין להעבותו – אינו בטל להבניין (רש"ל). והעיקר כדעה ראשונה.

ויש אומרים עוד: דדווקא חבילה של קנים שאגדן לא בטיל להדפנות, אבל קנים שלא אגדן – בטלין, והוי סתירת אוהל אף שסמכן לאחר תיקונה (ב"ח). וקודם תיקונה אפילו באגדן – בטלין. ובגג תמיד אינן בטלין כשאגדן, דאין דרך להניח סכך באגודה, ובוודאי נתנן רק לייבשן (שם).

ויש מי שחולק בדפנות, וסבירא ליה דגם בלא אגדן – אין בטלים לאחר תיקונה (ט"ז שם, וכן משמע בבית יוסף). וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח:

נוטלין עצים הסמוכים לדופני הסוכה, ומסיקין בהם.

עד כאן לשונו, כלומר: שסמכן אחר תקיון הסוכה, ואפילו לא אגדן, ואף על פי שסמכן לעבותה (מגן אברהם סעיף קטן יא). ויש חולקין בלעבותה, כמו שכתבתי. וכתב רבינו הרמ"א:

והוא הדין אם זרק חבילות על הסכך, דאינן בטלות לגבי הסכך. ואם דעתו להסיקן – מותר ליטלן משם.

עד כאן לשונו, כלומר: דחבילות על הגג אפילו קודם תיקונה – אינן בטלות, כמו שכתבתי. אבל בלא חבילות – בטלות. ומה שכתב "אם דעתו להסיקן" – כוונתו לאפוקי אם היה דעתו שלא להסיקן. אבל בסתמא – עומדין להסקה (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן יג, עיין שם היטב).

סימן תקיח סעיף יז

ועוד אומר הטור דתנאי מהני כשהתנה מערב יום טוב שתיפול – מותר ליטול ממנה כשתיפול. ודעת רבינו הבית יוסף דהתנאי אינו אלא לרבי שמעון, ומהני אפילו בבריאה, כיון דיושב ומצפה מתי תיפול. ולכן כשנפלה – מותר ליטול ממנה. אבל לרבי יהודה לא מהני תנאי אפילו ברעועה, דבעל כרחך כיון דאתקצאי לבין השמשות – אתקצאי לכולי יומא.

ולכן לא הביא דין זה בשולחן ערוך, משום דאיהו פסק בסימן תצה כרבי יהודה דיש מוקצה ביום טוב. ויש אומרים דבבריאה אפילו לרבי שמעון לא מהני תנאי, וברעועה מהני אפילו לרבי יהודה (בעל המאור).

ויראה לי שזהו דעת הטור גם כן, דאם לא כן למה הביא כלל דין זה? והן אמת דהוא כמסתפק במוקצה ביום טוב אם הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון, והביא שני הדעות בסימן תצה ולא הכריע, וכן בכל המקומות. מכל מקום הא במיגו דאתקצאי לבין השמשות – קיימא לן כרבי יהודה אפילו בשבת, כמו שכתבתי בסימן שח, וכל שכן ביום טוב דחמירא לעניין מוקצה.

אבל אם תנאי מהני לרבי יהודה ברעועה שפיר – הביא כל הדין בשביל דין זה (ואתי שפיר קושית המגן אברהם על הטור שם). ובסוכת החג בחג – לא מהני תנאי, דבעל כרחך הוקצה למצותה כל ימי החג. ואפילו נפלה בחול המועד – אסורים עד לאחר החג משום מוקצה מחמת מצוה.

(עיין תוספות שבת כב א דיבור המתחיל "סוכה".)

סימן תקיח סעיף יח

כתב הטור:

בית שאינו טוח בטיט, אלא לבנים מסודרים זה על זה, והוא מלא פירות, ונפחת ביום טוב – מותר ליקח מהם במקום הפחת. ולא אמרינן מוקצין הן, כיון שאין בפחיתתן אלא איסור דרבנן, לא אסח דעתיה מינייהו. אבל אם היה בנוי בניין גמור – אפילו רבי שמעון מודה שאסור ליטול ממקום הפחת.

עד כאן לשונו. אבל הרמב"ם בפרק שני כתב:

בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת – נוטל ממקום הפחת.

עד כאן לשונו, ומשמע דאפילו בבניין גמור לא הוי מוקצה. והרמב"ן ז"ל הסביר זה: דכיון דאין המוקצה בעצם הפירות, ואינן נחשבין במה שמונחין שם כבסיס לדבר האסור, לפיכך לא הוי מוקצה אפילו בבית גמור. והרשב"א ז"ל סובר כהטור, דרק בבית רעוע מותר. ובשולחן ערוך פסקו כהרמב"ם, דגם בבית גמור מותר, ולכן כתבו סתם "בית".

ולפי זה מי שיש לו לפת טמון בבור, ובא האינו יהודי ופתחן בשבת או ביום טוב – מותר לבשל הלפת ביום טוב ובשבת לאכלן, אם לא עשה אדעתא דישראל (מגן אברהם סעיף קטן יד). וכן פירות שהיו חוץ לתחום, והביאן אינו יהודי בשבת ויום טוב – מותרים הם (ט"ז סעיף קטן ז). ואם הביאן בשביל ישראל – אסורין למי שהובא בשבילו, כמו שכתבתי בסימן תקטו.