טור אורח חיים תצז
<< | טור · אורח חיים · סימן תצז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהאין צדין דגים מן הביברים ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות.
ואם סתם אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב, מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב, דהוי להו ניצודין ועומדין.
ואפילו ספק צידה אסור, כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהן, אסורין, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום.
ואווזים ותרנגולין שבבית, מותר לצודן ואין צריכין זימון.
ושאר כל חיה ועוף, כל שמחוסרין צידה - שצריך לומר 'הבא מצודה ונצודנו', אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות.
אבל שאין מחוסרין צידה - מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות.
איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים ועדיין הם קטנים שאין צריכין צידה, מותרין בלא זימון.
ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתו עילווה, אבל אם אינו סמוך לעיר, לא.
והאם - אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה.
יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים, אסור לצודן, הלכך אין מועיל להם זימון.
והני מילי בגדולים, אבל בקטנים מותר לצודן, אבל זימון צריכין.
וכיצד הוא הזימון - אומר "זה וזה אני נוטל למחר", ואין צריך לנענע.
זימן שחורים ומצא לבנים או איפכא, או שניים ומצא שלושה, פשיטא שאסורין.
אלא אפילו זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, אסורין.
זימן שלושה ומצא שניים, מותרין.
בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו, אסורין.
ואם אין שם קן אחר, מותרין, וכגון שאינו פורח דליכא למיתלי דאתו מעלמא אלא מדדה מעט מעט.
וכיון שאינו פורח, אפילו אם יש קן בתוך חמישים אמה שאפשר לו לדדות ממנו, אם אינו עומד להדיא בענין שיכול לראותו אלא עומד בתוך קרן זוית, מותר, שאינו מדדה משם לכאן כיון שאינו יכול לראות קנו בכל פעם.
השוחט בהמה ביום טוב, צריך שלא יבדוק עד שיפשיט, שאם ימצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה.
ובענין טלטול הבשר -
לרב אלפס שפוסק במוקצה כרבי יהודה ביום טוב - אסור.
ולרבינו תם שפוסק כרבי שמעון - שרי.
ובענין מכירה לעו"ג, נראה שמותר כדרך שהתירו מכירה לישראל, שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים.
ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון, שאם לא כן לא ישחטו ואתי לאמנועי משמחת יום טוב, כדאמר גבי נתינת עורות לפני הדורסן.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין צדין דגים מן הביברים בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות משנה בר"פ ג' דביצה (כג:) אין צדין דגים מן הביברים בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט ונותנין לפניהן מזונות רשבג"א לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר ופירש"י אין נותנין לפני הדגים מזונות. משום דאפשר להם בלא מזונות שהן אוכלין שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן והר"ן כתב דבפרק ר"א דאורג (קו:) פירש"י דטעמא דאין נותנין לפניהם מזונות משום דכיון דמוקצין הם לא שרי למיטרח עלייהו וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן וכתב והא דתנן (קנו:) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים (שם קכו:) ומטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים והא כלבים ועורבים אין ראויין כלל ואפ"ה נותנין לפניהן מזונות לאו קושיא היא דמ"מ מוכנים הם לצורך האדם ומאתמול היה דעתו עליהם כיון שהם ברשותו מה שאין כן בדגים ובחיה ובעוף בזמן שהן מחוסרין צידה שכיון שאין מזומנין לאדם אין נותנין לפניהם מזונות אבל כשאינן מחוסרין צידה כגון בביבר קטן כיון שדעתו עליהם וכאילו הם ברשותו של אדם ממש נותנין לפניהם מזונות ע"כ וכתב עוד אבל צדין חיה ועוף מן הביברים ונותנין לפניהם מזונות דחיה ועוף בביברין ניצודים ועומדין הם ולפיכך נותנין לפניהם מזונות רשבג"א לא כל הביברין שוין דאיכא ביבר גדול דלא חשיבי ביה חיה ועוף ניצודים ע"כ. והתוס' (ביצה כג) כתבו דאין נותנין לפני הדגים מזונות גזירה שמא יצודם. והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות י"ט דגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין משקין אותם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי"ט מפני שהיא מוקצה אסור לטלטלו וכתב ה"ה דע שאע"פ שאסור באלו שבמינן ראויים לאכילה אלא שהן מוקצין אינו אסור בבהמה טמאה ועופות טמאים ע"כ ואיכא למידק כיון דמתניתין מחלקא בין דגים לחיה ועוף היאך לא חילק הרמב"ם ביניהם ונ"ל שהוא סובר דת"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב"ג וסובר דרשב"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינן מחוסרין צידה לוקחין מהם בי"ט ונותנין לפניהם מזונות ואם הם מחוסרים צידה אין לוקחין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ורבינו אפשר שהוא סובר כדעת הראב"ד והרשב"א שכתב ה"ה דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מפני שהם מכוסים מן העין ולפיכך כתב סתם אין צדים דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות וגבי חיה ועוף כתב כל שאין מחוסרין צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות ומשמע אפי' בביברין וכדרשב"ג ואע"פ שיש להקשות על סברא זו מדין סוכר אמת המים שיתבאר בסמוך וכמו שהקשה ה"ה כי היכי דמיתרצא האי קושיא אליבא דהראב"ד והרשב"א מיתרצא נמי לדעת רבינו אם הוא תופס שטתם. ואפשר לפרש דברי רבינו בע"א ולומר דכהרמב"ם סבירא ליה דדגים שוים לחיה ועוף דרשב"ג אדגים נמי קאי דביברים דידהו שאינם מחוסרין צידה מותר ליקח מהן וכדמשמע מההיא דסוכר אמת המים וממילא משמע דמותר ליתן לפניהן מזונות ומש"ה לא חש לפרש. ויותר נראה לומר שסובר רבינו דדגים אפילו היכא דמותר ליקח מהן אין נותנין לפניהם מזונות מטעמא דפירש"י דאפשר להם בלא מזונות ולפ"ז ואין נותנין לפניהם מזונות לאו אאין צדין קאי אלא מלתא באפי נפשה היא וה"ק לעולם אין נותנין לפניהם מזונות ואפילו היכא דמותר ליקח מהם:
ואם סתם אמת המים וכו' מימרא בפרק אין צדין (כה.) ומשמע בגמ' דאשמועינן שא"צ זימון דסכירת אמת אמים חשוב זימון וה"ה הקשה על הראב"ד והרשב"א שסוברין שאין צדין מביברי דגים כלל מהא דסוכר אמת המים ונ"ל לתרץ דביברים שאני שהם רחבי' הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים שבהם מ"מ מתוך שהם מכוסים מן העין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשובי כניצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחבה אינם יכולין להשמט הלכך הו"ל כנצודים וכתב ה"ה דאמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה דגים שבתוכה הוו כנצודים ושרי ע"כ ונראה דלדעת הראב"ד והרשב"א נמי אפי' ארוכה כמה דגים שבתוכו כנצודים הם דכיון שאינה רחבה אינם יכולין להשתמט כ"כ:
ואפי' ספק צידה אסור כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרוסות מעי"ט וכו' משנה שם (כד:) מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אא"כ ידוע שניצודות מעי"ט ופירש הר"ן לא יטול מהם בי"ט משום דהו"ל ספק מוכן ובגמרא איפליגו תנאי בספק מוכן ואיפסיקא הלכתא כמאן דאסר וכתב ה"ה בפ"ב דע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר בדבר זה והרשב"א חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביום טוב ספק ניצוד מערב יום טוב אבל שאר ספיקות מותרין זו היא סברתו בספרו ואני תמה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולד בי"ט או מעי"ט למה היא אסורה ועוד דברייתא דספק מוכן סתמא מיתנייא וכולה סוגייא דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע ונראין דברי רבינו שלא חילק עכ"ל: וכתב הר"ן שהרא"ש דלוני"ל התיר ספק מוכן ביום טוב שני ואמר שאין היתירו מכוון אבל אצלי יפה הורה משום דהו"ל ספק ספיקא דאית לן למשרייה אפי' בדשיל"מ דכיון דאנן לא עבדינן י"ט שני אלא משום מנהג אבהתין לא מחמרינן ביה טפי מינייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי דינו כספק דכיון דחומרא מדרבנן הוא הבו דלא לוסיף עליה והא ודאי תרי ספיקי נינהו שא"א שיבא לפניך ספק מוכן בי"ט שני אלא בשני ספיקות: כתב ה"ה בפ"ב מהלכות י"ט מבואר בגמ' שאם מצא המצודות מקולקלות מעי"ט בידוע שמעי"ט ניצודו ולא נזכר בהלכות וגם לא הזכיר רבינו לפי שדבר הכרחי הוא ופשוט ולא נזכר בגמרא אלא בגררא דאם אין ידוע שהוא אסור עכ"ל:
אווזין ותרנגולין שבבית מותר לצודן וכו' בריית' בפרק א"צ (כה.) אר"ש בן אלעזר מודים ב"ה וב"ש על שהזמין בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין בד"א ביוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים ובבירה אבל אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות א"צ זימון וכתבה הרי"ף והרא"ש וסיימו בה מפני שהן ברשות אדם ואהא דתנן כל המחוסר צידה אסור בעי בגמ' (שם כד.) ה"ד מחוסר צידה אמר ר"י אמר שמואל כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו א"ל אביי והא אווזין ותרנגולין שאומרים הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות פטור וכתבו התוספות על זה וא"ת והא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וי"ל לפי מה שפי' במתני' ניחא דגזרינן מזונות אטו שמא יבא לצוד מהם וא"כ ע"כ צריך לומר דאסור מן התורה דאם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוי גזרינן ליתן מזונות משום שמא יצודם דהוי גזירה לגזירה וכתב הרא"ש ולפ"ז אסור לצוד בי"ט אווזין ותרנגולים ההולכים בחצר ואין העולם נזהרין מזה ובעל העיטור כתב דפטור דאווזין ותרנגולים פטור ומותר קאמר ואף לדברי התוספות איכא למימר מה שהוצרכו לתרץ דכל המחוסר צידה אסור היינו חייב משום דאביי הקשה כל כך בפשיטות לרב יוסף מאווזים ותרנגולים דמתני' ומאי הו"ל קושיא כולי האי כיון דמצינו לפרש דפטור דתרנגולים הוי פטור אבל אסור לכך הוצרכו לתרץ דמחוסר צידה חייב הלכך אפי' אי מפרש דפטור דאווזין ותרנגולין פטור אבל אסור אכתי תיקשי לך ומיהו אפשר אף לדברי התוספות הוי פטור ומותר כיון דבאין לכלוב ומזונותן עליך לא מיתסר למצדינהו: כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות י"ט אווזין ותרנגולים ויונים שבבית הרי אלו מוכנים וכתב הגהת מיימון בשם ראבי"ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח דאע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו חכמים לטרחא וכ"פ רשב"ט ע"פ וכך הוא דעת הגאון מהרי"א ז"ל שכתב על דברי רבינו אין לומר שיש חילוק בין ההולכים בחצר להולכים בבית שהרא"ש אמר ההולכים בחצר והמחבר אמר אווזים ותרנגולים שבבית שהנה המחבר לא אסר אלא במה שצ"ל הבא מצודה וכו' נראה לפ"ז שאין לחלק אבל נראה שיש להחמיר בזה שהרי גבי יוני שובך אסרו (ביצה ט:) בלא זימון שיאמר זה וזה אני נוטל למחר ואמרי' בגמרא שהטעם בזה הוא משום דחיישינן שאם לא יאמר זה וזה אני נוטל אלא שאומר מכאן אני נוטל למחר דשקיל כחושים ומנח להו וכו' ונראה שכשמטלטל הכחוש מטלטל מה שלא הזמין ובזה אסור וג"כ כשנוטל אווזין ותרנגולים ומניחן ונוטל אחרים נמצא שמטלטל מה שלא היה צריך ולפיכך אין להתיר ליקח אלא מה שיודע שהם ראויים לשחיטה ואפילו שנאמר דלא דמי ליוני שובך שבכאן כולם מוכנים משא"כ כשאומר מכאן אני נוטל שלא הכין אלא השמנים עכ"ז טלטול העוף שלא לצורך שאפשר לבדוק מעי"ט אי זו שמינה ואי זו כחושה נראה שאסור בי"ט עכ"ל. אבל בהג"א פ"ק דביצה כתב מי שיש לו תרנגולים בביתו שהקצה אותם לגדל ביצים צריך להזמין אותם מעי"ט אם עלה על דעתו לאכול מהם בי"ט ואותם שלא הזמין אסורים בטלטול דמוקצה הם אבל תרנגולת העומדת לאכילה אין לחוש אי מטלטל ושביק להו ויכול לברור אי זה שירצה דכולן חזו לאכילה ומותרים כולן לטלטל עכ"ל וזה כדעת הרמב"ם והכי נקטינן:
ושאר כל חיה ועוף כל שמחוסר צידה שנ"ל הבא מצודה ונצודנו אסור לצודן וכו' בפרק א"צ (כג:) תנן אבל צדין חיה ועוף מן הביברים ונותנין לפניהם מזונות רשבג"א לא כל הביברים שוים זה הכלל כל המחוסר צידה אסור שאינו מחוסר צידה מותר ובגמרא (כד.) ורמינהי ביברין של חיה ועופות אין צדין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות ומסיק אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור עסקינן שאינה מקבלת מרות והשתא דאתית להכי חיה אחיה נמי ל"ק הא בביבר קטן הא בביבר גדול ה"ד ביבר קטן ה"ד ביבר גדול א"ר אשי כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחייה ביבר קטן ואידך ביבר גדול א"נ כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי ביבר גדול ואידך ביבר קטן א"נ כל היכא דנפיל טולא דכותלי אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול. ופירש"י בחד שחייה. בפ"א שהוא שוחה עליו לתפסו אין לו להשמט ממנו: עוקצי. זויות: דנפיל טולא דכותלי אהדדי. מרוב קטנו וקצרו. ואיפסיקא בגמרא הלכה כרשב"ג: ואתו תו בגמרא ה"ד מחוסר צידה אמר שמוחל כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו ופירש"י הבא מצודה. כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפסו. וכ' הר"ן כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו נ"ל שזה כולל שיעור הביבר שאם הוא גדול כל כך שצריך בו מצודה אסור וכולל ג"כ המינים דאפילו בביבר גדול כל שאין המין צריך למצודה כגון אווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות דבאין לכלובן לערב ונוחין לתפשן שם שאין בכם משום צידה וכן הדין בחיות בני תרבות והכי מוכח בגמרא ועופות דלאו בני תרבות מוכח בגמרא דכל היכא שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי נצודים בר מצפור דרור שאינה מקבלת מרות שדרה בבית כבשדה ושיעור דביבר קטן מפרשים בגמרא דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושחייה מלשון עיכוב א"נ כל היכא דנפלי טולא דכתלים אהדדי וכו' וכן נמי כל היכא דאית ליה עוקצים כלומר זויות להשמט בהם חשיב כביבר גדול שאומרים הבא מצודה ונצודנו עכ"ל והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא ה"ד מחוסר צידה כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו ולא הזכירו אוקימתא דרבה ודרב אשי כלל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב. וכתב ה"ה יש מחלקין בפי' מחוסר צידה בין חיה לעופות מחמת אוקימתא דרב אשי דלעיל ממימרא דשמואל ודעת ההלכות ורבינו להשוותן ועיקר עכ"ל ודברי רבינו כדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שסתמו דבריהם לומר דמחוסר ציד' היינו כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו ולא חילקו בין חיה לעוף:
איל וצבי שקננו בפרדס וילדו עפרים וכו' עד כיון שמחוסרת צידה וכו' מסקנא דגמרא בפרק א"צ (כה.) וטעמן של דברים פשוט דבפרדס הסמוך לעיר כיון שאינם מחוסרין צידה מאתמול דעתיה עלויהו וכמי שזימנן דמי אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר אי זמין אין ואי לא זמין לא דאסח דעתו מינייהו ואע"ג דבגמרא לא אמרו אלא פרדס הסמוך לעיר ולא הזכירו שיעור סמיכתו כתב רבינו דהיינו בתוך ע' אמה מדתנן בפרק המביא כדי יין (לא.) איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר ופירשו המפרשים דהיינו כל שהוא תוך ע' אמה ושירים וכמו שיתבאר בסימן תק"א:
יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחים אסור לצודן וכו' בפ"ק דביצה (י:) גבי זימן שחורים ומצא לבינים וכו' כתב הרא"ש משמע דיוני שובך אינם אסורים אלא בלא זימון והקשה ה"ר יוסף דבריש אין צדין תניא הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפורים שקננו בטפיחים חייב וי"ל דהתם מיירי בגדולים והכא מיירי בקטנים כדאמרינן התם גבי חיה שקננה בפרדס הא בה הא באמה וכ"כ המרדכי שם וכתבו הר"ן במתניתין (שם.) דב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מבע"י וכמו שאכתוב בסמוך וכתב ה"ה בפ"ב דע שכל הדינין שיתבארו בדין הזימון הם ביוני שובך שאינם יכולין לפרוח אלא שהם מדדין אבל מפריחין ומחוסרין צידה אסור לצודן ואין זימון מועיל בהם ויש מתירים בזימון בכל גוונא לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעלייא וכן דעת העיטור והרשב"א כדברי האוסרים ומדברי רבינו יראה כדעת העיטור עכ"ל: כתוב בהג"א פ"ק דביצה אין אדם יכול להזמין אלא לפי מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הוי הכנה:
וכיצד הוא הזמון אומר זה וזה אני נוטל למחר וכו' משנה בפ"ק דביצה בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל וידוע דהלכה כב"ה וכתב הר"ן מיהו אמרינן בגמרא דדוקא באומר זה וזה אני נוטל אבל באומר מכאן אני נוטל למחר לא סגי דאע"ג דהו"ל למשרייה כה"ג משום ברירה אפ"ה חיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקול שמינים ונמצא שטלטל אותן שלא הזמין א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאימנועי משמחת י"ט ולפיכך צריך שיאמר מעי"ט זה וזה אני נוטל שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהם כבר נמלך עליהן בדעתו בין שיהו שמינים בין שיהו כחושים ולא אתי לטלטל ולמשבק ומיהו כי אמרינן דמהני זימון דוקא במדדין אבל במפריחין לא דהא אמרינן בפרק א"צ הצד יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים ובבירות חייב עכ"ל וכ"כ ר"י וכתב עוד ר"י אם זימן כל השובך וא"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל כ"כ התוספות פי' ואם אפשר שיצטרך לכולן מזמין כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך:
זימן שחורים ומצא לבנים וכו' אלא אפילו זימן שחורים ולבנים וכו' משנה וגמ'. (שם:) ומפרש התם טעמא דשנים ומצא ג' אסורין ממ"נ אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו וכתבו התוס' (שם) והר"ן וליכא למישרינהו משום דחד בתרי בטיל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלים ועוד דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ובמצא שחורים במקום לבינים ולבינים במקום שחורים מפרש טעמא בגמרא משום דאמרינן הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. וכתב ר"י וכל זה מיירי שאין מכירן ופשוט הוא וכתוב בהג"א זימן שחורים ולבינים וכו' וכגון בקיני' המובדלים במחיצה כדרך קונין שבשובכים אבל בקן א' ודאי אתהפיכו ומותרי':
זימן שלשה ומצא שנים מותרין ג"ז משנה שם ומפרש בגמרא מ"ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא ואפילו אם הניח ג' מקושרים ומצא שנים בלבד קאמר רב אשי דשרו דהואיל ומנתחי אהדדי ואורחייהו בהכי אמרינן דהני אינהו נינהו וחד מינייהו אזל לעלמא ויש לתמוה למה לא כתבו כן הפוסקים ואפשר דטעמייהו משום דלא אמר רב אשי הכי אלא אליבא דמ"ד דכי פליגי רבי ורבנן בהניח מאתים מעשר שני ומצא מנה דרבי אמר מנה מונח ומנה מוטל וחכ"א הכל חולין בכיס אחד הוא דפליגי אבל בשני כיסים ד"ה מנה מונח ומנה מוטל דאילו למ"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד ד"ה חולין ל"צ לאוקומי במקושרים כדמשמע בגמרא והפוסקים סוברים דהלכה כמ"ד בשני כיסים מחלוקת כו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' מעשר שני וכיון שכן ל"צ לאוקומי במקושרין ולפיכך לא הזכירו כן ואפשר דסברי דכיון דמקושרין היו אמרי' כולהו ניטלו והנך אחריני נינהו ומיהו רבינו כתב בס"ס תל"ט דהא דהניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כולן דוקא בקשורין יחד אבל אם אינם קשורין ביחד א"צ לבדוק אלא אחר האחד והיינו אליבא דמ"ד בכיס אחד מחלוקת כמ"ש שם וא"כ סובר שהלכה כמותו וכיון שכן יש לתמוה למה לא כתב כאן דהא דזימן ג' ומצא שנים מותרין אפילו הניחם מקושרין נמי מותרים ואפשר דכיון דכתב סתם זימן שלשה ומצא שנים מותרים אף אם הניחם מקושרין במשמע:
בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו אסורין ג"ז משנה שם בגמרא (יא.) לימא מסייע לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן ולא מיבעיא זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה דאסירן דאמרינן הנך אזלו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחות אלא אפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה הנך נמי אסירי דאמרי' הנך אזלו לעלמא והנך סרוכי סריך וסליקו ופי' רש"י לפני הקן. דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העלייה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרים לקן: הלך אחר הרוב. כי הכא דלא אמרינן אלו אותן שזימן בתוך הקן שהוא קרוב ללפני הקן אלא אמרינן מעלמא אתו: בדף. דכולהו קרוב נינהו הלכך הלך אחר הרוב דאיכא תרתי: רבא אמר. הא לא איצטריך לאשמועינן אלא בב' קינין זו למעלה מזו ובשתיהן גוזלות וזימן את שבזו ולא זימן את שבזו ולמחר לא מצא בתוך הקן שזימן אלא לפניו ובאותו שלא זימן לא מצא לא לפניו ולא לתוכו הלכך אסירי ולא משום חשש יוני דעלמא אלא מאחר שלא מצאן במקומן ועוד שבקן האחר המוקצה לא מצא כלום יש לחוש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן לא מתוכו יצאו אלא מתוך המוקצה. ור"י כתב בח"ד דברי רבא אבל כל שאר פוסקים לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר שטעמא משום דהא דאמרי אביי ורבא לאו לקושטא דמלתא אמרי הכי אלא לדחות דלא לסייע לר"ח וכיון דקי"ל דהלכה כרבי חנינא כדאיתא בפרק לא יחפור (כג:) אית לן למימר דטעמא דמתניתין משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ותו ל"צ לאוקמי בשני קינין זו למעלה מזו והלכך איכא למימר דשני קינין זה למעלה מזה אפי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה שרו דכיון דאותם שזימן מצאם במקומן לא חיישינן להו כלל:
ואם אין שם קן אחר מותרין וכגון שאינו פורח וכו' שם במשנה אם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין ופירש"י אם אין סביבותיהם אתמול אלא הן הרי אלו מותרין דודאי אלו הם שהזמין בתוך הקן ובאו לפניהם ובגמרא היכי דמי אילימא במפורחין איכא למימר הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו אלא במדדין אי דאיכא קן בתוך נ' אמה אדדויי אדדו ואי דליכא קן בתוך נ' אמה פשיטא דמותרים דא"ר עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה לעולם דאיכא קן בתוך נ' וכגון דקיימא בקרן זוית מ"ד אדדויי אדדו קמ"ל כל היכא דמדדה והדר חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה וכתב הרמב"ם כל זה בפ"ב אבל הרי"ף והרא"ש השמיטוהו ולא ידעתי למה: כתב הרשב"א בתשובה עו"ג שהביא דורון לישראל בי"ט בני יונה קטנים משובכו שיש לו בעיר נראה דמותרין הם כיון שאין צריך צידה דהו"ל כפירות שאין במינן במחובר דאפילו מחוץ לתחום מותרין למי שלא באו בשבילו אף ע"ג דבפירות של ישראל שבאו מחוץ לתחום אסורין בין לו בין לאחרים דמוקצין הן כל שהן חוץ לתחום הקצו אותם הבעלים מדעתן של ישראל צריכין הכן אבל עו"ג א"צ הכן עכ"ל ועיין בתשובות הרא"ש שכתבתי בסימן תקי"ז:
השוחט בהמה בי"ט צריך שלא יבדוק עד שיפשיט וכו' לא מצאתי זה מבואר לא בגמרא ולא בדברי הפוסקים אלא שר"י בח"ב גבי דין בהמה שצריכה בדיקה מפני שנפלה או רצצתה בהמה שוחטין אותה בי"ט ולא חיישינן שיבדקו אחר שחיטה ותמצא טריפה ונמצא שטרח בה ושחטה שלא לצורך כתב בשם המפרש שלא יבדקנה עד שיפשיט עורה שמא תטרף ויאסר לטלטלה ולא יוכל להפשיט והכלבו כתב השוחט בהמה ונמצאת טריפה ה"ז לא יפשיטנה ולא יזיזנה ממקומה ואין חוששין אם תסרח לערב וגם אין חוששין שמא ימנע מלשחוט וימנע משמחת י"ט בשביל זה ואם ירצה להפשיט הבהמה אחר השחיטה קודם הבדיקה הרשות בידו לפי שמשנשחטה בחזקת היתר עומדת ואחר ההפשטה מעמידין הבשר והעור בחום היום שלא יסרח אם נמצאת טריפה לא יזיזנה ממקומה עד מוצאי י"ט ואע"פ שזה קרוב להערמה כדי שלא ימנע משמחת י"ט התירו זה ע"כ ונראה דרבינו נמי עצה טובה אתא לאשמועינן:
ומ"ש ובענין טלטול הבשר לרב אלפס שפסק במוקצה כר"י בי"ט אסור לר"ת שפוסק כר"ש שרי מחלוקת הפוסקים במוקצה בי"ט נתבאר בסימן תצ"ה ודע דבסי' תקי"ח כתב רבינו בהמה שהיתה מסוכנת מעי"ט ומתה בי"ט מותר לטלטלה אפילו לר"י היתה בריאה ומתה אפילו לר"ש אסורה היתה חולה קצת פלוגתא דר"י ור"ש עכ"ל. ולפ"ז מ"ש כאן שטלטול בשר הטריפה בי"ט הוא פלוגתא דר"י ור"ש צ"ל דבהיתה חולה קצת מיירי דאילו היתה בריאה אפילו לר"ש אסור וזה דוחק שהרי אין דרך לשחוט לאכילה בהמות חולות קצת ואמאי סתם הכא רבינו מילתא בדבר שאין דרכו בכך ושמא י"ל דהכא בבריאה ממש עסקינן ואפ"ה שרי לר"ש ולא דמי למתה דכיון דהיתה בריאה מעי"ט לא היה דעתו עליה שתמות ומשום הכי אסור לטלטלה אבל דעתו היה לשחטה ולפיכך מותר לטלטלה אם נמצאת טריפה שהרי עשויה היא להמצא טריפה:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות משנה ר"פ א"צ ופרש"י דדגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלין שרשי העשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן ולפי דבריו אף במקום שהם ניצודין ועומדין כגון באמת המים דבסמוך לא יתן לפניהם מזונות וה"ה להיפך כשהם בביבר קטן העשוי מחיצות כל סביביו ואין להם לא שרשי העשבים וקרקע וכולם דגים גדולים מותר ליתן לפניהם מזונות אף על פי שאסור ליקח מהם בי"ט והתוספות הקשו על פירושו מסוגיית הגמרא וכתבו דהא בהא תליא דאם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות בי"ט וכשהצידה אסורה אין נותנין לפניהם מזונות בי"ט גזירה שמא יצודם ומדברי רבינו בסמוך גבי חיה ועוף מבואר דס"ל כפי' התוס' ולכך כתב דבמחוסרין צידה אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות וכשאינן מחוסרים צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות דאלמא דהא בהא תליא דאילו לפירש"י לעולם נותנין לחיה ועוף מזונות אפילו במחוסרין צידה דלא אפשר להם בלי מזונות בימי החורף ואף בימי הקיץ במקו' דריסת בני אדם שאין עשבים עולין בו כמו שפרש"י במשנה:
- ואם סתם אמת המים כו' מימרא דרב בפרק א"צ ומוכח בגמרא שאינן צריכין זימון אחר דמעשה דסתימת המים חשיב זימון גמור וזהו שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו בסוף מימרא זו דהא כבר ניצודו מעי"ט והו"ל מוכנין ורבינו ז"ל קיצר מלבאר דהו"ל מוכנין מפני שלא בא בכאן לפרש אלא דין צידה ולפיכך כתב בסתם דאם סכר אמת המים מותרין דאין בהם איסור צידה וכיון דמותרין בעל כרחך צ"ל דבסתימת המים הו"ל מזומנים וא"ת כיון דרבינו ז"ל פסק בסתם דאין צדין דגים מן הב ברין ומשמע דאפילו בביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה אסורים א"כ קשה מ"ש מאמת המים דמותרין. וי"ל דביברין כיון שהם רחבים והדגים מכוסין מן העין נשמטים לכאן ולכאן לחורים ולסדקי' והויא צידה בי"ט משא"כ בחיה ועוף דאינם מכוסים מן העין ליכא משום צידה בביבר קטן כשאין צורך לומר הבא מצודה ונצודנו אבל אמת המים מתוך שאינה רחבה אינם יכולים להשמט אפילו ארוכה וכן היא דעת הראב"ד והרשב"א וכמ"ש ב"י ודלא כהרמב"ם שסובר דאף בביברין מותרין הדגים בביבר קטן כשא"צ לומר הבא מצודה כדכתב הרב המגיד בפ"ב ולפי זה הנוהגים לשום הדגים בביבר קטן העשוי ממחיצות כל סביביו ומתחתיו כמו תיבה וקורין אותו קשט"ן בל"א שרחב קצת אסורים הדגים בי"ט משום צידה לדעת הראב"ד והרשב"א ורבינו וכן נראה מדברי רש"י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע"י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר ישלהו ולא דמי לאמת המים דשרי דגבול יש לה דאינה רחבה אלא אמה שעל כן נקראת אמת המים וכל שרחב יותר מאמה בת ו' טפחים אסורים הדגים:
- ואפילו ספק צידה כו' ריש פרק אין צדין איפסקא הילכתא משמיה דשמואל דספק מוכן אסור איכא דמתני להא דשמואל אהא דתניא שוחטין מן הביברין בי"ט (פי' רש"י מן הביברים שניצודין ועומדין. אבל לא מן הרשתות ומן המכמרות רשב"א אומר בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שמעי"ט ניצודו ומותרין הא ספיקא אסורין אמר שמואל הלכה כרשב"א והרי"ף לא הביא זה ויראה שדעתו דהלכה כלישנא קמא דשמואל ולא כדאיכא דמתני ולכן פסק כת"ק דרשב"א דאפי' מצאן מקולקלין אינו יוצא מידי ספק מוכן דשמא הקלקול היה בשביל שהחיה מנתקת במצודה ועדיין לא ניצודה ולפיכך לעולם אסור עד שיודע בודאי שניצודו מערב יום טוב כגון שראה שהחיה במצודה מערב יום טוב וכך כתבו כל המחברים ותימה על הרב המגיד שתופס לדבר פשוט דבמצאן מקולקלין מערב יום טוב מותרין כרשב"א וכן פסק בש"ע ולא נהירא אלא כדפרישית. עוד כתב הרב המגיד לשם שהרשב"א חולק ואומר דדוקא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד אסור אבל שאר ספיקות דמוקצה ונולד שהוא מדבריהם הולכין בספיקו להקל ואני תמה שאם כן ספק ביצה למה היא אסורה וכו' ודבריו צ"ע עכ"ל ולעד"נ דדוקא היכא דאיתחזק איסורא כגון דהוה קמן ביצה שנולדה ביום טוב ואחר כך נסתפקו על ביצה אחת אם זאת היא שנולדה ביום טוב אם לאו מחמרינן בספיקו וכן בכל ספק נולד היכא דאיתחזק איסורא ואף על גב דהוי מדבריהם הולכין אחר ספיקו להחמיר בדשיל"מ אבל היכא דלא אתחזק איסורא הולכין להקל בשל דבריהם אפי' בדשיל"מ אם לא בכגון ספק ניצוד שקרוב ליגע בשל תורה גם הר"ן ז"ל חילק בפרק קמא דביצה אמימרא דבדק בקינה של תרנגולת כו' בחילוק זה עיין שם (בדף רפ"א ע"ב):
- אווזין כו' בריש פרק אין צדין הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאו' פטור ומוכחת הסוגיא דפטור ומותר וכן כתב הרא"ש בשם בעל העיטור. וכתב עוד דאעפ"י דמדברי התו' משמע דמפרשים דפטור אבל אסור קאמר היינו דוקא לפי סברת המקשה שהקשה כ"כ בפשיטות אבל למסקנא דמותר דבאין לכלובן לערב ומזונתן עליך אפי' לכתחלה שרי למיצדינהו. והא דאין צריכין זימון גם זה שמפני שהן ברשות אדם. וכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב דאין חילוק בין אווזין לתרנגולים ההולכים בחצר להולכים בבית' וכדמוכח מדברי הרא"ש. עוד כתב ב"י דאין לחוש אי מטלטל ושביק להו דכולן חזו לאכילה ומותרין לטלטל ויכול לברור איזהו שירצה וכדכתב בהג"ה אשיר"י פרק קמא דביצה והרמב"ם בפ"ב מיהו בהג"ה מיימוני לשם בשם ראבי"ה ורשב"ט כתוב דאע"פ דאינו מוקצה מ"מ חשו חכמים לטירחא וירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ע"כ ונראה לי ברור דלא פליגי בדינא אלא ראוי להחמיר קאמר כדמשמע לשונו שכתב מיהו ירא שמים וכו'.
- ושאר כל חיה ועוף כו' משנה וגמרא לשם וע"פ פי' רש"י דשיעורא דרב אשי כל היכא דרהיט אבתריה ומטי לה בחד שיחייא ביבר קטן וכו' ושיעורא דרב יוסף כל שאומרים הבא מצודה וכו' חדא שיעורא היא וכן נראה מהרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא הביאו רק דברי רב יוסף ושלא כדברי התוספות שהקשו על פירש"י וכתבו דשיעורא דרב אשי קאי לבהמה וחיה ושיעורא דרב יוסף לעופות וכך הם דברי רבינו שכתב ושאר כל חיה ועוף כל שמחוסרין צידה כו' הורה לנו דאין חילוק בין חיה ועוף בדין זה וכ"כ ה' המגיד שכן עיקר:
- וה"מ בגדולים כו' כ"כ התו' בפ"ק במתניתין דב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם כו' דלב"ה מועיל זימון ליוני שובך וכי היכי דלא תקשי אהך דאוסר משום צידה צריך לחלק בין גדולים לקטנים וכ"כ המרדכי וכ"כ הרא"ש בשם ה"ר יוסף גם הר"ן פירש כן לשם במתניתין דב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מבע"י אכן מפי' רש"י בפיסקא ואם אין שם אלא הן מותרין מבואר דס"ל דזימון מועיל אף לגדולים ואין אסורין משום צידה לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעליא וזהו שפירש"י במפורחים גדולים ופורחים למרחוק דאלמא דאפי' בגדולים כשמצאן במקום שזימנן מותרין והא דתניא דהצד יוני שובך חייב היינו דוקא יוני הבר וכן פי' רש"י להדיא וז"ל יוני שובך ויוני עלייה יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ דבאותן שייך איסור צידה ונ"ל דרש"י ז"ל מפרש דקננו בטפיחים קאי אכולן דבין יוני שובך ויוני עלייה ובין צפרים דכל אלו כשקננו בטפיחים העשויות בחומות לקנן שם עופות הבר חייב בהן משום צידה אבל שאר יוני שובך דא"צ צידה אינן אסורין משום צידה וכן היא דעת הרי"ף בפ"ק דביצה והרמב"ם בפ"ב וכתב המגיד שזו היא ג"כ דעת העיטור מיהו לענין מעשה צריך להחמיר כדעת התו' והשותים מימיהם וכן פסק בש"ע וכדברי רבינו:
- וכיצד הוא הזימון אומר זה וזה וכו' משנה בפ"ק דביצה (דף י') בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ומסיק בגמרא דאין חילוק בין בריכה ראשונה דאית בהו משום חורבן שובך ובין בריכה שנייה בכל ענין צריך שיאמר זה וזה אני נוטל וא"צ לנענע ופרכינן ולב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר ומסקינן דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק דזימנין דמשתכחי שמנים כחושים וכחושים שמנים וקא מיטלטל מידי דלא חזי ליה ופרש"י כל אותן שטלטל יתר על צרכו מוקצין היו משמע מדבריו דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך וכל מה שאינו צריך הוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין הזמנה מועיל להן לטלטלן כיון שאין אדם אוכלן וכדאמר בפ' א"צ אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי ולפיכך אסור לטלטלן אא"כ שיאמר זה וזה אני נוטל וכן משמע בסוגיא וכ"פ האגודה בשם ר"י וז"ל דלמא מטלטל ושביק כו' והקשה ר"י ויכין כל יוני השובך ליקח למחר מה שהוא צריך ותירץ דאין זה מן המוכן כיון שיודע שאין צריך לכולן וכ"פ בהגהת אשיר"י וברבינו ירוחם וכתב עוד ה"ר ירוחם מיהו אם אפשר שיצטרך לכולן מזמין כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך ע"כ וכן משמע מדברי האגודה בשם ר"י שכתבתי בסמוך וכ"פ בהגהת ש"ע:
- זימן שחורים וכו' משנה שם (דף י) זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים ב' ומצא ג' אסורין ג' ומצא ב' מותרין ובגמר' פשיטא אמר רבה הב"ע כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מה"ד הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפוך קמ"ל הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ונראה דבהך אוקימתא רבותא אשמועינן דל"מ במצא שחורים במקום לבנים ולבנים לא מצא כל עיקר דפשיטא דאסורין דאמרינן דכי היכא דאזדו הלבנים אזדו השחורים ואלו אחרים הן אלא אפי' מצא נמי לבנים במקום שחורים מ"ד לא אזדו כל עיקר ואתהפוכי אתהפוך קמ"ל. ודע שרש"י ז"ל פי' זימן שחורים ולא היה שם עוד כונתו שבאותו הקן לא היה עוד שחור שלא זימן שאילו היה כן אפילו בלא מצא לבנים אסורין דהא איכא חד דמערב בהו אבל אם לא היה שם עוד אעפ"י שבקן האחר היו שחורים שלא זימן מותרים אלו שבקן המזומן דכיון שמצאן במקומן לא חיישינן דלמא איתהפוכי אתהפוך מקן לקן עוד פי' רש"י זימן שחורים ולבנים בב' קנין כו' כונתו דאילו בקן אחד ודאי אתהפוכי אתהפוך ומותרין שכן דרך היונים שבקן ותדע דמדקתני בסיפא בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים משמע דוקא לפני הקן אבל אם מצאן בתוך הקן שהזמין אעפ"י שלא מצאן במקום שהניחן ממש מותרין ואפילו מצאן על פתח הקן כיון שלא מצאן לפני הקן מותרין וכל זה מפני שכן דרך היונים לשנות מקומן בקן או על פתח הקן וכן פסק בהג"ה אשיר"י משם הא"ז: ואהא דב' ומצא ג' אסורין קאמר בגמרא ממה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו ונ"ל דכך פירושו ממ"נ בין לר' בין לרבנן דפליגי במעשר הכא ודאי אסורין דאי אחריני נינהו כרבנן דאמרי הכל חולין הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו כרבי דאמר חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה הא איכא חד דמערב בהו הילכך בין למר ובין למר אסורין והיינו ממה נפשך דקאמר ולא כפרש"י ז"ל:
- זימן ג' ומצא ב' מותרין כתב ב"י דאע"ג דבגמ' מתרץ לה רב אשי דאפילו ב' גוזלות מקושרים תלינן לקולא ואמרינן הואיל ומנתחי אהדדי הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזול לעלמא ורבינו תופס דבריו עיקר כמבואר בה' חמץ מ"מ אין תפיסה עליו שלא ביאר כן בהדיא משום דאיכא למימר דסתם דבריו משמען דבכל ענין מותרין אפילו היו מקושרין גם הר"ן כתב לפרש דברי הרי"ף שכתב בסתם מותרין דל"מ בשאינן מקושרים אלא אפילו במקושרין נמי מותרין השנים ע"ש. ואיכא למידק בזמן ב' ומצא ג' דאסורין בע"כ דאיירי נמי דהשנים שזימן מקושרין היו דומיא דג' ומצא ב' ואמאי אסורין אין לך היכר גדול מזה דאלו הב' מקושרין ואם נאמר דמתניתין איירי במצאן מותרין כל שכן דקשה מאי איריא דמצא ג' אפי' מצא ב' כמו שהניח נמי אסורין כיון דמצאן מותרין אימור הני אחריני נינהו דדוקא בהניח ג' ומצא ב' דחדא ודאי קא מדדה ואזיל לעלמא מינתחי והותר הקשר לגמרי אבל בהניח ב' מקושרין ומצא ב' מותרין אין לתלות לקולא וי"ל דאה"נ דבכה"ג אפילו במצא ב' מותרין אסורין והא דתנן ב' ומצא ג' היינו משום דמתניתין איירי נמי בשלא היו מקושרין מתחלה דהתם ודאי אינן אסורין אלא במצא ג' והשתא מתיישב טפי מה שסתמו המחברים דבריהן ולא כתבו רק המשנה כצורתה לאורויי לן דבהניח ב' ומצא ג' בכל ענין אסורה ובהניח ג' ומצא ב' בכל ענין שרי נ"ל:
- בתוך הקן וכו' משנה שם בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ופרש"י ובתוך הקן לא מצא כלום וכן מוכח בסוגיא ע"ש אבל מצא בתוך הקן שהזמין אעפ"י שלא מצאן במקום שהניחן ממש מותרין כדפרישית ודע דהתם קאמר לימא מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ודחי אביי דמתני' איירי בדף ורבא דחי דמתניתין איירי בב' קנין זו למעלה מזו כו' והמחברים לא הביאו דבריהם וה"ט דמאחר דקי"ל כר' חנינא דהלך אחר הרוב א"כ אפילו בדליכא דף נמי אסורין והה"נ אפילו בדליכא שני קנין זו למעלה מזו א"נ דאיכא ב' קנין זו למעלה מזו אבל הזמין שניהם אפ"ה אסורין דחיישינן ליוני דעלמא שהן מן הרוב ואצ"ל היכא דאיכא דף או היכא דאיכא ב' קנין זו למעלה מזו והזמין באחת ובאחרת לא הזמין דפשיטא דאסורין ולכך כתבו המשנה בסתם להורות דבכל ענין אסורין כשמצאן לפני הקן ולא בתוכו אבל מדברי ב"י נראה שסובר דלמסקנא בב' קנין זו למעלה מזו והזמין באחת ובאחרת לא הזמין כו' מותרין היונים אפי' מצאן לפני הקן ודלא כרבא ולא ידעתי טעם לזה אדרבה למסקנא הכל אסור ולבי אומר לי שיש ט"ס בדבריו:
- ומ"ש וכיון שאינו פורח כו' איכא למידק דמשמע דכשמצאן בתוך הקן שהזמין מותרין אפילו בפורחין ותימא דהא עכ"פ אסורים משום צידה דכיון דפורחין גדולים הן ואין הזמנה מועלת להן כדלעיל בס"ו וצריך לומר דאיירי בקטנים ובפריחה מועטת וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש:
- השוחט בהמה בי"ט צריך שלא יבדוק עד שיפשיט כו' פי' עצה טובה קמ"ל וכ"כ הכל בו וה"ר ירוחם בשם המפרשים ומה שאסור ההפשט כשנמצאת טרפה ולא שרינן סופו משום תחלתו ה"ט דהפשט הוא אב מלאכה וג' דברים דהתירו סופן משום תחלתן אינן אלא באיסור דרבנן:
- ומ"ש ובענין טלטול הבשר לרי"ף שפוסק במוקצה כר' יהודה בי"ט אסור וכו' כן מבואר בפ' מי שהתשיך לוי כי הוה מייתו טרפה לקמיה בי"ט לא הוה חזי ליה אלא הוה יתיב אקיקלית' דאמר דילמא לא מיתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא ומפרש התם דלוי ס"ל כר"י דאית ליה מוחצה אבל לר"ש שרי וא"כ להרי"ף שפוסק במוקצה בי"ט כר"י אסור לטלטל בשר טרפה זו אבל לר"ת שפוסק כר"ש שרי ומההיא דלוי משמע דאפי' לר"י יכול לטלטלה קודם שנודע שהיא טרפה ופשיטא דה"ה הפשט נמי שרי לפי שמשנשחטה בחזקת היתר עומדת וכ"כ בכל בו וב"י כתב לחלק בין בהמה בריאה שמתה דאסור לטלטלה אפילו לר"ש ובין נשחטה ונמצא טרפה דמותר לטלטלה שהרי היא עשויה להמצא טרפה וכן מוכח מההיא עובדא דלוי דלר"ש שרי לטלטל הטרפה ואע"ג דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין כדאיתא בפ' א"צ:
דרכי משה
עריכה(א) ונראה דאפי' לדעת רש"י הא דנוהגים האידנא דקונים דגים מבע"י והולכים במים תוך כלי דמותר ליתן לפניהם מזונות שהרי אין להם מזונות ממקום אחר:
(ב) וכתוב בא"ז הזמין בתוך הקן ומצא על פתח הקן מותרים וכ"ה בתוספתא וכתב האגור הרשב"א התיר בתשובה בני יונה קטנים שהובאן לישראל משובכי העיר למי שלא הובאו בשבילו עכ"ל ונ"ל דדוקא אם יש לחוש שבאו מחוץ לתחום אבל אם וודאי באו מתוך התחום אפילו לאותו ישראל שרי ועוד נ"ל דאע"ג דבעינן זימון מבע"י מ"מ בשל עו"ג אין שייך מוקצה כמו שיתבאר לקמן וכ"כ לעיל בהלכות שבת וכך כתב ב"י דזהו טעמו של תשובת הרשב"א משום איסור הבאת חוץ לתחום ולא משום מוקצה וכמ"ש: