ערוך השולחן אורח חיים תנט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני לישה
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן תנט סעיף אעריכה

אין לשין עיסה של מצה בחוץ, במקום שהחמה זורחת שם, מפני שחום השמש מחמם העיסה, ובקל תבוא לידי חימוץ. אבל במקום הצל – מותר ללוש אפילו תחת אויר הרקיע.

וזהו כשאינו יום המעונן. אבל ביום המעונן – אסור, דיומא דעיבא כוליה שימשא (יומא כח א), שהשמש בוקעת בכל סדקי העננים. ואם עבר ולש תחת השמש, ונראה שנתחמם קצת – גם בדיעבד אסור (עיין ב"ח).

ונראה לעניות דעתי דביום המעונן במדינות הצפוניות שלנו – מותר בדיעבד, שאנו רואים בחוש שאין שם חמימות. ובפרט קודם הפסח, שאז עדיין האויר קר אצלינו.

סימן תנט סעיף בעריכה

וכן יש ליזהר מללוש בבית נגד חלון פתוח. ולא מיבעיא כשהשמש נכנס בהחלון, אלא אפילו אין השמש נכנס בחלון, משום דחיישינן שמא יתכסו השמים בעבים ולאו אדעתיה, דכבר נתבאר דיומא דעיבא כוליה שמשא. אבל בחוץ – לא חיישינן לזה, משום דוודאי ירגיש כשתתכסה השמש. מה שאין כן בבית – לא ירגיש.

וכתבו דדווקא בחלון פתוח, אבל אם אין החלון פתוח, אף שהשמש נכנס דרך החלון בהזכוכית של החלון – מותר ללוש (ח"י סעיף קטן ג). ואף על גב דלעיל סימן תנה לענין המים אסרנו בכי האי גוונא – מים שאני דנתחממים מהר. מה שאין כן העיסה – אינה מתחממת בכי האי גוונא (שם).

סימן תנט סעיף געריכה

ויראה לי דדיני חלון שנתבאר – לאו כללא הוא. וזה לא נזכר בגמרא, והפוסקים כתבו לפי אויר מדינותיהם. ואנחנו במדינתינו – אנו יודעים בחוש דלפעמים השמש מכה בזכוכית החלונות, עד שמחממת הרבה העיסה שעל השולחן שהנשים עורכות. ומחוייבים לסתום הזכוכית של החלונות באיזה דבר, אם לתלות איזה מכסה על החלון או לסתום בהדלתות שמבחוץ שקורין לאדי"ן.

וכן להיפך: אנו רואים בחוש דכשהחדר קטן, ומפני ההסק התמידי רבה החמימות בהחדר עד שנוטל זיעה מהעוסקים, ונחלשים ואין להם כח לעסוק, וכשפותחים חלון – ינשב הרוח ויקרר האויר, ויתחזקו העוסקים. וגם על הבצק תעבור הרוח ותקררה, ובלבד שלא תהא השמש כנגדם. וכן המנהג.

סימן תנט סעיף דעריכה

אם לשין המצה במקום זה, ונושאין לאפותה בבית אחר הרחוק ממקום זה – לא ישא את המצות מגולים תחת אויר הרקיע, אלא יכסה אותם באיזה דבר קל. ואם יש חשש שנדבק קצת בצק להכיסוי – לא יכסה בה פעמים הרבה (מגן אברהם סעיף קטן ב).

וכן המים או הקמח – לא ישא תחת אויר הרקיע בלא כיסוי. ולא ילוש סמוך לפי התנור, מפני החום העולה לשם מפי התנור. ואצל דופן התנור גם כן, אם עולה הבל מדופן התנור – אסור ללוש שם. ואם לאו, כגון שהדופן עב, ואין בצד החיצון של הדופן חום הרבה – מותר. והכל לפי ראות עיניו (עיין ח"י סעיף קטן ט).

וכן יש ליזהר אצלינו, שמשימים המצות לתנור על ידי קנים דקים למהר להשים המצות לתוך התנור, ולבלי להשהותם על הקנים שיש בהם חמימות, ובקל שתבוא לידי חימוץ. וגם חובה להכין הרבה קנים, כדי שאם יתחיל האחד להתחמם – יעמידנו במקום קר שיתקרר ויקח קנה אחר מצונן, עד שיתחמם קצת ויעמידנו במקום קר ויקח קנה אחר. וכן יחליף כסדר עד שלא יבוא הקנה לידי חמימות.

ויזהרו שגם העריכה שקורין וועלגערי"ן, וגם הסטופלע"ן שקורין רעדלע"ן – לא יהיה אצל התנור. וטוב שעסק המצה יהיה בחדר גדול שהאויר שולט שם.

סימן תנט סעיף העריכה

לכתחילה לא יניחו העיסה בלא עסק אפילו רגע אחת. דכל זמן שמתעסקין בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ. ו"עסק" מקרי לישה ועריכה. והסטופלע"ן אם הם בחוזק מקרי "עסק". ואם ברפיון – לא מקרי עסק. ויזהר מלהשים היד על המצה הרבה, דהיד יש בה חמימות.

וכמה תשהה העיסה בלא עסק ותבוא לידי חימוץ? כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דהוה רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, וזהו שמונה עשרה מינוטי"ן. וטעמו משום דבגמרא (פסחים מו מו א) אמרו: שיעור הילוך מיל, ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, שהם ארבעים מילין, דבכל פרסה ארבעה מילין. והיום הוא שתים עשרה שעות, ונמצא דמגיע לכל שעה שלושה מלין ושליש מיל. ומיל הוא אלפים אמה, ובכל שעה יש ששים מינוטי"ן, ומגיע לכל מינו"ט מאה ושנים עשר אמות בקירוב. ומגיע לשתים עשרה מינוטין שני אלפים אמה ושתים עשרה אמה, לפי חשבון מאה ושנים עשר. ואינם בשלימות, רק בקירוב, והוי אלפים אמה בצמצום. ושיעור שעה הוא חלק עשרים וארבעה מן "מעת לעת" שלם, דהיינו יום ולילה.

סימן תנט סעיף ועריכה

אבל הרמב"ם והרע"ב בפירש המשנה פסחים פרק שלישי כתבו דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה, וזהו עשרים וארבע מינוטין, דחומש מששים מינוטין הוי שתים עשרה, ושני חומשין הוי עשרים וארבע. דאינהו חשבי מהנץ ועד השקיעה התשים עשרה שעות, וההילוך הוא שלושים מילין, דעשרה מילין הולך קודם הנץ ולאחר השקיעה, כדאיתא בפסחים (צד א). ונמצא שכשתחלק שלושים מילין לשתים עשרה שעות, שהם ששים חומשי שעה – יגיע לכל מיל שני חומשי שעה. וכן כתב המהרי"ל (מגן אברהם סעיף קטן ג).

ולפירוש זה הסכימו הגדולים שכן עיקר. ודעה ראשונה מוכחש בחוש (ח"י סעיף קטן י והגר"א סעיף קטן ה והגר"ז סעיף י), אלא שמכל מקום יש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה (הגר"ז). והנה בכאן הדעה האחרונה הוי קולא, אבל לענין מליחת בשר הוי חומרא, דשיעור מליחה הוא כשיעור הילוך מיל. ואם כן לדעה ראשונה די בשמונה עשרה מינוטי"ן, ולדעה אחרונה צריך עשרים וארבע מינוטי"ן. ועיין מה שכתבתי ביורה דעה סימן סט.

סימן תנט סעיף זעריכה

ויש להחמיר ולמהר בענין עשיית המצות. שהרי יש מי שסובר שאסור לשהות כשיעור מיל מתחילת הלישה עד האפייה, כלומר עד הנחה בתנור. וחשבינן בהזמן הזה גם מה שעסקו בהעיסה (ב"ח בשם ריא"ז). ואם כי אין הלכה כן, מכל מקום במצה ראוי להחמיר.

ועוד: דזהו וודאי גם אליבא דדינא, שאינו צריך שתשהה בלא עסק כדי הילוך מיל רצופים, אלא אפילו השהה מעט וחזר ועסק, והשהה מעט – מצרפין השהיות אם היו ביחד כדי הילוך מיל. וכל שכן אם הבצק מונח במקום חם, שמדינא ממהר להחמיץ בהרבה פחות משיעור מיל. וכן אחר שנתעסקו בהבצק ונתחמם בידים – ממהר להחמיץ קודם הילוך מיל. ולכן יהיו מהירים וזריזים באפיית המצות. ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרופו התנור, כדי שלא תהיה העיסה בלא עסק.

סימן תנט סעיף חעריכה

זהירות הרבה יש במצה. והיינו שהעריבה שלשין בה, אם היא של חרס – צריך בכל רבע שעה עריבה חדשה, שהרי אי אפשר לנקותה. ולכן אנו לשין בשל נחושת, או נחשת מוזהב שקורין מע"ס, שהם חלקים, ובקל לרוחצם ולנקותם. ויזהרו שלא יהא בהם טלאי, שבסדקי הטלאות נטמן מעט בצק. וכשיעשו שנים ושלושה עיסות – יחליפו באחרת, והראשון ינקוהו.

וגם יזהרו שמי שנותן הקמח מהשק לתוך המידה – לא יתן המים, והמים לא יעמדו אצל השק של קמח. והאשה הלשה – תנקה ידיה תדיר. וכשתלוש תהיה עיניה בהעיסה, ולא תדבר עם נשים אחרות באופן שהלישה הוא כלאחר יד. ותזהר ללוש היטב היטב, שלא ישאר קמח בהעיסה.

סימן תנט סעיף טעריכה

ותזהר כשהעיסה רכה – לבלי להוסיף בה קמח, מפני שאותו הקמח אינו נלוש יפה, ושמא לא יתאפה יפה, וכשיפול במרק – יתחמץ. ולא הותר להוסיף קמח רק כל זמן שלא נתערב הגיבול, אבל כשנתערבה ונעשית עיסה – אסור להוסיף.

וכיצד יעשה כשהעיסה רכה? יגבול עיסה קשה אחרת ויערבנה עם הרכה, דעיסה בעיסה מותר לערב, שהרי שניהם נלושים יפה. ופשוט הוא דדוקא אחר יעשה עיסה הקשה, אבל האשה שלשה – אין לה לעשות שתי עיסות כאחת, שאין הידים מספיקות לזה. אבל שתי עריכות, שהם עיסות מועטות – יכולה לעשות שתים כאחת, אחת בידה הימנית ואחת בהשמאלית.

ויזהרו שלא להשהות עיסה, וכלי הגלגול שקורין קאצילק"ע, תחת השחי, ששם המקום מחומם. וכן יזהרו לנקות תדיר השולחן שעורכין שם, והגלגל והידים מפרורי בצק הנדבק שם. ונהגו לדקור המצות בגלגל ברזל שקורין רעדי"ל, והמצות נתונות על מתכת שקורין בלע"ך. ויזהרו העוסקים שלא יאכלו לחם חמץ בעת שעוסקים בהמצות, ויאכלו מיני קטניות או תפוחי אדמה וכיוצא בהם. והבא לטהר – מסייעין אותו.

סימן תנט סעיף יעריכה

אם הוסיף קמח בעיסה – אין לאסור בדיעבד, רק יזהר ללושם יחד יפה יפה (עיין ח"י סעיף קטן כז). ואם נראה שעבר אבק קמח על איזה מצה – יש ליזהר לאכלה יבש, שלא תכנס במים.

ואם המצה כבר עשויה, ואין מקום בתנור לאפותה, ומוכרחת לשהות איזה מינוטי"ן – טוב שתחזור ותשברה, ותחזור ותלוש ותגלגל, כדי שלא תשאר המצה בלא עסק. אבל לכתחילה אין לשבר המצה ולחזור וללושה ולגלגלה.

סימן תנט סעיף יאעריכה

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ד:

הכלים שמתקנין בהן המצות, והסכין שחותכין בו את העיסה – יגררם תמיד בשעת עשייה, שלא ידבק בהם הבצק. ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב, לחזור ולתקן בהם פעם שנית. וזהו עדיף טפי ממה שנוהגין לגרדן, כי אי אפשר לנקותן היטב על ידי גרידה. והמחמיר יגרדן ואחר כך ידיחן.

עד כאן לשונו. ואצלינו מגרדין בחתיכות זכוכית, דמתגררת היטב. ואנו אין נוהגין כלל בהדחת מים.

סימן תנט סעיף יבעריכה

וכתב עוד שביום טוב מותר לגרד על ידי אינו יהודי, דהגרידה שבות, ואמירה לאינו יהודי שבות, והוי שבות דשבות במקום מצוה ומותר. ואם ליכא אינו יהודי – יטילם בצונן, או יתנום לתנור שיאפה הבצק שעליהם. והעריבות מותר להדיח בעצמו, שהרי ראוים לאיזה תשמיש של אוכל נפש, ומותר ביום טוב. וכן כל כיוצא בזה.

וכתב עוד שיש ליזהר בעריבה שלשין בה, שלא יהא שום גומא או סדק שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש בו מתערב בבצק. ולא יתן העריבה על כר או כסת צמר בשעת הלישה, שמחמם העריבה. אבל על של עור – שרי. עד כאן לשונו.

ואצלינו אין אופין ביום טוב. אמנם כשאופין ביום טוב, וכן בערב פסח אחר חצות – צריך לבטל הפרורי חמץ קודם שיחמיץ. וכך נהגו לומר: "פרורים הפקר". ודווקא קודם שיחמיץ, דאחר כך אינו ברשותו. ועיין בסימן תס סעיף ה.

סימן תנט סעיף יגעריכה

המגלגל שקורין קאצילק"א, אצלינו הם של עץ חלקים. ויש מצפין במתכות, ויש של אבנים, ויש של זכוכית. והם חלקים ומקררים. וכן השולחן שמגלגלין עליו – יזהרו שיהא מדף אחד, כדי שלא יהיה סדק. ויראו שיהא חלק. ויש שמגלגלין על מתכת, ויש על אבנים, וטוב ויפה הוא כידוע.

אך על נייר לא יגלגלו, כי הנייר מתנדנד, ואינו יפה לגלגל. והמגלגלין על נייר – אסור לגלגל על אותו נייר מצה אחרת, כי הבצק מתדבק הרבה לנייר. וצריך לכל מצה נייר חדש, או על צד האחר. אך יותר טוב לגלגל על השולחן מעל נייר.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן יג: מזרק שנסדק בשפתו, וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה, ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם, עיין שם. ויש להרחיק את עצמו מעריבה או ממרדה שיש בה סדק. ומה שכתב מסדין – לא ידענו מה הוא. עיין שם).

סימן תנט סעיף ידעריכה

ודע שאף על פי שיש שיעור לחימוץ כדי הילוך מיל כמו שכתבתי, מכל מקום אם רואים בבצק סימני חימוץ – אסור מן התורה אף שאין בו הזמן שנתבאר. ואלו הן סימני חימוץ:

  • כגון שנעשה סדקים בהעיסה, ואפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה, אלא אחד הולך הנה והאחד הולך הנה – הוה חמץ גמור, וחייבין עליו כרת.
  • ואם אין בו סדק אלא הכסיפו פניו, כלומר שנשתנה מראיתו כאדם שעמדו שערותיו – הוי גם כן חמץ, אלא שהאוכלו פטור מכרת.

וכן אם התחילו בשני עיסות כאחד, והאחת נתחמצה – אסורה גם השנייה אפילו אין רואין בה סימני חימוץ, ואפילו לא שהתה שיעור מיל, משום דוודאי החמיצה. ויזהרו שלא להניח מצה אחת על חבירתה, דבכך ממהרין להחמיץ.

כללו של דבר: שצריכין הרבה זהירות וזריזות במצה.

סימן תנט סעיף טועריכה

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:

אם האשה שהיא לשה, מקטפת היא במים – לא תקטף באותן המים שמצננת בהם ידיה, מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה. אלא יהא לה כלי אחד מלא מים שתקטף בו. ומיהו בעברה ולא צננה ידיה – מותר. ואם לש אחר זמן איסור חמץ אלו המים, עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה – לא ישפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ.

עד כאן לשונם. אבל קודם זמן איסורו – לא חיישינן לזה (עיין ט"ז סעיף קטן ה). ועכשיו לא ידענו כלל מקטיפת מים. ואדרבא הנשים שומרות שלא יבואו מים על העיסה, ועושין זה מפני העדר ידיעתן בדין זה, שאדרבא המים הצוננים מעכבין החימוץ. ונראה לי דמפני שהמצות שלנו דקין – לכן אינן צריכות לקטיפת מים.

סימן תנט סעיף טזעריכה

ודע דאם שני בעלי בתים אופין בתנור אחד, ויכול להיות שיתחלפו המצות של זה לזה, נכון שיאמרו: "כל מי שיגיע מצה שלי לידו – יהיה לו במתנה" (בית יוסף ומגן אברהם סימן תנב סעיף קטן ה). וכן אם יש חשש בהריחים או בחנות שנתחלף של זה לזה – יאמרו גם כן כן (שם), כדי לצאת מחשש מצה גזולה, כמו שכתבתי בסימן תנד. אמנם בדיעבד גם בלא אמירה – מסתמא מחלו זה לזה. אך אצלינו אין אופין שנים בתנור אחד.