ערוך השולחן אורח חיים תנה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין "מים שלנו"
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תנה סעיף א עריכה

דבר פשוט הוא שמים חמים כשילושו בהם עיסה – יביאוהו לידי חימוץ, ואפילו אין חמימותם רק כחמימות הרוק. ולכן אסור ללוש המצה שעל כל ימי הפסח רק במים צוננים.

ואף על פי שבמקדש כל המנחות נלושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו (מנחות נה א), אך שאני כהנים דזריזין הן. אבל לא כן אנחנו, ואסור לנו ללוש בפושרין אלא בצוננין. ואף בצונן החמירו חכמינו ז"ל בסוף פרק "כל שעה" ואמרו: אשה לא תלוש אלא במים שלנו, כלומר: שנשאבו, ועבר עליהם הלילה אחרי שאיבתן. ויש בזה טעמים שונים.

סימן תנה סעיף ב עריכה

רש"י ז"ל פירש לפי שבימי ניסן המעיינות עדיין חמין כבימי החורף, לפיכך צריך לצננם לילה אחת לאחר שנתלשו ממקומם. וכן מימי הנהרות צריכין גם כן צינון לילה אחת, לפי שהכה עליהם אור השמש ביום.

והנה לטעם זה עיקר הקפידא שכל הלילה יהיו המים תלושים, וישאבם קודם הלילה. ויכול לשואבן ביום באיזה עת שירצה, רק שיעברו עליהם הלילה בתלוש. וקודם אור היום אסור ללוש בהם.

ויש שכתבו שעיקר הקפידא הוא מחצות הלילה, לפי שאז רוח צפונית מנשבת ומקררת. ולכן בדיעבד אם אפילו שאבן בלילה, רק קודם חצות – מותר ללוש בהן למחר.

ונמצא דלשיטה זו אין עיכוב בשאיבה בבין השמשות, ורק לכתחילה הוא. אבל בדיעבד אפילו שאבו ביום או בתחילת הלילה – מותר. אבל כנגד זה יש חומרא לפי שיטה זו, שהמים צריכים צינון לילה אחת.

סימן תנה סעיף ג עריכה

אבל רבינו אליעזר ממיץ כתב הטעם: לפי שבלילה כל מעיינות ונהרות הם חמין, לפי שהחמה מהלכת תחת אופק הארץ הנראה, ולכן מחממת בלילה את המעיינות והנהרות, ולכן בעלות השחר רואין כמו עשן על הנהרות.

ולכן אין להמים להיות בלילה במעיין או בנהר אפילו בתחילת לילה, אלא קודם תחילת הלילה לשאבן. ואף שבלילה העבר היו במעיין ובנהר, אך ביום נצטננו בהיותם במקור. אבל כששאבום בלילה, אף שנניח אותם למחר ולכמה ימים – אינו מועיל, מפני שהוציאן חמין. והצינון אינו מועיל להם אלא בהיותם יום שלם בנהר ובמעיין, שיצטננו מהחימום דלילה. ולכן כשם שבלילה אסור לשואבן – כמו כן ביום, מפני שאנו מצריכין יום שלם לצינון ובהיותם במקורן.

ולשיטה זו אין השאיבה רק בבין השמשות, בשעה שאינו לא יום ולא לילה. וכנגד זה יש קולא לשיטה זו, שמיד ששאבן יכול ללוש בהם את העיסה, ואינם צריכים המתנת לילה כלשיטת רש"י.

סימן תנה סעיף ד עריכה

ולכן לכתחילה, כדי לצאת ידי שני הדעות – צריך לשאוב המים בין השמשות, כדי שיתקררו שתים עשרה שעות במקורן; ועל כי אי אפשר לצמצם – לכן יהיה קרוב לבין השמשות. ולא יאפו בהן עד אור הבוקר, בין שהם מי בארות, או מי מעיינות, או מי נהרות. ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה. ואם הזמן חם – יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר – יניחם באויר, כי אז המרתף חם. ואצלינו על פי רוב הזמן קר.

ומכל מקום באויר אין להניחם, דהשמש תזרח עליהם. ולכן נוהגים להעמידם בפירהוי"ז, שאין שם היסק והקור שולט שם. ומעט מכניסין לבית ללוש בהן, וכשיכלו – מביאין מהפירהוי"ז עוד. ובלבד שהפירהוי"ז יהיה עליה גג, שלא יכה השמש על המים.

סימן תנה סעיף ה עריכה

לכתחילה יותר טוב כששאבן להכניסן מיד לבית, למקום ששם ילינו הלילה, כמו שכתבתי. ומכל מקום כשמוליכן לבית תחת אויר הרקיע – יש לכסותן. ולא מפני החמה, דהא כבר שקעה החמה, אלא שלא יפול בהן דבר.

אמנם אם לא הכניסם מיד לבית אלא באויר, מכל מקום צריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש, ואפילו ביום המעונן, דהשמש מכה דרך סדקי העננים. וכך אמרו ביומא (כח ב): יומא דעיבא כולה שימשא, עיין שם.

ומכל מקום אם לא הכניסם בהשכמה, ועמדו כך תחת אויר הרקיע אפילו מגולים, אם לא עמדו כל כך עד שהוחמו לפי הראות – אין זה מזיק, אפילו עמדו בשמש (מגן אברהם סעיף קטן ב). וזה תלוי לפי ראות עיניו. ויש מי שכתב דכשעומדים בבית – טוב יותר שלא יכסה המים, כדי שיהיה האויר שולט (ח"י סעיף קטן ב).

סימן תנה סעיף ו עריכה

ואם לא הכניסם בין השמשות אלא בלילה או בעוד היום גדול, ואין לו מים אחרים – יש להתיר בדיעבד אחר שתים עשרה שעות (ח"י סעיף קטן א) כשיטת רש"י. וכן כיון שאי אפשר לצמצם את הבין השמשות – מוטב יותר להקדים קצת מלאחר קצת (שם בשם מהרי"ל ועיין ט"ז).

וכשאופין ביום ראשון – בהכרח להכין לכתחילה המים ביום חמישי בין השמשות, דבערב שבת ושבת אי אפשר בבין השמשות. וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

וכשחל פסח באחד בשבת – יש לשאוב המים אור שלושה עשר, דהיינו ליל חמישי.

עד כאן לשונו. וזהו כמו אצלם, שהיו אופין בליל פסח כשחל יום ראשון ביום ראשון. ואם שכח לשואבן ביום חמישי – ישאוב בערב שבת מבעוד יום קצת, או יאמר לאינויהודי לשאוב בין השמשות (מגן אברהם סעיף קטן ד).

ונראה לי דזהו כשחל פסח ביום ראשון, כמו שכתבתי. אבל אצלינו, שאופין כמה שבועות קודם הפסח בבתי אופים, אם לא הכין מים ביום חמישי – לא יאפה ביום ראשון כלל, אלא ביום השני. וישאוב ביום ראשון בין השמשות כדינא. ויש מקילים (שערי תשובה סעיף קטן ד).

סימן תנה סעיף ז עריכה

לכתחילה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות, מפני שבניסן החמה מהלכת תחת הארץ, והבארות חמים. אמנם בזמן שהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים – טוב יותר לשאוב מבארות, דבנהר לעולם חמין מפני השלגים והגשמים.

ועל כי במדינותינו לעולם כן, לכן אנו שואבין תמיד מבארות. וזהו לא לעיכובא, דבמקום שאין שם רק נהר – שואבין מן הנהר תמיד. ובמקום שאין שם רק בארות – שואבין מבארות תמיד.

ודע דאף על פי שהמנהג לשפוך המים בעת המת או בשעת התקופה – אין לעשות כן במים שלנו, דאין לשופכם, דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ואצלינו בשעת התקופה אין מנהג כלל לשפוך המים, רק יש שמשימים ברזל. ולכן יזהר שלא להשים הברזל בידו לתוך המים, דהיד מחממת.

סימן תנה סעיף ח עריכה

לכתחילה יש להדר ששאיבת המים למצה, ובפרט למצה של מצוה, יהיה על ידי ישראל גדול. ושבעת השאיבה יאמר "לשם מצת מצוה". ולא ישאבו על ידי אינו יהודי ולא על ידי קטן כדי לחבב המצוה.

ולמצת מצוה נוטלין מים מיוחדים, ובכלי מיוחדת. ורבינו הרמ"א כתב שנוהגין ליקח כלי חרס חדשים, ואין לשנות המנהג. ובשל עץ אין להקפיד. עד כאן לשונו.

ואצלינו שואבין בשל עץ או בשל מתכות. והדליים של מתכות הצבועים – אין קפידא, כי אין בהם חשש חימוץ בזמן הזה. ועוד: דצונן ולשעה קלה – אין חשש בכל ענין.

סימן תנה סעיף ט עריכה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

יש אומרים שמים המכונסים בסיסטירנ"ה – מותר ללוש בהן סמוך לשאיבתן. ואין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק.

עד כאן לשונו. וזהו מים המכונסין בבנין גדול, ומשם הולכים המים דרך צנורות לשארי מקומות. והבנין הוא בנוי בגג ורצפה ודפנות, ואין החמה נכנס לתוכה. ולכן אמרו שמותר ללוש בהם מיד. ואין להקל רק בשעת הדחק. אמנם יש שלפעמים אינם קרים, ואסור ללוש בהם. וכן המים שעל ידי הצנורות בערים הגדולות – דינם כמי בארות, וצריכין לשואבן בין השמשות. והמים המעטים שבראשם – ישפכם, כי הם אינם קרים. וכן בהפלאמפע"ס – ישפוך מקצת מים הקודמים מטעם זה, דמפני שנשארו שם נתחממים קצת.

סימן תנה סעיף י עריכה

עוד כתב בסעיף ד:

מים שלא לנו, שנתבטלו חד בתרי במים שלנו – לשין בהם.

עד כאן לשונו, דבכי האי גוונא – וודאי גם הם נצטננו הרבה. ולאו דווקא חד בתרי, אלא שתהא הרוב ממים שלנו (מגן אברהם סעיף קטן טו). ויש מתירין גם לערב לכתחילה מים שלא לנו עם מים שלנו, דאין זה כמבטל איסור לכתחילה, שהרי אין בזה איסור אלא שצריכים צינון, ובכי האי גוונא נצטננו (שם).

והאידנא מקילים הרבה בענין זה דתערובת מים שלא לנו במים שלנו, מפני שאופין הרבה כיכרים של קמח פסח ביום אחד, ונתמעטו המים שלנו, ובהכרח לערבן. ועוד: דמפני שאצלינו במדינות הצפוניות אנו רואים בחוש שהמים קרים מאוד קודם הפסח, ולכן מקילים בהתערובות.

סימן תנה סעיף יא עריכה

אם עבר ולש העיסה במים שלא לנו, הרי"ף והרמב"ם בפרק חמישי דין יד אוסרין גם בדיעבד, וכן כתב הבה"ג. אבל רש"י והרא"ש התירו בדיעבד.

ויש אומרים דבשוגג – מותר, ובמזיד – אסור. ובשעת הדחק כגון שאין לו מים אחרים – מותר ללוש בהם כשהיה בשוגג. ואם כבר עבר ולש במים שלא לנו בשוגג – מותר אפילו שלא בשעת הדחק, והיינו שיש לו מצה אחרת. מיהו זהו וודאי שלא יקח מצות אלו למצות מצוה בלילה הראשונה, שאינם מהודרים. ולבד זה יש מהראשונים שאומרים דכל עיקר האיסור ממים שלא לנו הוא רק על מצת מצוה, כמו שכתב הטור בשם הרי"ץ גאות והעיטור, עיין שם.

ודע דמי גשמים לא הוזכר כלל בדין זה. ונראה לי דמי גשמים צריכין וודאי שהייה שתים עשרה שעות, שאנו רואים בחוש שכמה פעמים יש בהם קצת חמימות.

סימן תנה סעיף יב עריכה

דבר פשוט שאסור ללוש במים חמין, אפילו רק נתחממו בחמה. ואפילו חמין שכבר נצטננו – אסור ללוש בהם (מגן אברהם סעיף קטן יב), מפני שעדיין נשאר בהן כוח החמימות קצת. וכן אסור ללוש במים שנתנו בדוד גדול שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש, אף על פי שעתה אינו מתחמם – מכל מקום מים צוננים שנותנים לתוכו נעשו פושרין, מפני שמחזיק חמימות לאיזה ימים.

ואם עבר ולש במים אלו אפילו בשוגג, ואפילו בשעת הדחק, וגם שלא למצת מצוה – אסור בדיעבד. ולא דמי למים שלא לנו, שהוא חומרא בעלמא. אבל באלו יש חשש גדול מחימוץ ממש, ולכן אין להם שום היתר בשום פנים. וכן הדין כשלש במים פושרין, ואסור גם בדיעבד.

סימן תנה סעיף יג עריכה

אסור ליתן מלח במצה, מפני דהמלח מחמם העיסה, וכן פלפלין. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ואפילו בדיעבד – אסור. וכן כתב המרדכי דהאוכל מצה מלוחה – כאוכל חמץ, עיין שם.

אמנם אם נפל גרגיר מלח לתוך העיסה – אין לאסרה, דזה הגרגיר לא תחמצה, ורק יזהר לאפותה מיד. ואם לש המצה בקצת[1] ושומשמים ומיני תבלין שאינן חריפים – אין לאסור המצה, כיון שיש בה טעם מצה.

ומיהו למצת מצוה – אין יוצאין בה, דאין זה "לחם עוני". ומכל מקום לכתחילה אסור ליתן בהעיסה שום תבלין, לפי שיש בהם קצת חידוד, ומחממין העיסה. ורק מלח ופלפלין גם בדיעבד אסור.

ויש מי שאומר דפלפל – אפילו קורט אחד מחממת כל העיסה, וכן סיד כיוצא בזה (מגן אברהם סעיף קטן יט). וזהו כשנלוש בתוכו, אבל נפל על העיסה – יסלקנו (שם). וכן זנגבי"ל, ונעגעלא"ך, וכרכום שקורין זאפרע"ן – הם חדים מאוד, ואוסרים אפילו במעט מהם כשנלוש בהעיסה (שם).

הערות עריכה

  1. ^ נראה לענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל "קצח" בחי"ת, והוא מין תבלין. ועיינו בדף השיחה