ערוך השולחן אורח חיים רס

קיצור דרך: AHS:OH260

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הכנת הרחיצה והחיפוף לכבוד שבת
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

כתיב: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" ודרוש חז"ל בשבת (כ"ה:): 'ותזנח משלום נפשי' - זו הדלקת נר בשבת, 'נשיתי טובה' - זו בית המרחץ או רחיצת ידים ורגלים בחמין ערב שבת.

ולכן נהגו רוב ישראל לילך למרחץ בערב שבת, מפני כבוד השבת. ויש נוהגים לטבול גם במקוה מפני קדושת שבת, ואשרי חלקם, דבזה ממשיכים עליהם שפע קדושה משבת קדש, וגם לובשין כתונת לבן לכבוד שבת.

סימן רס סעיף בעריכה

וזהו שכתבו הטור והש"ע: "מצוה על כל אדם לרחוץ כל גופו בחמין בערב שבת, ואם אי אפשר לו ירחץ פניו ידיו ורגליו" ע"ש.

ובגמרא לא הזכירו 'פנים', דזהו מילתא דפשיטא, שהרי בלאו הכי שנינו שם (נ':): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונו" ע"ש. וכן איתא שם על רבי יהודה, שבכל ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ע"ש.

וזה שלא כללו הפנים ב'נשיתי טובה', לאו משום דאין צריך הפנים, אלא דפנים אינו בכלל הטובה. כלומר דידים ורגלים בחמין לעת ערב היה רפואה, כדאמרינן שם (ק"ח:): "טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קלורין שבעולם" ע"ש, והפסוק לא מיירי בערב שבת, לפיכך לא אמר 'פנים'.

והנה זהו וודאי דמרחץ לרחוץ כל גופו יותר מצוה מרחיצת פניו ידיו ורגליו, וזה שרבי יהודה לא עשה כן, וראיתי מי שטרח בזה. (א"ר סק"א) ולי נראה הטעם פשוט, משום דרבי יהודה היה לו כאב ראש, כדאיתא בנדרים (מ"ט:), ומי שיש לו כאב ראש אין ביכולתו ליכנס למרחץ מפני החמימות, ולכן לא רחץ ראשו גם כן.

סימן רס סעיף געריכה

אמרינן בשבת (ס"א.): כשהוא רוחץ - רוחץ של ימין ואחר כך רוחץ של שמאל, כשהוא סך - סך של ימין ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחלה, מפני שהוא מלך על כל האברים ע"ש.

ואם כן גם ברוחץ כל גופו, צריך לרחוץ הראש תחלה מטעם זה. ומה שלא הזכיר זה ברחיצה, נראה לי משום דרוב רחיצה שבזמן הש"ס היתה באמבטי, כדתנן בנדרים (מ"א:): "ורוחץ עמו באמבטי", ולפי זה בהכרח שרגליו נכנסים תחלה לתוך המים, ולכן אומר ברחיצה רק על הידים של ימין ואחר כך של שמאל.

ולפי זה הרוחץ שלא באמבטי ירחוץ מקודם הראש עם הפנים, ואחר כך הלב שהוא קודם במעלה לכל האברים אחר הראש, ואחר כך יד ימין ואחר כך של שמאל, ואחר כך הרגלים מתחלה של ימין ואחר כך של שמאל, וכן יעשה בסיכה של בורית שקורין זיי"ף.

סימן רס סעיף דעריכה

אמרינן בנדרים (פ"א.): "עירבוביתא דרישא - מתיא לידי עוירא, עירבוביתא דמאני - מתיא לידי שעמומיתא, עירבוביתא דגופא - מתיא לידי שיחני וכיבי". כלומר כשאינו מסרק ראשו תמיד - יבא לסמיון עינים, וכשאינו מכבס בגדיו תמיד - יבא לידי זוהמא ויהיה בשיעמום ותמהון לבב, וכשאינו רוחץ גופו תמיד - יבא לידי שחין,

ואמרינן בפסחים (קי"א:): מי שמסרק ראשו יבש - יבא לידי עוורון, ומי שלובש מנעלים על רגליו בעוד שרגליו לחים - גם כן יבא לידי עוורון ע"ש.

ולכן נהגו כל ישראל לרחוץ גופו בערב שבת, ולסרוק הראש אחר רחיצה, וללבוש חלוק לבן, וינצל מכל הג' רעות שחשבנו, והוא עונג שבת.

סימן רס סעיף העריכה

נכון לחתוך הצפרנים בערב שבת, ולגלח הראש כשצריך לכך יגלח או יספור בערב שבת, ולא יגלח אחר זמן המנחה אם הגיע זמנה ולא התפלל עדיין, כמ"ש לעיל סימן רל"ב. וגם במרחץ אסור כמ"ש שם, אך העולם מקילים בזה, מפני שאינו דומה מרחץ שלנו למרחץ שלהם, שהיה בו הבל רב וסכנה מפני שהיה נסוק מתחתיו, מה שאין כן במרחצאות שלנו.

ולעיל בסימן רל"ב כתב רבינו הרמ"א היתר לעניין אכילה ע"ש, ואנחנו כתבנו שם סעיף ט"ו היתר על פי הירושלמי ע"ש, וממילא דהוא הדין לעניין מרחץ, אף אם לא נחלק בין מרחץ שלנו לשלהם.

סימן רס סעיף ועריכה

יש שכתבו על פי צוואת רבי יהודה חסיד, שלא לגלח ולא ליטול צפרנים בראש חודש, אפילו חל בערב שבת (מג"א) מפני הסכנה. (באה"ט) ויש שכתבו שלא לקוץ צפרני ידים ורגלים ביום אחד, (שם) ויש שכתבו שלא לגלח ולא לקוץ הצפרנים ביום ה', מפני שמתחילין ליגדל בשבת. (מג"א) וזהו נגד משנה מפורשת בתענית, (פרק ב' משנה ז'), דאנשי משמר היו מגלחין ביום ה', וגם איזה איסור הוא שמתחילין ליגדל בשבת, אלא דמפני כבוד שבת נכון יותר להסתפר בערב שבת. אמנם אם יודע שבערב שבת לא יהיה לו שהות, ביכולתו בפשיטות לגלח ולקוץ ביום ה'.

וגם כתבו שכשנוטל צפרניו לא יטול אותן כסדרן, ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע, וסימן לזה דבהג"א בשמאל ובדאג"ה בימין, וכתבו שהאריז"ל לא הקפיד על זה והיה מלעיג על זה, (מג"א) ומכל מקום כדאי ליזהר לכתחלה. (שם) וכל אלו הדברים אין להם שום מקום בדין, ומאן דקפיד - קפיד, ודלא קפיד - לא קפיד. ויקוץ מקודם הצפרנים של יד ימין ואחר כך של שמאל, ובשם הכלבו הביאו להיפך, ליטול תחלה של שמאל, (א"ר סק"ו) ולא ידעתי טעמו.

ויזהר לבלי להשליך הצפרנים ארצה, דשמא תעבור אשה עוברה ותפיל. (מועד קטן י"ח.) ולכן במקום שאין אשה מצויה, כמו בבית המדרש - לית לן בה. (שם) וכן אם הצפרנים נזוזו ממקומן הראשון שהשליכם שם - גם כן לית לן בה. (שם) וכן אם חתך בהסכין אחרי זריקת הצפרנים איזה דבר - גם כן עברה הקפידא. (נדה י"ז.) ואמרו שם שצפרנים: חסיד - שורפן, צדיק - קוברן, ורשע - זורקן. וכל דברי חז"ל נאמנו מאד, והמה עניינים סגוליים שנעלמה מטבע השכל.

ופשוט הוא דכל דברים אלו: רחיצה וחיתוך צפרנים וגילוח - טוב יותר לעשות אחר חצות, דיותר ניכר שהוא לכבוד שבת. ומכל מקום אם עשה קודם חצות - גם כן טוב, דכל שעושה בערב שבת - ניכר שהוא לכבוד שבת, וכן מפורש בנזיר (ה'.) ע"ש. ויש שמאחרין הרבה המרחץ והמקוה, ואומרים שכן הוא על פי הקבלה, וטועים הם, ויש לגעור בהם. ואדרבא, דאם רק אחר חצות - מצוה להקדים. (ואין סתירה מרמ"א סוף סימן רס"ב)

סימן רס סעיף זעריכה

שנינו במשנה (ל"ד.): "ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". דזה לא שייך בלשון שאלה, שהרי רואה שלא הדליקו. ואצלינו יש לומר 'הפרשתם חלה', ונשים שלנו זריזות ואין ממתינות על אמירת בעליהן. וצריך לומר בלשון רכה ובניחותא, (גמרא) וגם יזהירם לפסוק ממלאכה. ועירובי חצירות כשצריך - עושה בעצמו ואינו סומך על אחרים.