ערוך השולחן אורח חיים רטו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רטו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין עניית "אמן" אחר הברכות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן רטו סעיף א

השומע אחד מישראל שמברך איזה ברכה, אפילו לא שמע כל הברכה אלא סופה - חייב לענות 'אמן', אפילו הוא אינו חייב בברכה זו.

ומעשה באחד מן הגדולים שלמד אצל רבו, ותינוק אחד אכל פירא ובירך עליה בקול, וזה הגדול לא ענה 'אמן' ונזף בו רבו נזיפה גדולה כמו שמבואר ביורה דעה סימן של"ד, ונהג נזיפה ואחר כך פייסו ומחל לו באופן שידרוש לכל העולם כמה גדול העונש מהשומע ברכה ואינו עונה 'אמן', וסיפר לו מעשה נורא מעניין זה (לבוש בהקדמה).

ולבד זה גם כששומע שעושין 'מי שבירך' לאחד נכון לענות 'אמן', ובזה מקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ולכן עונין 'אמן' אחר הרחמן (מג"א סק"ג).

סימן רטו סעיף ב

אבל אם היה המברך כותי שעובדים להר גריזים או אפיקורס או תינוק שאינו יודע כלל מה שאומר, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות - אינו עונה 'אמן' אחריו. וכן אין עונין 'אמן' אחר תינוק בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקונן ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת הלימוד.

אבל הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש, אלא יאמר 'השם', וכן יאמר 'אלקינו'. וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות, לא יפרש השם אלא יאמר 'השם', ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים.

אבל תינוק המברך לפטור את עצמו ומבין מה שאומר והגיע לחנוך - עונים אחריו 'אמן', וכן אחר תינוק המפטיר בבית הכנסת - עונים אחריו 'אמן'. ונראה לי דתינוקת שאינה בת חנוך אין עונין אחריה אמן עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד.

סימן רטו סעיף ג

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ועונין אחר עכו"ם אם שמע כל הברכה מפיו" עכ"ל.

ואמת שנמצא בירושלמי כעין זה, אבל יש חולקים וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק א' ומפירושו למשניות בפרק ח' ע"ש, והירושלמי הוא בסוף פרק ח' דברכות. ונראה לעניות דעתי דאין כוונתו על סתם ברכה הקבוע, אלא שאמר ברכה לאלהי ישראל וכיוצא בזה ע"ש.

סימן רטו סעיף ד

אין עונין 'אמן' רק אחר ברכת אחר ולא אחר ברכת עצמו, והעונה 'אמן' אחר ברכותיו הרי זה מגונה (גמרא מ"ה:).

ונראה לעניות דעתי הטעם דהנה על ידי הברכה נשפע שפע של מעלה, ועניית 'אמן' הוא לחזק הדבר שוודאי כן הוא, ואינו מן הראוי שהאדם יחזיק עצמו שהוא כדאי שעל ידו תלך שפע הברכה, ולכן הוא מגונה, והאחר יכול לומר כן ולא בעצמו.

ורק אחר גמר עניין משנים או ג' ברכות יכול לענות בסופו 'אמן', כמו שאנו עונין בברכת המזון אחר 'בונה ירושלים' שהוא גמר ברכות של תורה, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, ולא נהגו כן בשארי מיני ברכות.

ורבינו הבית יוסף כתב שנהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' ואחר 'ישתבח' ע"ש, ורבינו הרמ"א כתב על זה: "ויש אומרים שאין עונין 'אמן' רק אחר ברכת 'בונה ירושלים' בברכת המזון, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות. ובמקומות שנהגו לענות 'אמן' אחר 'יהללוך' ו'ישתבח' יענה גם כן אחר ברכת 'שומר עמו ישראל לעד'” עכ"ל.

וממילא דבשבת ויום טוב יענה אחר 'הפורס סוכת שלום', אך אצלינו אין המנהג רק בברכת המזון ב'בונה ירושלים', ואולי כדי לעשות היכר בין דאורייתא לדרבנן, ולכן לא נהגו בשארי ברכות כי אין זה חובה אלא היתר, דבסיום מותר לענות 'אמן' אחר ברכת עצמו ולא חובה.

סימן רטו סעיף ה

כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי זה כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו 'אמן'. ואף על גב דאין זה לאו דאורייתא ממש כנשבע לשוא וכמוציא שם שמים לבטלה, דזהו הזכרת השם בלא ברכה, אבל בברכה איסורו מדרבנן (תוספות סוף ר"ה ורא"ש בקדושין פרק א'), וזה שאמרו בברכות (ל"ג.) דהמברך ברכה שאין צריך עובר משום 'לא תשא' אסמכתא בעלמא הוא (שם), מכל מקום איסור חמור הוא עד מאוד.

ויש מי שרוצה לומר דהרמב"ם בפרק א' מברכות דין ט"ו סבירא ליה דהוי דאורייתא (מג"א סק"ו), ואינו מוכרח (אליה רבה סק"ה). ויש מי שכתב שכשהזכיר לבטלה יחלוץ מנעליו וישב על הקרקע ויכניע את עצמו ויבקש מג' שיתירו לו (שם בשם רמב"ן). והמקלל בשם, כגון שאומר 'ייסרך ה' וכיוצא בזה, עונשו גדול מאוד (שם). ולא ירבה בברכות חנם, וכמו שבארנו בסימן ר"ו סעיף י"ב ע"ש (וכל הדינים שכתב המג"א כאן סק"ו בארנו שם).