ערוך השולחן אורח חיים רח

קיצור דרך: AHS:OH208

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכה "מעין שלוש" על שבעת המינים
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט

סימן רח סעיף א

ברכה אחת מעין ג' כך היא נוסחתה בגמרא (מ"ד.) ובטור: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבתינו לאכל מפריה ולשבע מטובה. רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך, ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה (ליתא בטור), כי אתה ה' טוב ומטיב לכל (ליתא בטור), ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה". ובטור נוסף עוד 'ועל הכלכלה' ולא הסכימו לזה הפוסקים, וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג (בית יוסף), וכן מנהגינו ואין לשנות.

ובסידורים נתוסף עוד קודם סיום הברכה: "ונודה לך על הארץ ועל המחיה", וכן מנהגינו לאומרה כדי שתהא מעין חתימה סמוך לחתימה. וברכה זו היא על חמשת מיני דגן הנכללים בחטה ושעורה, ועל חמשת מיני הפירות: גפן ותאנה ורמון זיתים ודבש שהם תמרים גם כן ברכה זו, אלא שמתחלת: 'על העץ ועל פרי העץ', ועל היין: 'על הגפן ועל פרי הגפן', והחתימה: 'על הארץ ועל הפירות', ויתבאר עוד בזה בסייעתא דשמיא בסעיף ו'.

סימן רח סעיף ב

ונקראת 'ברכה מעין ג' לפי שבה כלולים כל ג' ברכות של ברכת המזון. כיצד: 'על המחיה' הוא מעין ברכת הזן, וכן בפירות ויין 'על העץ ועל הגפן'. 'ועל ארץ חמדה' הוא מעין ברכת הארץ, 'רחם' הוא מעין בונה ירושלים, 'כי אתה ה' טוב ומטיב' הוא מעין ברכת הטוב והמטיב שתקנו רבנן.

ובאמת כתב הרמב"ם בפרק ח' שיש שנהגו שלא לאומרו כי אין צריך לומר רק מעין ג' ולא מעין ד', אמנם הטור כתב שכן הוא בכל הנוסחאות, ונקראת 'מעין ג' על ג' ברכות של תורה שבברכת המזון, וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל.

סימן רח סעיף ג

אם ברכת מעין ג' הוא מן התורה כברכת המזון או מדרבנן כשארי ברכות אין הכרע, ומדברי הרמב"ם בפרק ח' שביאר מקודם כל הברכות וגם ברכת מעין ג', וכתב אחר כך בדין י"ב: "כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם... אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים" עכ"ל, מבואר להדיא שאינה מן התורה, שהרי בברכת המזון פסק בפרק ב' שחוזר ומברך מפני שהיא מן התורה (וכן כתב בכ"מ שם).

ויש אומרים שהיא מן התורה (מג"א סימן קע"ב סק"ג), וזהו דעת הטור סוף סימן ר"ט שכתב על דברי הרמב"ם שהבאנו וזה לשונו: "ונראה דווקא ראשונה שהיא מדרבנן... אבל ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא, דמסמיך ליה אקרא חוזר" עכ"ל. ואינו מובן לשון 'מסמיך ליה אקרא', דמשמע אסמכתא בעלמא (בית יוסף).

וגם הסמ"ג כתב שזהו מדרבנן, דאי מדאורייתא נברך ג' ברכות. ובאמת רבן גמליאל סובר כן במשנה (מ"ד.), דסבירא ליה ד'וברכת' קאי על כל שבעת המינין, אבל חכמים פליגי עליה וסבירא ליה ד'וברכת' לא קאי רק אלחם, דכתיב שם: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", ופסוק זה נכתב אחר הפסוק דשבעת המינין, והפסיק בזה לומר לך ד'וברכת' לא קאי רק אלחם, ובכל הש"ס לא מצינו רק דברכת המזון דאורייתא.

והרשב"א בחדושיו (ריש פרק ו') כתב מפורש דהוי דאורייתא ע"ש, וכן כתב הרא”ש (שם סימן ט"ז) דהוי דאורייתא ע"ש. וכיון דהוי פלוגתא דרבוותא הוי ספיקא דדינא, ויתבאר בסוף סימן ר"ט.

(ולרבותינו אלה צריך לומר דהא דאמרינן שם 'ארץ הפסיק העניין' זהו על שלש ברכות ולא על ברכה אחת, והדרישה כתב על הטור דלאו מהאי קרא למדנו אלא מקרא אחרינא או מהלכה למשה מסיני ע"ש, והדוחק מבואר ואין להאריך בזה)

סימן רח סעיף ד

ואין לשאול דאם ברכה זו מדרבנן למה שינו אותה משארי פירות שברכתן האחרונה היא 'בורא נפשות', דהטעם פשוט: דפירות של חמשת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל תיקנו להם ברכה חשובה מעין ג', ולשארי פירות די ב'בורא נפשות', ואף על גב דבברכה ראשונה אין חילוק ביניהם, משום דאי אפשר לחלק ביניהם דכולם פרי העץ הם.

וראיה: דהא בחמשת מיני דגן כשבשלם גם ברכתן הראשונה משונה משל שארי המאכלים, שהרי ברכתן 'בורא מיני מזונות' מפני חשיבותן, וזה אי אפשר לתקן על חמשת מיני פירות, דלא מקרי מזון. אבל בברכה אחרונה ביכולת לתקן ברכה חשובה על כל שבעת המינין, מפני חשיבותא דארץ ישראל.

סימן רח סעיף ה

כתב הטור בשם הר"י שאין לומר: 'ועל תנובת השדה' בפירות וביין, שאין לשון זה נופל אלא במיני דגן, שנאמר: "ויאכל תנובת שדי" עכ"ל. אבל בנוסחת הגמרא והרי"ף והרמב"ם כתוב גם בהם ע"ש, וכן המנהג הפשוט.

ובאמת רש"י פירש על "ויאכל תנובת שדי" - אלו פירות ארץ ישראל שקלין וממהרין להתבשל וכו', הרי שעל כל הפירות קאי. ועוד דשרשו 'נוב', והוא לשון צמיחה וגידול, כדכתיב: "עוד ינובון בשיבה", "חיל כי ינוב", "ומלאו פני תבל תנובה", וכן פירשו המדקדקים שהוא לשון צמיחת הפירי וגידולו כמבואר במאיר נתיב.

סימן רח סעיף ו

וכשמסיים: "על הפירות על הארץ וכו'”: בחוץ לארץ יאמר: 'על הארץ ועל הפירות', ובארץ ישראל יאמר: 'על הארץ ועל פירותיה'. וכן אם אוכל פירות של ארץ ישראל בחוץ לארץ יסיים גם כן: 'ועל פירותיה', וכן להיפך כשאוכל פירות חוץ לארץ בארץ ישראל יאמר: 'ועל הפירות'.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"א בברכה מעין ג' דיין: אינו חותם 'על הגפן ועל פרי הגפן' אלא 'על הארץ ועל פרי הגפן' או 'על הארץ ועל הפירות' עכ"ל, דסבירא ליה דלעניין חתימה יין שוה ככל הפירות. אבל יש חולקין בזה וסבירא ליה דצריך להזכיר גפן גם בחתימה, ולכן יש לומר: 'על הארץ ועל פרי הגפן', דבכהאי גוונא כולי עלמא מודים (ט"ז סקי"ד), וכן המנהג הפשוט. ובדיעבד אם סיים 'על הגפן ועל פרי הגפן' גם כן יצא (מג"א סקי"ז).

וזהו בגמר חתימה, אבל קודם גמר חתימה הכל מודים דצריך לומר: 'ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן'ף ובפירות יאמר: 'על הארץ ועל הפירות' אפילו בארץ ישראל, דדי בגמר חתימה לומר 'פירותיה' (נראה לי).

סימן רח סעיף ז

מזכירין בברכה זו של שבת ושל יום טוב ושל ראש חודש, דכיון דהיא ברכה ארוכה צריך להזכיר בה מעין המאורע כמו בברכת המזון. והיינו דקודם 'ונודה לך' יאמר בשבת: 'ורצה והחליצנו ביום השבת הזה', וביום טוב אומר: 'וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה', ויש אומרים: 'ושמחנו לטובה ביום וכו', ובראש חודש יאמר: 'וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה', ובראש השנה: 'ביום הזכרון הזה'.

ובכולן אם לא הזכיר - יצא ואין מחזירין אותו. אבל של חנוכה ושל פורים אין מזכירין כלל, כיון דגם בברכת המזון ותפ(י)לה אינו מעכב בדיעבד.

סימן רח סעיף ח

אם אכל מזונות ושתה יין ואכל פירות של חמישה המינין, לא יעשה על כל אחד ברכה בפני עצמו אלא יכללם כולם בברכה אחת, ויאמר: 'על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ', שיקדים מחיה לגפן וגפן לפירות. ובסופו יאמר גם כן: 'ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל הפירות, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות'.

ואין זה חתימה בשני דברים שאין לעשות כן, דהארץ מוציאה הכל. ויש אומרים דבכהאי גוונא וודאי די כשיאמר: 'ועל המחיה ועל הפירות', ואין צריך להזכיר של גפן (מג"א סק"כ בשם מרדכי ואגודה).

סימן רח סעיף ט

בחמשת מיני דגן שהם: חטים ושעורים ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, כשעושה מהם פת - מברך 'המוציא', וכשלשם על מי פירות או ביצים - מברך 'מזונות' ובסופם 'על המחיה', אם אינו אוכל מהם כדי קביעת סעודה כמבואר בסימן קס"ח בדין פת הבאה בכיסנין ע"ש.

אבל אם אכל דגן חי, אחד מחמשת המינין או שעשאן קליות צלוי על האש או אפילו בשלן בקדירה עם מים רק הגרעינין שלימים, כמו שבאים מהגורן שלא הוסרה קליפתן (מג"א סק"ה) - אינו מברך אלא 'בורא פרי האדמה' ואחריו 'בורא נפשות', כדתניא (ל"ו.): "הכוסס את החטה - מברך עליה 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובשלו - מברך 'בורא מיני מזונות'”.

והטעם דבאוכלם כהני גוונא אין עליהם שם פת ולא שם מזון, ולא מיירי קרא ד'ואכלת ושבעת וברכת' בהאי גוונא, ואינם אלא ככל פרי האדמה דלא אשתנו לעילויא כפת ומיני מזונות.

אך רבותינו בעלי התוספות נסתפקו שם לעניין ברכתם האחרונה דאינו מבואר בגמרא, ואולי צריכים ברכה מעין שלש. ולכן כתבו שנכון שלא לאכלם אלא בתוך הסעודה וברכת המזון יפטור אותם, או שיאכל עמהם מיני מזונות וגם דבר שצריך בורא נפשות. ואם אירע שאכלם לבדם - יברך 'בורא נפשות' (שם סק"ז), דכן הוא דעת רוב הפוסקים, ובמדינתינו אין אנו יודעים כלל מאכילה זו.

סימן רח סעיף י

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ד': דהא דמברך עליהם 'בורא פרי האדמה' היינו באוכל חטין וכיוצא בהן דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלימים, אפילו קלויין באש אינן ראוין לאכול אלא על ידי הדחק, ואינו מברך לפניהם רק 'שהכל' עכ"ל.

וכפי הנראה במדינתינו גם חטים אין ראויים רק על ידי הדחק, ומימינו לא שמענו שאפילו על ידי הדחק יאכלם, וגם 'קלי וכרמל' דכתיבא באורייתא לא שמענו בחטים שלנו, וצ"ע לדינא.

וכשאוכל קמח יבש או קלוי באש אפילו של חטים, מדינא דגמרא אין מברכין עליהם רק 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות', לא שנא נטחן דק דק לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים. והטעם: דברכת 'האדמה' אבדו כיון שאין צורת הפירי עליהן, ולכלל פת ומזון לא באו ולפיכך ברכתן 'שהכל', וגם זה אין ידוע לנו.

סימן רח סעיף יא

אבל העושה עיסה ומבשל אותם או טגנן - מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'על המחיה' אפילו אכל הרבה כדי קביעות סעודה, ויש בזה פרטים בטיגון ונתבארו בסימן קס"ח, דיש מיני טיגון כשאוכלם בקביעות סעודה מברך 'המוציא' ע"ש.

וקמח של אחד מחמשת המינים כששלקו ועירבו במים או בשאר משקין: אם היה עבה כדי שיהא ראוי לאכילה וללועסו, כלומר שהוא עב שיש בו ממשות אכילה, אפילו אין צריך ללועסו בשיניו שהוא רך (שם סק"ח) - מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'על המחיה'. ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתייה - אין שם אכילה על זה כמו בשכר, ומברך 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות' כבכל מיני שתיות.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב - מברך 'בורא מיני מזונות', וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת 'המוציא' ופטור ממה נפשך עכ"ל.

ופשוט הוא דמיירי שהוא עב שיש בו ממשות אכילה, דאם לא כן בכל עניין מברך 'שהכל' כמ"שץ וזה שכתב: 'ולגמעו' לאו דווקא, וכוונתו לאוכלו (שם סק"ג). וצוקערקע"ס שעושים מצוקער ונותנים בהם קמח - אינם אלא לדיבוק בעלמא וברכתן 'שהכל', אבל לעקא"ך אף על פי שיש בו הרבה דבש והרבה בשמים, מכל מקום עיקרו לאכילתו וברכתו 'בורא מיני מזונות' (ועיין ט"ז סק"ד ודבריו צ"ע ולא נהגו כן ע"ש).

סימן רח סעיף יב

כתב הרמב"ם בפרק ג' דין ד': "קמח של אחד מה' המינין שבשלו בקדרה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן, וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה, וכן כל תבשיל שעירב בו מה' המינין בין קמח בין פת בתחלה - מברך עליו 'בורא מיני מזונות'” עכ"ל, וכעין זה כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ב'.

סימן רח סעיף יג

וביאור הדברים: דמיירי בקמח עב שיש בו ממשות אכילה, ולכן אפילו עירבו עם דברים אחרים שהם רוב נגד הקמח, מכל מקום הקמח עיקר. והכי איתא בגמרא (ל"ו:): "כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות", כלומר אפילו הם מיעוטא נגד שארי הדברים שבקדרה.

וזה לשון הטור: "תבשיל שהוא מחמשת המינין, אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב - מברך עליהם 'בורא מיני מזונות' ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתן מהם בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו - בטילין בתבשיל" עכ"ל.

סימן רח סעיף יד

והרמב"ם לא הזכיר ברכה לבסוף מעין ג', משום דזה לאו כללא הוא, דאף על גב דמזונות מברכין תמיד כשיש אף מעט מהקמח של ה' המינין, מכל מקום ברכה אחרונה ד'על המחיה' אינו אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס מהקמח, ובכהאי גוונא מיירי הטור.

ודבר זה ביאר רבינו הבית יוסף בסעיף ט' שכתב: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה - מברך 'בורא מיני מזונות' ו'על המחיה,' ואם עשה ממנו פת - מברך 'המוציא' וברכת המזון. ודווקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו דגן כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך 'המוציא' כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף 'על המחיה'. ואם בשלו בקדרה מברך תחילה 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות'” עכ"ל.

וזה שכתב בפת באין כזית בכדי אכילת פרס דמברך לבסוף 'על המחיה', ולכאורה היה לברך 'בורא נפשות' כמו בבשלו בקדרה, ויש שהקשה עליו כן (מג"א סקט"ו). אמנם טעמו הוא דכשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן חד דרגא ולא יותר, ולכן בפת דביש כזית בכדי אכילת פרס צריך ברכת המזון, לכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן ל'על המחיה'. ובתבשיל דכשיש כזית בכדי אכילת פרס צריך 'על המחיה', ולכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס 'בורא נפשות' (אליה רבה סקי"ג, ובדרישה תירץ באופן אחר ודוחק ע"ש, וזה שכתב המג"א דאורז גורר ע"ש יתבאר אחר כך בסעיף כ"ג ודו"ק).

סימן רח סעיף טו

וזה שכתב הרמב"ם: "וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וכו'” עכ"ל, ביאור הדברים: דכבר נתבאר בסעיף ט' דכשבישל גרעינין שלימים של דגן שלא הוסרה קליפתן - מברך עליהם האדמה.

ולזה אומר: "הדגן שחלקו או כתשו”, כלומר שלא בישל גרעינין שלימין אלא חלק הגרעינין, כמו כל הגרויפינ"ס שלנו גערשטענ"א האבערנ"א שמגרעין אחד של שעורים או של שבולת שועל נעשה כמה פירורין, וממילא דקליפתן הוסרה מעליהן והם נעשו פירורים קטנים. ואחר כך קאמר: "או כתשן", כלומר אף על פי שלא חלקן אלא כתשן כל כך עד שהוסרה קליפתן, וגם מעצם האוכל הוסר הרבה כמו שהיו כותשין את הגאגעלא"ך או כפערי"ל גרויפי"ן שלנו שטוחנים השעורים בריחים, ואינם נטחנים לפרורים דקים כמו גרויפי"ן, אלא שכל שעורה נכתשת על ידי האבן עד שהוסרה ממנה קליפתה וגם מעצם השעורה הוסר הרבה כידוע, ולכן ברכתן 'מזונות' ולבסוף 'על המחיה'.

ודינם כמו קמח שנתבאר, שאפילו הם המיעוט בתבשיל - ברכתן 'מזונות', ואם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס - מברך לבסוף 'על המחיה'. ואם אין בהם כזית בכדי אכילת פרס - מברך בתחלה 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'בורא נפשות', כמו בקמח של ה' מינים שנתבאר.

סימן רח סעיף טז

ולשון רבינו הבית יוסף בעניין זה צריך ביאור, שכתב בסעיף ב': "ה' מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהן - מברך עליו 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה'. אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו - בטל בתבשיל" עכ"ל.

והנה כל זה כבר נתבאר, אך מה שכתב בראש דבריו: "ה' מיני דגן ששלקן" קשה, דמשמע דאפילו שלקן כשהן שלימים, והא כבר נתבאר דבשלימים ברכתן 'בורא פרי האדמה' (מג"א סק"ב). וכתבו דכוונתו ששלקן כל כך עד שנתמעך ונדבקו זה בזה (שם), כלומר דבכהאי גוונא אפילו בשלן של[י]מים - מברך 'בורא מיני מזונות'.

סימן רח סעיף יז

ועל פי זה שמעתי שיש טועים לומר דכשמבשלים הגרויפינ"ס שלנו, אם אינם נדבקים זה בזה והיינו שיצטמקו הרבה עד שיתדבקו זה בזה - מברכין 'האדמה'. וטעות גמור הוא, חדא דזהו רק כשמבשל גרעינין שלימים ולא בחלקן כגרופינ"ס שלנו, כמבואר בדברי הרמב"ם, וכן לא בכתשן כפערי"ל גרויפי"ן שלנו.

אך לבד זה ברור הוא שנפל טעות קטן בדפוס בדברי רבינו הבית יוסף, ובזה שכתוב: "ששלקן" צריך לומר: "שחלקן", שהרי הוא העתק לשון מהרמב"ם כדרכו בקודש ולמה ישנה דבריו חנם, ואיך לא העתיק מה שכתב הרמב"ם. אלא וודאי שמהחי"ת של 'שחלקן' טעו לשי"ן השני של 'ששלקן'.

ומיהו הדין שחידשו דגם כשבשלן שלימים ונתמעכו ונדבקו זה לזה - גם כן אמת, דבכהאי גוונא וודאי הוסרה קליפתן והוי כחלקן או כתשן (ומצאתי שכן כתב הג"ר זלמן מרגליות ביד אפרים שטעות הוא וכן כתב משם אשל אברהם ע"ש).

סימן רח סעיף יח

ולפי זה כשמבשלין אצלינו לאקסי"ן או פארפי"ל או קרעפלא"ך או גערסטנ"א גרויפי"ן או האבערנ"א או פערי"ל גרי"ץ, אפילו מערבין בהם מיני קטניות כמו ארב"ס בעבלא"ך ותפוחי אדמה שקורין קארטאפי"ל והמה הרבה יותר מהגרויפינ"ס או מהלאקסי"ן וכו', מכל מקום מברכין על התבשיל 'בורא מיני מזונות'. אך לעניין ברכה לבסוף 'על המחיה' צריך לשער אם יאכל מהגרופינ"ס או מהלוקסי"ן וכו' כזית בכדי אכילת פרס מכל התבשיל, וזהו כג' או כד' ביצים - מברך 'על המחיה', ואם לאו - מברך 'בורא נפשות'.

ואין חילוק בין נתדבקו הגרופינ"ס זה לזה או לא נתדבקו ובין נתמעכו או לא נתמעכו, ובנתדבקו ונתמעכו אפילו בישלן של[י]מין - ברכתן 'בורא מיני מזונות'.

ודע דרעצק"א או גריק"א אינן בכלל חמשת המינין וברכתן תמיד 'האדמה', וידוע זה לרוב בני אדם. וכל זה כשנתנו הגרויפינ"ס או הלאקסי"ן וכו' לשם אכילה, אבל אם נתנום לדבק בעלמא בטילין לגבי שארי מאכלים.

סימן רח סעיף יט

דבר פשוט הוא שאם בשלו זופ"א לחולה, או אפילו לבריא שעיקר הכוונה הוא על הזופ"א ונותנים הגרויפי"ן מעט לדבק בעלמא או ליתן מתיקות בהזופ"א או לרפואה - ברכתה 'שהכל'. ואם אפילו כשלוקח בכף הזופ"א מתערב בה איזה גרויפי"ן, הוה טפל. ואם בורר הגרויפי"ן לבדם ואוכלן - מברך 'בורא פרי האדמה' (מג"א סק"ז), וקל וחומר בגריקענ"א גרויפי"ן.

ואין מברכין 'האדמה' על תבשיל של גריק"א אלא אם כן יש הרבה גרויפי"ן בתבשיל, שכוונת התבשיל לשם הגרויפי"ן ולא לשם המרק. וכל שכן בגריקענ"א קאס"א שמברכין 'האדמה', ולא כיש טועין לברך 'שהכל'. וכהני גוונא בכל מיני קטניות או בתפוחי אדמה תלוי מהו כוונתו בתבשיל זה, אם לשם המרק או לשם המאכל (עיין ט"ז ססקי"א מ"ש בטאטארטק"י שהכל ואם זהו גריק"א, דברים תמוהים הם).

סימן רח סעיף כ

ודע שיש אצלינו מיני גרויפינ"ס קטנים עד מאוד ונקראים מנ"א גרויפי"ן, ויש מהם של חטים וברכתן 'מזונות' ויש מהם של גריק"א וברכתן 'בורא פרי האדמה'. וצריך היכר ביניהם כי לפי מראית העין דומין זה לזה, על כן צריך לדרוש עליהם מה המה אלה.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח': "העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלימים וטובים מבושלים כמו חיים - מברך 'בורא פרי האדמה', ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובין מבושלין כחיין - מברך 'שהכל'” עכ"ל.

וזה שכתוב: 'נתמעכו לגמרי' כוונתו כשנתמעכו דרך כלי מנוקב (מג"א סקי"ג) שאין דרך אכילתן בכך (בית יוסף), כמו שיש אצלינו שמסננים הקטניות ונשאר רק מרק עב וקורין לזה גיזייט"א ארבע"ס, או שטחן הקטניות ועשה מהקמח מאכל והוא גם כן רק כמרק עב. אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים, ומברך עליהם 'בורא פרי האדמה' (מג"א שם).

וכן הוא בתפוחי אדמה כשממעכין אותן בכף וקורין לזה קאס"א בולב"א, או מטגנין הממועכין בחמאה או בשומן - ברכתן 'בורא פרי האדמה', וכמ"ש הרמב"ם בפרק ח' לעניין פירות שמיעכן ועשאן כעין עיסה שברכתן 'העץ', וכמ"ש בסימן ר"ב סעיף כ"ד ע"ש, וכהני גוונא בכל המיני תבשילין.

ודע שיש באיזה מקומות מין תבשיל וקורין לזה 'מן', והמה מלוקטים בימות הקיץ בבוקר מהטל ומייבשים אותן ומראיתן כגרויפי"ן, וברכתן 'שהכל' שאינו מין זרעים. ויש עוד מין תבשיל העשוי בפאבריקי"ן וקורין לזה סאג"א והמה עגולים, ולא נודע לי מה טיבן וממה הם נעשים.

סימן רח סעיף כא

אורז הוא ריי"ז ודוחן הוא היר"ז, ואף שיש שנסתפקו בזה אך עכשו נתברר הדבר שכן הוא ואין שום ספק בדבר. ושניהם מין זרעים וראוי שברכתן של שניהם תהיה 'האדמה' כמו על כל הזרעים. אך רבותינו ז"ל פסקו דעל אורז מברכין בתחלה 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'בורא נפשות' (ל"ז.), דמפני שהוא משביע וסועד הלב אמרו כן לעניין ברכה הראשונה (רא"ש שם).

וכן אם אפה פת מאורז מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות', ודעת הרא”ש שגם בדוחן הדין כן, שגם הוא משביע וסועד. אבל אין כן דעת הרי"ף והרמב"ם, ודוחן הוי ככל הזרעים, והכי נהיגא עלמא.

סימן רח סעיף כב

לפיכך הכוסס את האורז - מברך עליו 'בורא פרי האדמה', דלא עדיף מכוסס חטים, ואחריו 'בורא נפשות'. אבל אם בשלו או שטחנו ועשה ממנו פת - מברך עליו 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות'.

וכתב על זה רבינו הרמ"א בסעיף ז': "בישלו עד שנתמעך" עכ"ל, וכוונתו דא(י)לו לא נתמעך כיון שאוכלם שלימים לא עדיפי מחטים שלימים דלא מהני להו בישול לברכת 'מזונות', אלא ברכתן 'האדמה' כמ"ש בסעיף ט' והכי נמי כן הוא.

ומיהו לא דמי, דהאורז כן דרך אכילתם ולא דמו לחטין, וכן כתב הכלבו בשם הר"י וכן נראה דעת רבינו הבית יוסף בספרו הגדול, דבאורז תמיד ברכתו 'בורא מיני מזונות'.

ונראה לי דגם כוונתו של רבינו הרמ"א אינו בנתמעך לגמרי עד שאינה עומדת כל אחת בפני עצמה, אלא כלומר שנתבשלה לגמרי שכל אורז ואורז נתנפח כדרך הבישול היפה. וכמדומה לי שכן מנהג העולם שכל שנתבשל יפה מברכין 'בורא מיני מזונות', וכן הוא עיקר לדינא (האליה רבה סק"ט השיג על הרמ"א וגם המג"א סק"י דעתו כן וכן הגר"א בסקכ"א והט"ז סק"ח נדחק בזה, ולפי עניות דעתי גם כוונת הרמ"א אינו לנתמעך לגמרי ודו"ק).

סימן רח סעיף כג

ועל האורז שנתבשל כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "והוא שלא יהיה מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב - מברך עליו כברכת אותו תבשיל" עכ"ל.

כלומר אף על גב דברכתו 'מזונות' כמו כל חמשת מיני דגן, מכל מקום אין דינו שוה להם, דא(י)לו בהם אף כשהם המועט בהתבשיל מברכין 'בורא מיני מזונות' כמ"ש בסעיף י"ג, אבל אורז כשהוא מיעוטא בטל לגבי שארי תבשילין שבקדרה. ועוד יש חסרון באורז אפילו נגד שארי תבשילין, דהנה בסעיף י"ד נתבאר דאף על גב דהחמשת מיני דגן אף כשהם מיעוטא מברכין 'בורא מיני מזונות', מכל מקום לעניין 'על המחיה' בעינן שיאכל מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"ש.

ובירושלמי פרק קמא דחלה אומר דאורז מיגרר גריר, כלומר דטבע האורז כשהוא מעורב עם החטים נעשה בטעמו כהחטים עצמם, ולזה שנינו בפרק קמא דחלה: "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". ופסקו הרמב"ן והמ"מ דאפילו אין בהחטים כזית בכדי אכילת פרס, משום דהחטים גוררין את האורז, ואם כן הוא הדין לעניין 'על המחיה'.

אך הראב"ד והרשב"א חולקים בזה, ויתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תנ"ג, ולכן אין לעשות בזה מעשה (עיין מג"א סקט"ו שגם הרמב"ם והרא”ש סוברים כהרמב"ן והמ"מ, ומה שהקשה המג"א למה מברך 'על המחיה', שם כבר תרצנו בסעיף י"ד בשם האליה רבה ודו"ק).

סימן רח סעיף כד

אף על גב דפת עומד במעלה נגד כל התבשילין, שמפני חשיבותו מברכין עליו 'המוציא', וגם באורז על כל פנים אינו יורד מחשיבותו, מכל מקום בדוחן ושארי מיני קטניות יורד מחשיבותו, שאם עשה מהם פת - אינו מברך עליו אלא 'שהכל', מפני שאין דרך בני אדם לעשות מהם פת כלל, ויצא מכלל פירא ואי אפשר לברך עליהם 'האדמה', לכן ברכתו 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות'.

סימן רח סעיף כה

אמרו חז"ל (מ"א:): "דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם" ע"ש.

ולכאורה למה טעון ברכה לאחריהם, דאטו ברכת המזון גריעא מברכה מעין ג' או מ'בורא נפשות'. ומזה דקדקו רבותינו דהאמת כן הוא, דאין ברכת המזון פוטרת אפילו הברכות הקטנות ממנה, ואין ברכת המזון פוטרת את המחיה (תר"י).

והטעם נראה מפירוש רש"י שכתב: "דאין ברכת המזון פוטרתן, דלאו מזוני נינהו" עכ"ל, כלומר דברכת המזון פוטרת רק מילי דמזון שהוא הלחם אשר בו יחיה האדם.

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ז: "ברכת שלושה אינה פוטרת 'מעין שלושה', שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו (אם טעה ובירך ברכת המזון). אבל ביין ברכת ג' פוטרתו, שאם בירך על היין ברכת המזון במקום 'על הגפן' – יצא. והוא הדין אם בירך על התמרים ברכת המזון במקום 'על העץ' – יצא, ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים – יצא. ואם נזכר עד שלא חתם ברכת הזן, יתחיל 'ועל שהנחלת לאבתינו ארץ חמדה טובה ורחבה', ויסיים ברכה דמעין שלוש[ה]” עכ"ל.

סימן רח סעיף כו

והטעם שביין ותמרים פוטרת, משום דאינהו נמי זייני. ומכל מקום הדבר תמוה, דהא אנן סהדי דדייסא מיזן יותר מיין ותמרים, ויש מי שבאמת מפקפק על זה מטעם זה (באה"ג). ויש מי שאומר הטעם משום דדייסא אית לה עילויא אחרינא בפת (מג"א סקכ"ה), ומכל מקום אינו מובן מה עניין זה לזה.

ובאמת מדברי הרא”ש בסוגיא דדברים הבאים מחמת הסעודה בשם בה"ג משמע דדייסא ברכת המזון פוטרתו ע"ש, וכן כתב הרשב"א שם לעניין פת הבאה בכיסנין וזה לשונו: "ומיהו לאחריה אינה טעונה ברכה, דברכת המזון פטר לה, דהא נמי מזון הוא, ודין הוא שתהא ברכת המזון פוטרתה וכו'” עכ"ל.

ולכן אף על גב דרבינו יונה פסק דאין ברכת המזון פוטרתן ורבינו הבית יוסף פוסק כן, מכל מקום כיון דמדברי הרא”ש והרשב"א משמע שחולקין, לכן הוה ספיקא דדינא על כל פנים, ואם בירך על דייסא או על פת הבאה בכיסנין ברכת המזון - אי אפשר להורות שיברך 'על המחיה' וצ"ע (גם דעת האליה רבה סקכ"ה נראה כן ע"ש).

סימן רח סעיף כז

עוד כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ג: "אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים - אין צריך לברך על התפוחים 'בורא נפשות' שגם הם בכלל ברכת 'על העץ', שגם הם פרי עץ הם. אבל אם אכל תפוחים ושתה יין - צריך לברך 'בורא נפשות' על התפוחים, וכל שכן אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינים - שצריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים - אין ברכת 'על המחיה' פוטרת את הבשר ואת הדגים" עכ"ל, דכללו של דבר: דאין ברכת 'על המחיה' פוטרת ברכת 'בורא נפשות'.

והנה הטור כתב שדעתו היה דברכת 'על המחיה' תיפטר ליפתן דגם הם זייני, ולא הודה הרא”ש לדבריו ע"ש. וכתבו הטעם משום דלא סעיד, ואין להם שייכות זה לזה (בית יוסף). ועוד דב'על המחיה' לא נזכר מזון, וליפתן אינו מחיה (ט"ז סקט"ז).

ואני תמה ביותר, שהרי אמרינן בעירובין (ל'.) דכל מילי מקרי מזון לבד מים ומלח ע"ש, אם כן ליפטור ברכת המזון לכל מין מאכל, ואי משום שלא נתקן על זה, למה פוטרת יין ותמרים, ועוד אינו מובן מה בין מחיה למזון.

ולכן נראה לי דעיקר טעמו של הרא”ש הוא דכיון דלא נתקנה ברכה זו למין זה אינו יוצא בה, ויין ותמרים שאני משום דמצינו בגמרא שדומין ללחם, דביין מצינו שאומר הש"ס (ל"ה:): "נהמא סעיד ויין סעיד ומשמח". ופריך: אי הכי נברוך עליה ג' ברכות, ומתרץ: לא קבעי סעודה עליה. ובתמרים אומר שם (י"ב.) דאכל תמרים ופתח הברכה בלחם וסיים בתמרים – יצא, ואפילו סיים בלחם - יצא, משום דתמרים מיזן זייני ע"ש. ולכן מה שמצינו בגמרא מצינו, אבל שארי דברים צריך כל אחת להיות כמו שתקנו רבנן ולא ברכה אחרת.

סימן רח סעיף כח

עוד כתב: "שתה יין ובירך 'בורא פרי הגפן' ואכל ענבים - צריך לברך עליהם 'בורא פרי העץ', וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר 'על העץ ועל פרי העץ'. ואם בדיעבד בירך על הענבים 'בורא פרי הגפן' או אחריהם 'על הגפן' – יצא. שתה יין ומים אין לו לברך על המים 'בורא נפשות', שברכת היין פוטרתן, כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים" עכ"ל.

ודווקא כשהיו המשקין לפניו בשעה שבירך על היין (מג"א סקכ"ד). וזהו בשותה יין דרך עראי, אבל בשותה דרך קביעות שתייה, אפילו לא היו המשקין לפניו - אין צריך ברכה (שם). והטעם שיוצאין על הענבים בברכת הגפן, משום דעיקרן של ענבים ליין עומד, ומידי דהוה להעץ כשבירך 'האדמה' שיצא, והכי נמי כן הוא (בית יוסף). ולכן גם אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים - גם כן יצא (שם ומג"א סקכ"ג).

ואם טעה ובירך על היין 'בורא פרי העץ' - לא יצא, וצריך לחזור ולברך 'בורא פרי הגפן' (שם ס"ק כ"ב). ואף שיש חולקים בזה, מכל מקום כן עיקר לדינא מטעם שכתבנו בסעיף הקודם (וכן כתב ביד אפרים).

סימן רח סעיף כט

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י"ח: "לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין ג', אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות. כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו 'על הגפן' או 'בורא נפשות', לא יאכל דבר שברכתו 'בורא נפשות' ודבר שברכתו 'על העץ ועל פרי העץ' ויכלול עמו גם כן 'על הגפן ועל פרי הגפן' מספק" עכ"ל, משום דהוה הפסק בברכה אם אין צריך לזה. ויש מי שאומר דרק לכתחילה אין לעשות כן, אבל בדיעבד יכול לעשות כן כיון שאין תקנה באופן אחר (ט"ז סקי"ט ואליה רבה סקי"ז).

ופשוט הוא דמי שאכל פרי עץ ומסופק אם ברכתו 'על העץ' או 'בורא נפשות' דנכון לאכול דבר שברכתו וודאי 'על העץ' ויפטור את שניהם. ויש מי שכתב דבספק יכול לברך 'בורא נפשות' (לבוש), ולא נהירא דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מבלא ברכה (מג"א סקכ"ו ואליה רבה), ואם אין לו דרך לצאת מהספק לא יברך כלל.