עיקר תוי"ט על סוכה ב

(א)

(א) (על הברטנורא) פירוש לבטל אוהל הסוכה שעליה אע"פ שיש לה גג טפח צריך גם כן שתהיה גבוה עשרה:

(ב) (על הברטנורא) דרבי יהודה לטעמיה אזיל דסבירא ליה דסוכה דירת קבע בעינן. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) כלומר וכל מצוה שאין נשים כו' והכי סיומא דמימרא בגמרא דחגיגה:

(ב)

(ד) (על המשנה) הסומך כו'. פירש"י מטה שלימה. ובהר"נ פירש שהסוכה סמוכה על כרעי המטה וכשהמטה מטלטלת הסוכה מטלטלת עמה. ובהכי מחלק בין מתניתין דהכא למתניתין דלקמן בראש העגלה וכתב דהתם לדברי הכה שנויה דהתם קרקע הסוכה נשאר לעולם אחד בעצמו מה שאין כן הכא שקרקע הסוכה משתנה לפי שהוא קרקע עולם ואינו על גבי המטה. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ופירשו בגמרא מאי מדובללת, מבולבלת:

(ו) (על הברטנורא) והקשה בטור סימן תרל"א. שאי אפשר להכשיר סוכה שחמתה מרובה מצלתה שהרי קנים שאין ביניהם שלשה חשובין כסתום ואפילו הכי לא חשיבי להכשיר בסכך. אם לא שנאמר כיון שיש כאן צל מרובה כשהשמש עומד באמצע השמים רק כשנוטה לצדדין אז החמה מרובה קרינן ביה שפיר צלתה מרובה מחמתה וכן דעת ר"י בתוספ':

(ז) (על המשנה) מרובה. הא כי הדדי פסולה דהכא אלמעלה קאי וריש פ"ק אדלמטה, כדמפרש בגמרא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) דדירת עראי סגי ביה. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ונמצא כשהולך בסוכה משתמש באילן. תוספ':

(י) (על הברטנורא) וכן על גבי בהמה משנה ב' פרק ה' דביצה:

(יא) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי שאם אותן דפנות שהן בידי אדם אינן סמוכות כגון שעומדות מזרח ומערב או צפון ודרום. ויכול לסמוך סככה באותן דפנות עד שאם ינטל האילן הסוכה יכולה לעמוד עולין לה ביום טוב. הר"נ:

(ד)

(יב) (על המשנה) בין האילנות. בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דפנותיה. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) ובגמרא אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאשתמושי באילן. כלומר להניח שם כליו קמ"ל:

(יד) (על הברטנורא) וכתב המרדכי משום דכשנחים וישנים בלילה בהנאה יכולין לעסוק למחר טפי והוי בכלל העוסק במצוה. ורמ"א בסימן ל"ח כתב כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן:

(טו) (על הברטנורא) ה"פ, אם הולכים ביום פטורים ביום וחייבים בלילה ואם הולכים בלילה הוא להיפך. והא קמ"ל שאם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה א"צ למנוע מפני זה. ב"י:

(טז) (על הברטנורא) גמרא. וטעמא נ"ל דדריש דהול"ל בסוכות תהיו, אלא תשבו היינו ישיבה דרך עיכוב והיינו כעין תדורו. תוי"ט:

(ה)

(יז) (על המשנה) מעשה כו'. גמרא מעשה לסתור חסורי כו' וה"ק אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי וחביאו לו לריב"ז וכו':

(יח) (על המשנה) לרבי צדוק. קתני מעשה בר"צ שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה ת"ח שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות. הר"נ:

(יט) (על המשנה) אוכל. פרש"י מאכל ונמצא במקרא ויתן אוכל בערים:

(כ) (על הברטנורא) דר"צ כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה. וידים שניות הן ופוסלות את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא מישתרי במפה דחיישינן דלמא נגע כדאיתא בפרק כ"ה תוספ':

(כא) (על המשנה) ולא בירך אחריו. דדריש כר"י דמ"ב פ"ז דברכות אבל לפניו בכל דהו בעי ברוכי שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. רש"י:

(ו)

(כב) (על המשנה) ארבע עשרה סעודות. מפרש בגמרא דאמר קרא בסכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כו' ורבנן אמרי מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה כו':

(כג) (על הברטנורא) ור"ל מדין סוכה אין כו', אבל ודאי דאסור להתענות ביו"ט, גם בחול המועד ובשבת חייב בג' סעודות:

(כד) (על הברטנורא) בפרק ערבי פסחים. דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות שהרי יצא מהכלל ללמד שאכילת מצה האמור בו רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. רש"י. ומיהו לילה הראשון כתיב בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. גמרא:

(ז)

(כה) (על המשנה) ראשו ורובו. דרך סעודתם בהסיבה היתה על מטות ומסובין על שמאלם ואין אוכלים זקופים ויושבים כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) דהכי אסקינן בגמרא דף ג'. ואתמר התם הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו:

(כז) (על המשנה) משם ראיה. פירש"י בתמיה. ואפשר לפרש בניחותא ומאף הם א"ל חביאו ראיה. דומיא דספ"ח דשבת. ומיהו גם שם נוכל לפרש בתמיה:

(כח) (על המשנה) מצות סוכה. ואף על גב דאינה אלא גזירה שמא ימשך כו' אפ"ה אמרו לו שלא קיים אפילו דאורייתא כ"כ התוספ'. אבל הר"נ פירש שלא קיימת וכו' כראוי וכמצות חכמים:

(ח)

(כט) (על הברטנורא) בגמרא. ופירש"י דאי כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנ'שים ונשים וכתיב האזרח מיומן שבאזרחים להוציא הנשים:

(ל) (על הברטנורא) כלומר ובמ"ו ילפינן לסוכה בג"ש ממצה, דאל"ה קרא למה לי דתיפוק ליה דנשים פטורות דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא:

(לא) (על המשנה) קטן. בגמרא מדרבנן ואסמכוהו אקרא דכל האזרח כל לרבות את הקטנים:

(לב) (על הברטנורא) קשיין דיוקי אהדדי כו' ולשון רש"י כל שניעור ואינו קורא אימא שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבוא אליו אבל קורא ושותק לאו צריך לאמו הוא:

(לג) (על המשנה) מעשה. בגמרא מעשה לסתור דהא קטן צריך לאמו הוה חסורי כו' ושמאי מחמיר ומעש' נמי כו' וכתב הר"נ דשמאי מחמיר לחייב בחינוך אפילו הצריך לאמו כיון דאפשר שכן הדין בכל המצות לחייבו בחינוך כו' ורבנן סברי דכיון שאמו פטורה אינו ראוי לחינוך סוכה:

(ט)

(לד) (על הברטנורא) בגמרא ומסיים נמי אוכל ושותה ומטייל בתוכה וכתב הר"מ וישים ביתו כמו בית השמוש וסוכה כמו בית הדירה:

(לה) (על המשנה) מותר כו'. כתב הר"נ דכיון שהתחיל לאכול אינו מותר לפנות. אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא. אבל אם לא התחיל וכנס בו כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי מצטער משום ריח רע כו' זהו דעתי. אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה:

(לו) (על הברטנורא) סרוחה בלשונם הוא כמו הפסד. הר"מ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע ונ"ל שהוא מלה ארמית. אשר העוה עבדך (שמואל ב יט) די סרח עבדך ואנכי העויתי אנא סרחית. תוי"ט:

(לז) (על הברטנורא) כ"כ הסמ"ג ועיין טור וב"י. ובני מוהרר"א הראה לי בירושלמי לא סוף דבר שתסרח אלא אפילו כדי שתסרח: