עיקר תוי"ט על מעשר שני א

(א)

(א) (על הברטנורא) ובית הלל נמי סברי דממון גבוה הוא לקמן במ"ג פרק ה':

(ב) (על המשנה) ואין ממשכנין אותו. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי:

(ג) (על הברטנורא) ואפילו אם שוקל כדי לחלל על הסלע, מעשר שני, שמא לא יכוון משקלותיו ולא יחלל (ועיין במס' שבת דף כב:). וכל שכן פירות כנגד פירות דאין שוקלין. הר"ש:

(ד) (על הברטנורא) ונראה לי דדוקא לענין לתת במתנה כ. עשר שני, פליגי. אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר, וכשני סתמות מ"א פרק ב' וכמ"ב פרק ג' דמעשרות. תוי"ט:

(ב)

(ה) (על המשנה) הבכור מוכרין אותו. ואם תאמר כיון שהבכור, לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת כי אם נפ. ל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו. הר"מ. ומתניתין בזמן הזה, דבזמן הסקדש אין מוכרין אותו תכ. ים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו כדאיתא בפ"ק דתמורה. וסשום הכי לא מצי קתני שחומ, דתמים שחוט בזמן הזה יקבר, כדתנן סוף פרק ה' דבכורות. תוי"מ:

(ג)

(ו) (על המשנה) יצא העור. לחולין. כולהו נפקא לן ברפ"ב דעירובין. דתניא, בבקר, מלמד שלוקחים בקר על גבי עורו. ובצאן, מלמד שלוקחין צאן על גבי גיזותיה:וביין, מלמד שלוקחין יין על גבי. קנקנו. ובשכר, מלמד שלוקחין תמד כ. שהחסי. ן. ומיתורא דבי"ת דריש. וחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור, וקליפי אגוזים, ילפינן במה מצינו. הר"ש:

(ז) (על המשנה) שדרכן למכור סתומות. כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. תוי"ט בשם הפי':

(ח) (על הברטנורא) ובפרק בתרא דמעשרות מ"ו מפרש, דכן בשמרים:

(ט) (על הברטנורא) ולקמן במ"ה הביא ברייתא, דממעיט מים ומלח מגידולי קרקע, ופירש הר"מ שהמים יסוד פשוט הם, והמלח אדמה שרופה, ומה שהביא הר'ב כאן שממעטים מש משום ולא הוי פרי מפרי, הוא בריתא בעירובין [דף כ"ז]. וצריך לומר דהך ברייתא סברה, שאף על פי שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי, מכל מקום הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין כאילו גדילים ורבים מן הקרקע, איצטריך למעוטינהו משום דלא הוי פירי מפירי, וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים. תוי"ט:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

(י) (על הברטנורא) כלומר דאנן סהדי שלא היה לוקח בהם, ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דילמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו, דאם כן, לקמן במ"ז דמוקי לה הר"ב בברח או במזיד, לוקמיה באינו מאמינו. כן נראה לי. תוי"ט:

(ו)

(יא) (על המשנה) תקבר. אם מתה. כך כתב הר"מ, וכך תנן בפ"ג משנה י"א:

(יב) (על הברטנורא) ולא דמי למשנה ג' דיצא העור לחולין, דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עיניו בבשר. אבל הכא דתקבר, נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר. תוי"ט:

(ז)

(יג) (על המשנה) יאכל כנגדן. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר. וכולה מלתא משום קנסא, כדמוכח בגמרא רש"י פרק ב' דקדושין דף נ"ו.: