עיקר תוי"ט על טהרות ז

(א)

(א) (על הברטנורא) הר"ש. ואין הלשון מדוקדק, שהרי לא מצינו שאוהל מטמא אלא במת כו'. והוה ליה למימר ובגדיהם נכנסים לפיהם, שאז טמא מאוירו:

(ב) (על הברטנורא) ותימה, דלקמן משנה ה' פירש שאין עם הארץ מטמא בהיסט והר"מ לפי גירסתו כתב, שמא יניע הזב. ומכל מקום קשה, אמאי חוששים להיסט, ומאי שנא מהא דפרק ה' משנה ז' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ג) (על המשנה) אשת כו'. דסלקא דעתך שחכמים מודים לר' מאיר באשה, לפי שהיא רבת העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה, קמשמע לן. הר"מ:

(ד) (על המשנה) טמא. וחכמים אומרים דבסיפא, קיימא נמי אדהכא:

(ה) (על המשנה) משמשת. כמו ממשמשת, מלשון כי מששת. הר"ש:

(ה)

(ו) (על הברטנורא) דהיסט ומדרס חומרא יתירה היא, ואין יכולין לעמוד בה. וכעין הא דאיתא בסוף פרק ו' דבבא מציעא. עיין שם. תוס'. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טמא. וקשה, הא תנן פ"ח מ"ה, אשת עם הארץ כו' הבית טהור. ויש לומר, דשאני הכא שהפקיד ביתו לעם הארץ, שאין עם הארץ מקפיד על חבירו. הר"ש:

(ח) (על הברטנורא) ומשום כלי המוקף צמיד פתיל נקט והסיטה, דאינו ראוי למשכב ומושב:

(ו)

(ט) (על הברטנורא) דמיירי בנכרי חשוב שאימתו עליהן. גמרא:

(י) (על הברטנורא) מה שאין כן באיש, שאינו רגיל בזיבות:

(ז)

(יא) (על הברטנורא) דלענין טומאת מגע מאי שנא נכרי ומאי שנא ישראל. הר"ש:

(ח)

(יב) (על הברטנורא) פירוש, מטהרת גופו. אבל הא דפרק ג' דחגיגה משנה ג' דאין צריך טבילה אלא לקודש, איירי שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם אלא מאכילה, ומשום מעלה דקודש חיישינן שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. אבל להצריכם ג"כ הזאה שלישי ושביעי שמא נטמאו במת לא גזרו, מאחר שיודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. כ"מ:

(יג) (על הברטנורא) במקום הטנופת. וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא חיישינן שמא יגעו בטומאה, דאם כן לבעי כל גופו טבילה. ועוד, למה הידים שניות, ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. כ"מ:

(ט)

(יד) (על המשנה) אלא כו'. כלומר, אבל בעני מודה ר' עקיבא:

(טו) (על הברטנורא) וענינו, הומות לאכול [אף] מן הגרגרת.

(טז) (על המשנה) לידע כו'. ואם יכשר בעיניה תאכל ממנו: