משנה טהרות ז ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה ח | >>
מי שהיה טהור, והסיע את לבו מלאכול, רבי יהודה מטהר, שדרך טמאין פורשין ממנו.
וחכמים מטמאים.
היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול, אף על פי שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי, ידיו טמאות, שהידים עסקניות.
מי שהיה טהור, והסיע את לבו מלאכל -
- רבי יהודה - מטהר, שדרך טמאין פורשין ממנו.
- וחכמים - מטמאין.
- היו ידיו טהורות, והסיע את לבו מלאכל -
- אף על פי שיאמר: יודע אני שלא נטמאו ידי,
- ידיו טמאות - שהידים עסקניות.
- אף על פי שיאמר: יודע אני שלא נטמאו ידי,
רצה לומר כהן טהור לאכול בתרומה, אם פנה ממחשבתו מהכין לאכול בתרומה ולא ישמור נפשו, ולא ידע בנפשו גם כן טומאה.
רבי יהודה אומר, הרי היא בחזקת טהרה לפי שהטמאים לא יגעו בו, לדעתו שהוא טהור לאכול בתרומה. וחכמים אומרים, שהוא נטמא בהיסח הדעת לעניין תרומה. וסיבת זה מה שזכר שהידים עסקניות רוצה לומר רבות ההתעסקות, ולפעמים נגע בטומאה והוא לא ידע. וזה מכלל שמונה עשר דבר שגזרו שהידים תפסול את התרומה ואף על פי שלא ידע להן טומאה, כמו שהתבאר בסוף זבים.
והלכה כחכמים:
והסיע את לבו. שהסיח דעתו:
היו ידיו טהורות. בידים מחמיר אפילו ר' יהודה דאפי' יודע אני לא מהני כיון שהסיח דעתו מלאכול: תניא בתוספתא [שם] היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין ואח״כ נמצאת של תרומה הרי זו טהורה ואסורה באכילה מפני שספק טבול יום אמרו לו על הטהורה תלויה היא הרי זו טמאה ואם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה טהורה המשקין טהורין וטמאין בתוך הבית הולכין אחר הרוב ומעשה באשה אחת שסיננה משקין טמאין בתוך הבית ונפל ככר של תרומה ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאוה מפני שהסיחה דעתה מהם. פי' מפני שספק טבול יום ובחזקת חולין היתה ולא שמרה ממנו אבל לשאר טומאות לא חיישינן. תלויה היא. כלומר נולד בו ספק טומאה ומתוך כך נתייאש ולא נזהר לשומרה. הרי זו טמאה דכיון שהסיע לבו ממנה אפילו נודע אחרי כן דמה שאמרו לו תלויה היא טהורה היתה מכל מקום חשובה כטמאה מחמת שהסיח דעתו ממנה אבל אם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה לא הסיח דעתו ממנה ואם נתברר אותו ספק שטהור היה הרי זו טהורה. מפני שהסיחה דעתו מהן כלומר לא רצו לטמא הככר מחמת שהסיחה דעתה ממשקין הטמאין ולא ידעה אם טמאים היו אותן שעל הככר או טהורין דהולכין אחר רוב הטהורין שבבית:
מי שהיה טהור - כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה:
שדרך טמאים פורשים ממנו - הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו:
וחכמים מטמאין - מאחר שהסיח דעתו יב. והלכה כחכמים:
היו ידיו טהורות - בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי:
ידיו טמאות - ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע יג ולאו אדעתיה:
וחכמים מטמאים. פירש הר"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ"ג פ"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו [הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ"מ פי"ג מהא"ה [הלכה ג' בשם מהרי"ק]:
שהידים עסקניות. פי' הר"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ"מ [שם] בשם הרא"ש:
(יב) (על הברטנורא) פירוש, מטהרת גופו. אבל הא דפרק ג' דחגיגה משנה ג' דאין צריך טבילה אלא לקודש, איירי שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם אלא מאכילה, ומשום מעלה דקודש חיישינן שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. אבל להצריכם ג"כ הזאה שלישי ושביעי שמא נטמאו במת לא גזרו, מאחר שיודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. כ"מ:
(יג) (על הברטנורא) במקום הטנופת. וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא חיישינן שמא יגעו בטומאה, דאם כן לבעי כל גופו טבילה. ועוד, למה הידים שניות, ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. כ"מ:
היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול: אע"פ וכו' נ"א ר' יהודה אומר אע"פ וכו'. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קנ"ג דהידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים:
יכין
מי שהיה טהור: שהיה ידוע לכל המצויין אצלו שהוא שומר א"ע בטהרה כדי לאכול תרומה:
והסיע את לבו מלאכול: דאלו הסיח דעתו מלהשתמר בטומאת מת הי' צריך הזאה ג' וז' וטבילה. ואלו הסיח דעתו רק מלהשתמר משאר טומאות. ודאי היה צריך לכ"ע טבילה והע"ש [רמב"ם מאהט"ו פי"ג ה"ג]. אבל זה לא הסיח דעתו מלהשתמר מכל הנך טומאות. רק גמר בלבו שמעתה לא יאכל תרומה. רק כשירעב יאכל חולין. ולפיכך יש לחוש שמא משום הכי הסיח דעתו משמירת גופו מטומאה ולהכי מטהר ר"י מדלא הסיח דעתו משמירת גופו. רק מלאכול:
רבי יהודה מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו: מדיודעין שאוכל טהרות. ואינן יודעין שהסיח דעתו השתא מלאכול עוד תרומה. וגם ליכא למיחש שמא נגע בטומאה שאינה בר דעת. דהרי לא הסיח דעתו מטהרת גופו. וגם לא הוחזק כאן טומאה שיהיה אפשר שנטמא בה:
וחכמים מטמאים: דמדהסיח דעתו מלאכול טהרות. חיישינן שמא הסיח דעתו גם מטהרת גופו. ולפיכך אף שאין לחוש שאחרים הטמאים נגעו בו מדמפורשין ממנו. עכ"פ חיישינן. מדאינו נזהר כ"כ בטהרתו נגע הוא באחרים:
אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי: ר"ל נקיות שלא נגע במקום הטינופת. דכל גזירת נט"י הוא רק מחשש שמא נגע במקום הטינופת [כרש"י שבת יד"א וע"ש]. ומה"ט גם טמא כשירצה לאכול חולין צריך נט"י. מיהו הכא רק בתרומה מיירי. ורק בה החמירו. שאפילו הסיח דעתו רק מאכילתה. אבל לא מטהרת ידיו. אסור בה. ואם יגע בתרומה קודם שנטל ידיו נפסל ונשרפת על כך [שבת דטו"ב]. ואע"ג דעל כל טומאה שמד"ס אין טומאה נשרפת [כנדה לד"א]. הכא רק משום לכלוך פסלוה. ובהך בבא גם ר' יהודה מודה. דמשום דידים עסקניות הן. להכי אף דלא חייש ר' יהודה לשמא נגע בטומאה. עכ"פ חייש שמא נגע במקום מזוהם שבגופו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת