משנה טהרות ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה ב | >>
המניח עם הארץ בתוך ביתו ער ומצאו ער, ישן ומצאו ישן, ער ומצאו ישן, הבית טהור, ישן ומצאו ער, הבית טמא, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע.
המניח עם הארץ בתוך ביתו -
- ער, ומצאו ער,
- ישן, ומצאו ישן,
- ער, ומצאו ישן - הבית טהור.
- ישן, ומצאו ער -
- הבית טמא - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: אין טמא - אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו, וליגע.
כבר התבאר בחגיגה (דף כג.) שמגע עם הארץ טמא, ושמא נגע בבגדים או בכלים טמאים.
ואמרו הבית טמא - רוצה לומר כל הכלים והבגדים אשר בבית.
וחכמים אומרים, שכל מה שאפשר שיגיעהו אם ישלח ידו הוא אשר נטמא, שאולי שלח ידו אליו בעת שהקיץ לראותו, כאשר לא ראהו קודם זה.
והלכה כחכמים:
הבית טמא. צריך טעם מאי שנא מער ומצאו ער: תניא בתוספתא (בפ״ח) חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ וכליו מקופלין ומונחין תחת ראשו וסנדליו וחביתו לפניו הרי אלו טהורין מפני שהן בחזקת המשתמר (שם איתא חבר שאמר לע״ה צא ושן וכו') חבר שא״ל עם הארץ צא ואישן בתוך הבית כל הבית ברשותו צא (צ״ל צא ושן כך אי' בתוספתא.) ואישן על מטה פלונית אינו טמא אלא אותה מטה ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע מאותה מטה אמר לו שמור לי פרה זו שלא תיכנס לתוך הבית שמור לי פרה זו שלא תשבר את הכלי הרי אלו טהורין שלא מסר לו אלא שמירת הפרה אבל אם אמר לו שמור לי בית זו שלא תכנס בו הפרה או שמור לי כלים הללו שלא תשברם הפרה הרי אלו טמאין ר' אומר אומנים שירדו ללקט צרורות וחרסין בתוך הבית כל הבית ברשותן:
ישן ומצאו ער הבית טמא - כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער:
עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו - כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים:
.אין פירוש למשנה זו
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יכין
הבית טהור: גם זה טהור. ולא חיישינן שהקיץ ביני ביני. דאפילו לקולא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן [כספ"ט]. והא ודאי לא אצטריך לאשמעינן. אלא כולהו גוונא בעי למנקט:
הבית טמא: כל מה שבבית טמא. מדאינו מתירא ליגע דחושב שהבעה"ב יאמר בלבו שעדיין ישן הוא. ולכן לא ימהר לחזור:
וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע: ממקום שמצאו שוכב. דאין מחט"ו ממקום למקום. ור"מ ס"ל דבאדם בעל רצון שאני. דמסתבר טפי שמשמש הכל. מיהו לכ"ע אין חוששים רק למגע ע"ה. אבל אין המשכבות נעשים אהט"ו. וגם הכ"ח הסתומים טהורים. דאין ע"ה עושה מדרס ולא מטמא מה שהסיט. והא דלא חיישינן הכא שמא נכנס אדם העושה מדרס. ויהיה כל שבבית טמא. וגם המשכבות יהיו אהט"ו [כלקמן מ"ה]. ואי"ל דדוקא כשהניחו שומר. שכל הבית כשלו חיישינן שנכנסו אליו מטמאי מדרס. ליתא. דמי הגיד להנכנסים אם עשאו בעה"ב לזה שומר או לא. אלא י"ל דדוקא כשהניח להע"ה להיות שומר שכבר הוחזק הבית בטומאה חיישינן שמא נכנס שם מטמא מדרס. משא"כ הכא לא הוחזק בטומאה רק שיעור פישוט ידו ונ"ל דמשנתנו וכן כל משניות דלקמן מיירי שמצאו במקום שהניחו. אבל במצאו במקום אחר. אז לכ"ע גם בהניחו ישן ומצאו ישן. הרי ע"כ שהיה ער בינתיים. והרי לא ידענו באיזה מקום הלך משם לכאן. ומדהו"ל סט"ו שברה"י. כל הבית טמא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת