משנה טהרות ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ז · משנה א | >>
הקדר שהניח את קדרותיו וירד לשתות, הפנימיות, טהורות.
והחיצונות טמאות.
אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במותרות.
אבל באגודות, הכל טהור.
המוסר מפתחו לעם הארץ, הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
הקדר שהניח את קדירותיו, וירד לשתות
- הפנימיות - טהורות,
- והחיצונות - טמאות.
- אמר רבי יוסי:
- במה דברים אמורים? - במותרות,
- אבל באגודות - הכל טמא.
- המוסר מפתחו לעם הארץ - הבית טהור,
- שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
ישובו החיצונות טמאות, לפי שהאנשים יבואו שם ויגעו בהן.
ורבי יוסי אומר, שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא, שלפעמים יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב, ואפילו הקדרות אשר לא נגע בהם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
הקדר. שהוא חבר:
הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות. בפרק שני דכתובות (דף כד:) מקשינן מהא דתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני אלו ואלו טמאות בשכלי אומנותו בידו להכיר שהוא נושאן למוכרן לאלתר ויד הכל ממשמשין בהן לבדוק וליקח והא דתניא אלו ואלו טהורות בשאין כלי אומנתו בידו דיודעים שלא הביאום למוכרם כאן ומתני' דפנימיות טהורות וחיצונות טמאות משכחת לה דסמיכא לרשות הרבים ומשום חפופי רשות הרבים שנותנין בני אדם אבנים גדולות או יתדות לצדי רשות הרבים להרחיק העגלות מהזיק את הבתים ומתוך שהן דוחקות את רשות הרבים וזה הניח קדרותיו אצלם דחק גם הוא את הדרך והעוברים מתחככים בהם ובגדיהם עוברים על פי אוירן ובגדי עם הארץ טמאים הן ומטמאים את החיצונות וקצת קשה מאי טעמא דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודה:
הבית טהור. בפרק בתרא דע״ז (דף ע:) מייתי לה בלשון אחר חבר המוסר מפתח לעם הארץ טהרותיו טהורות שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד כלומר ולא סמכא דעתיה ליכנס דנתפס כנגב ובתוספתא פליג ר״ש: תניא בתוספתא (פ״ח) ר״ש אומר המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקו' שיכול לפשוט את ידו וליגע היו שם (בתוספתא איתא יציעין) (יוצאין) גבוהין עשרה טפחים או חררין גבוהים עשרה טפחים אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע היה החיצון של אחד והפנימי של אחר אע״פ שהטהרות נתונות בצד (צ״ל פתחו) (מפתחו) של פנימי הרי אלו טהורו' הנכנס שלא ברשות אפי' עומד בצד הטהרות טהורות וכן העובד כוכבים אינו חושש משום יי״נ. פי' הבית טמא קסבר ר״ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפי' מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט. יוצאין הם זיזים או אבנים היוצאים מן הכותל וטהרות מונחים עליהם. חררין חורין שבכותל: והפנימי של אחר. הפנימי לא מסר לו מפתח והוה ליה שלא ברשות וכן הטהרות טהורות: וכן בעובד כוכבים אינו חושש משום יין נסך זו ואין צריך לומר זו דהשתא טהרותיו טהורות יין נסך מבעיא כדדייקינן בפרק בתרא דע״ז (שם):
הקדר שהניח את קדרותיו - מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברה"ר, ורגילין לתת בצדי רה"ר אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברין מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פי אוירן א, ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות:
במה דברים אמורים במותרות - שהעוברים ושבים מסיטין אותן ב. אבל באגודות. שאי אפשר להסיטן, הכל טהור. ואין הלכה כרבי יוסי:
שלא מסר לו אלא שמירת המפתח - ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:
וירד לשתות. מים מן היאור. ה"ג בפרק ב' דכתובות דף כ"ד:
[והחיצונות טמאות. כתב הר"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ"כ הר"ש והוא לשון רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]:
אר"י בד"א במותרות אבל באגודות הכל טהור. פירש הר"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע"ה מטמא בהיסט. והר"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע"כ. והרמב"ם פירש (טעמא דת"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר"י) וז"ל רי"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע"כ. וצ"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא"י. ומ"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:
(א) (על הברטנורא) הר"ש. ואין הלשון מדוקדק, שהרי לא מצינו שאוהל מטמא אלא במת כו'. והוה ליה למימר ובגדיהם נכנסים לפיהם, שאז טמא מאוירו:
(ב) (על הברטנורא) ותימה, דלקמן משנה ה' פירש שאין עם הארץ מטמא בהיסט והר"מ לפי גירסתו כתב, שמא יניע הזב. ומכל מקום קשה, אמאי חוששים להיסט, ומאי שנא מהא דפרק ה' משנה ז' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:
הקדר וכו': פ' שני דכתובות דף כ"ד והתם פריך והתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני טמאים בשכלי אומנותו בידו ורואין שלמררן הביאן ויד הכל ממשמשין בכולן לבדוק וליקח יהא דתנן טהורות בשאין כלי אומנותו בידו ויודעים שלא הביאן למכרן כאן ומתני' מיירי שהניחן בר"ה אצל הכותלים והעוברים נכנסין בגדיהם לתוך אוירם ובגדי ע"ה טמאים הם וטמאו החיצונות וקשה מ"ט דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודות והרמב"ם ז"ל גריס אבל באגודות הכל טמא שמא עבר זב שם והיה המקום צר לו והגביה האגודה וקרבה אל הכותל וטמאם בהיסט הרא"ש ז"ל:
המוסר מפתחו וכו': פי' שלא מסר לו אלא שמירת המפתח אבל ודאי לא מסר לו שמירת הבית. ובירושלמי דפ"ק דקדושין תני עלה ר"ש מטמא וז"ל בתוספתא רש"א המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידו וליגע ע"כ. ופי' הר"ש ז"ל הבית טמא קסבר ר"ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפילו מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט ע"כ:
יכין
הקדר שהניח את קדרותיו: בר"ה. והוא חבר. נ"ל דנקט ירד לרבותא דפנימיות דאע"ג שע"י שירד אינו יכול להביט שלא נגע אדם בקדרותיו שהן למעלה ממנו בהשוק. אפ"ה פנימיות טהורות. ונקט לשתות לרבותא דחיצונות. דאף שרק שעה מועטת שהה בכדי שישתה אפ"ה חצונות טמאות:
וירד לשתות הפנימיות טהורות: דא"א להעוברין ליגע בהן בדרך עברם מפני דוחק השוק:
והחיצונות טמאות: בכתובות [דכד"ב] מסקינן. דאי בשכלי אומנתו ביד הקדר. דעי"ז הכל יודעין שבדעתו למכור קדרותיו כאן. אז גם פנימיות טמאות דמדרואים שדעתו למכרן כאן ממשמשין גם בקדרות הפנימיות. ואי שאין כלי אומנתו בידו שאז הכל יודעין שאין דעתו למכרן כאן. אז גם קדרות חיצוניות טהורות. דלמה ימשמשו בהן. הרי רואין שאין דעתו למכרן כאן. אבל לעולם משנתנו מיירי שאין כלי אומנתו בידו. ואפ"ה חיצוניות טמאות. דמיירי שהניח קדרותיו במקום צר שבר"ה. שע"י שאין לבני ר"ה מקום לנטות למן הצד. חיישינן שבני ר"ה שרובן טמאים. נדחקו סמוך לקדרותיו, וטמאום. ואף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. חיישינן ע"י שנתקרבו להקדרות. נשתלשלו בגדיהן לפנימיות הקדרות ונטמאו:
א"ר יוסי במה דברים אמורים במותרות: דכשאינן אגודים יחד. שפיר יש לחוש שנטמאו הקדרות מאוירן:
אבל באגודות: דמדאגודים יחד פה נגד פה. א"א שישתלשל בגדי העוברים לתוכן. ולת"ק גזרינן הא אטו הא. ולר"מ גרסינן. דבאגודות הכל טמא. ונ"ל דר"ל שהפנימיות אגודות יחד עם החיצונות. ומשום הכי חיישינן דמשום שהדרך צר. טלטלו כל האגודות הפנימיות עם חצוניות כדי לקרב האגודות אל הכותל. וטימאו הכ"ח בהיסט. דאף דאין ע"ה מטמא בהיסט [כסי' ט"ו]. אפ"ה מדרוב בני ר"ה כנענים הם. שהן כזבין לכל דבריהם [כנדה לד"א]. לפיכך חיישינן שמא הן הסיטו. ות"ק ס"ל כיון שלא למכרן הביאן להכי רק למגע בלי כוונה חיישינן בשעה מועטת. אבל לא שיטלטלו כלים שאינן שלהן:
המוסר מפתחו לעם הארץ: וירא השומר הזה לכנוס שמא יתפוס עליו כגנב. שלא עשאו שומר להבית:
הבית טהור: טהור. דאע"ג דסט"ו ברה"י. אפ"ה מסתבר טפי לטהרה. דמתירא זה ליגע בכל מה שבבית. דחושש שמא ימהר הב"ב לבוא עליו פתאום. מדהניחו ער:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת