עיקר תוי"ט על זבחים יד

משנה זבחים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שעיר המשתלח. לאחר וידוי. דאי קודם וידוי, בעי ליכנס להתודות עליו. גמרא. וכלומר והרי הוא ראוי לבא:

(ב)

(ב) (על המשנה) משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד. לא הביאו דלעיל. ומשני, דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל, ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי אינו ראוי לבוא, אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא, איצטריך לפני משכן ה':

(ג) (על הברטנורא) אמר להו משה לישראל, כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו, ישרות תקריבו, דהיינו נדרים ונדבות. חובות, לא תקריבו ואפילו בבמת צבור עד שתבואו אל המנוחה זו שילה, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה לא תעשון. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) לרווחא דמלתא נקטיה הכי, ובלאו הכי הוה מצי למימר דאימא מודה כו':

(ה) (על המשנה) בלא תעשה. אין הענין שחייב כרת ומלקות, שזה לא יבא לעולם כו'. אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרת כרת שאין לוקין עליו. הר"מ:

(ג)

(ו) (על המשנה) ומצורע. לשון רש"י לא גרסינן במתניתין. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) עירוב פרושים כתב הר"ב. דמ"ש נדבה, לשון רש"י הוא, ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי, דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז"ש לאחר שהקריבו, לשון הר"מ הוא. וקרוב להגיה בדברי הר"ב שצ"ל א"נ לאחר כו'. ופרושו שז"ש נדבה לשמן, להכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרינן בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. תוי"ט. וע"ע:

(ח) (על המשנה) זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה, אין זר חייב עליהן מיתה. כדאמר במסכת יומא, עבודת מתנה, ולא עבודת סילוק. עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ופירוש סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח, ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה, עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר, ולא שיש אחריה עבודה, כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו'. רש"י:

(ט) (על המשנה) טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפק, מוינזרו ולא יהל, לו, ובכל הזבחים תנינא מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש"י:

(י) (על המשנה) מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהם אין כהונתן עליהן והוו להו זרים. רש"י:

(יא) (על המשנה) רחוץ כו'. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים. התם לענין אחולי עבודה, ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש"י:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

(יב) (על המשנה) לגלגל. וימי הגלגל י"ד שנה שכבשו וחלקו מפרש בגמרא:

(ו)

(יג) (על הברטנורא) כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות כלל ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות, אלא איש כל הישר בעיניו תעשו, דהיינו נדרים ונדבות, כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ, היינו לאחר ירושה וישיבה. והיה המקום וגו' השמר לך וגו' היינו איסור במות. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) של גג של נסרים. רש"י:

(ז)

(טו) (על המשנה) לנוב. כמו שנאמר [שמואל א' כ"א]. אין לחם חול וגו' כי אם לחם קודש אשר לפני ה', אלמא שולחן ומזבח התם הוו. חרבה נוב בימי שאול, באו לגבעון כדכתיב [במלכים א' ג'] כי היא הבמה הגדולה. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) דכתיב [שמואל א' ז'] ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו עשרים שנה, והן משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים, ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך בירושלים ל"ג שנים כמפורש הכל בכתוב, הרי נ"ג שנה, ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית, [במלכים א' ו']. הרי נ"ז שנה:

(יז) (על המשנה) ערי ישראל. דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריב. רש"י. לפי שלא היו לישראל עדין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. הר"מ:

(ח)

(יח) (על המשנה) נחלה. שנתקיימה קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא (תהלים צ"ד) ונחלתו לא יעזוב, לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ולסגולתו. אחר כך אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר [שם קל"ב] כי בחר ה' בציון. הר"מ. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) הקלעים. לפנים לכותלי העזרה. הר"מ:

(כ) (על המשנה) החומה. של ירושלים, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר, כדכתיב ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש"י:

(ט)

(כא) (על הברטנורא) וכלומר דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה:

(כב) (על הברטנורא) הכי פירשו בברייתא, דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שיענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ, מדבר בקדשים שהקדישן בשעת אסור במות והקריבן בשעת איסור במות, דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות וכדכתיב אשר הם זובחים על פני השדה והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה אם הקריבה בשעת איסור במות כאלו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל"ת. יכול יהא ענוש כרת, ת"ל זאת להם וכו', זאת להם עונש עשה ול"ת ולא אחרת להם כרת:

(י)

(כג) (על הברטנורא) פירש". וזבחו זבחי שלמים לה' אותם, ואוקמינא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות, וכתיב אותם מעוטא, אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו, ולא עופות ומנחות. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) הזמן. דיליף בברייתא מוזאת תורת זבח השלמים, לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה:

(כה) (על המשנה) והנותר. נמי מפגול יליף מג"ש דעון עון. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) ותמיהני למה לא פירשו כמו בכל מקום דמתניתין פיגול נותר טמא, דטמא לענין אכילה. וכן פירש"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תאכל וגו':