תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז
השער השביעי עריכה
השער השביעי: בבישולי נכרים. ותחלה אבאר דין הפת ואח"כ אבאר דין שאר בישוליהן. מה הדברים שאסרו משום בישוליהן. ובמה יאסר משום בישול. ומה הדבר שנכנס בכלל לשון בישול זה. וכן אבאר דין תבשיל שיש בו דבר שיש בו משום בישולי נכרים ודבר שאין בו משום ביושלי נכרים אחר מי מהם נלך וכן אבאר הכלים שנתבשל בהן תבשיל שיש בו בישולי נכרים: שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואין איסורן איסור הנאה הפת והשמן והשלקות שלהן. וגרסינן התם בגמרא אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן פת לא התירוה בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רב לשדה והביא לפניו עו"ג אחד פת פורני מאפה סאה אמר כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה ואקשינן מה ראו חכמים לאסרה משום חתנות ופרקינן אלא מה ראו חכמים לאסרה בשדה כסבורין כל העם לומר התיר רב את הפת ולא היא רבי לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודאי אמר לא כך היה מעשה אלא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה דוחק לתלמידים ואמר אין כאן פלטר (דף פח) כסבורין כל העם לומר פלטר עו"ג ולא היא רבי לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור ור' יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה אבל בעיר לא משום חתנות. ויש לפרש דר' יוחנן לא פליג אדר' חלבו אלא לטפויי היתירא קאתי דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אע"ג דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר כיון דבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר. ואע"ג דלפום גמריה משמע דפת לא הותרה בבית דין. כדאמר רב כהנא פת לא התירוה וכדאמרינן התם מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה אמר לו שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר את הפת ואמר ליה אם כן קרו לן בי דינא שריא. והא דר' חלבו ור' יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן משמע דנהוג בה היתר ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אעפ"י שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין כדאיתא התם בפרק אין מעמידין ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה משום חיי נפש כדאיתא בירושלמי ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי. ומיהו דוקא מן הפלטא דבגמרא דילן פלטא עו"ג הזכירו ואיתמר נמי בירושלמי פלטר. ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה. וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב ראיתי מי שכתב מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הילכך מותר. ולפי מה שפירשנו אף בחול בכהאי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר אלא שהתירו בשבת. אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר ע"כ. ומורי הרב ז"ל כתב ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים אין להם לאכול מפת בעלי בתים אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר. ע"כ. והאוכל לחם של בעלי בתים אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין שבכל מקום אסרוהו ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו דגרסינן התם איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא אמר להו רבא לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי. וטעמא דפלטר דשרי דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך אבל בבעל הבית יש בו קירוב הדעת טפי ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש כדאיתא בירושלמי. ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר עו"ג עושה פת יפה ממנו או ממין אחד שאין בידו של פלטר ישראל מותר לקנות מפלטר עו"ג דכיון שהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחוקה לו. וכן נהגו וכן דעת מורי ז"ל. וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר. והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו. ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו. וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבע"א ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא לזבוני לעו"ג. איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת. לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא לאו משום דילמא אתי לזבוניה לישראל הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל. הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל. אלמא שלא בפני ישראל דוקא אבל בפני ישראל לא דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג. ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימה הכי אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו אלא כמו שאמרנו. כתב ר"ח ז"ל כותח של עו"ג מותר ולא חיישינן לפת שיש בו שאין פת עו"ג אסורה אלא משום חתנות אבל כותח שרי. דתני ר' חייא לחם כלמודים פטורה מן החלה. ע"כ. ולענין פת של ישראל שנעשה על ידי עו"ג. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר ר' יוחנן (דף פט) שלש מלאכות בפת הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור שגר ישראל ואפה עו"ג מותר שגר עו"ג ואפה ישראל שרי שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי. ואע"ג דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אע"ג דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו. פירש רש"י ז"ל משום דבחתיית גחלת האש מתחמם ויוצא חומן של גחלים. והרמב"ם ז"ל כתב אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. ע"כ. והרמב"ן ז"ל תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל. והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אף חיתוי כזה אינו מועיל שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא. ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום דהא בלא עצו נמי הוה בשיל ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל והויא לה כההיא שאמרו היכי דמי אי לימא דכי לא מהפיך ביה נמי בשיל מאי עביד. אלמא כל היכא דלא מינכר בשולו לא כלום הוא. ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב. וכ"כ גם מורי הרב ז"ל דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור דמלישנא דאמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתעשה ביד ישראל מותרים אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור אלא כן נראין הדברים דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות ע"כ דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול. וכל זה מקולותיו של פת. ומנהגן של ישראל תורה היא. ולענין דין שאר בישוליהן. מה הן הדברים שאסרו משום שאר בישוליהן. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואין איסורן איסור הנאה הפת והשלקות שלהן. ואמרינן עלה בגמרא שלקות מנא לן אמר ר' חייא בר אבא דאמר קרא אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנו מברייתו על ידי האור כלומר לא אסרו אלא מה שנשתנה על ידי האור מהכשר אכילתו כדבר שלא היה ראוי מעיקרא לאכילה והוכשר לאכילה על ידי האור. ואקשינן מידי אור כתיב באורייתא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר מדרבנן להרחקה מהם משום בנותיהן אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר ר' שמואל בר רב יצחק כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. פירוש דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת. הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי הני יש בהן משום בישולי עו"ג. אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג. וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג. ולמאן דכאיל כל שאינו עולה דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים. וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים שנאכלים הן כמות שהן חיין וכן מצאתי בירושלמי מפורש מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין. ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן קליות. מה אמר ר' יוסי בר' בון בשם רב כל אוכל הוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים. אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת את הפת וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת ולא אמרינן בעלמא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן כלומר שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שולחן מלכים ללפת אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג. והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואיסרא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים. אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים כלומר אם בשלן נכרי לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים וקטנים דעלמא שאינן מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים. ולענין פסק הלכה. פסק רבנו תם ז"ל כתרי לישני להקל דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי. והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג. שמע מינה דהאי לישנא דוקא מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת הילכך בעינן תרי לישני. ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל דגרסינן התם ר' הונא בר אבא איקלע לבי גבלא חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים. ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה. ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים הא אינו נאכל יש בו משום בישולי נכרים. ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים. וטעמא דאינן בני תורה הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וזה לשונו לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון דג ובשר וביצה וירקות במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים אעפ"י שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין ע"כ. והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואעפ"י שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתבינן לעיל. לא קשיא דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן. ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דבפרק ר' ישמעאל דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח ז"ל וקיימא לן כלישנא דגמרא והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים ואפילו הכי כיון דנאכין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג והרמב"ן ז"ל כתב מחוורתא דפסקה כלישנא כלישנא דסוראי דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו. פירוש לדבריו דגרסינן התם בעו מיניה מרב אסי הני אהיני שלקי דארמאי מאי. פירוש תמרים שלוקים. אמר לה חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו מרירי לא קא מיבעיא לך דודאי אסירי כי קא מיבעיא לן בי מציעי מאי אמר להו מאי איבעיא להו דרס אסר ומנו לוי. וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי. ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבנו מחוורת בעיני דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים. דבר שנאכל כמות שהוא חי על ידי הדחק כביצה שיש מקצת בני אדם לאכלה חיה על ידי הדחק פליגי בה חזקיה ובר קפרא ור' יוחנן דגרסינן התם ביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ור"י אסר. ואמר אביי הלכה כר' יוחנן דאסר ותניא כוותיה הקפריסין והנקליקאות הימליא והחמין והקליות שלהן מותרין. ביצה צלויה אסורה. במה יאסר משום בישול. כל דבר שיש בו משום בישולי עו"ג אינו נאסר אלא בשהתחיל הנכרי וגמר הנכרי אבל התחיל העו"ג וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר נכרי אין בו משום בישולי עו"ג. דגרסינן התם אר"י אמר שמואל ישראל שהניח בשר ע"ג גחלים ובא נכרי והפך בו מותר. ואמרינן עלה היכי דמי אילימא דכי לא מהפיך ביה נמי בשיל מאי קא עביד. כלומר פשיטא דהא לא אהני מעשיו של עו"ג כלום. ואלא דכי לא מהפיך לא בשיל אמאי מותר. כלומר שהרי זה כהתחלתו וגמרו ביד נכרי דהא לא אהנו מעשיו של ישראל כלום. ואוקימנא דכי לא מהפיך בשיל בתרי שעי וכי מהפך ביה בשיל בחדא מהו דתימא קרובי בשולא מילתא היא קמ"ל. ואקשינן והא אמר רב אסי בר אמי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בית דרוסאי אין בו משום בישולי עו"ג. הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי עו"ג כלומר והאי כיון דהפך בו עו"ג קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל אמאי אין בו משום בישולי עו"ג. ואוקימנא ההיא דרב אסי בר אמי כגון שלא היה מונח על גבי האש אלא דאותביה ישראל בסלא עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי ושקליה נכרי ואותביה בתנורא תניא נמי הכי ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא עו"ג והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש אינו חושש וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבא מן השוק או מבית המרחץ אינה חוששת. איבעיא להו הניח נכרי והיפך בו ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר ומה גמרו ביד נכרי מותר גמרו ביד ישראל לא כל שכן. איתמר נמי אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר ר' יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"ג שנגמר ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל. מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם האי נכרי חריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בישול כהאי גוונא אסור. והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער א"א שנצלו האזנים צליה גמורה. ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי. והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי כל שיד ישראל מעורבת בו מותר לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר. ואפילו קירב הנכרי בישולו כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר דקריבי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל על גבי גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר. דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים. והילכך כל שיכול לבא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאלו בא לכך ומותר. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו מסתברא דאין חוששין לכך חדא דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן ליה מדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירוש וזה לשונו. והני מילי דליכא חשש דילמא חליף ליה כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור. אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה והיכא דנתבשל על ידי נכרי אם לא נתכוון העו"ג לבשל מותר שלא אסרו אלא בשנתכוון הנכרי לבשל אבל אם נתכוון לבשל תבשיל זה של ישראל או אפילו לא נתכוון לבשל זה אלא לבשל בו תבשיל שלו ונתבשל תבשילו של ישראל ממילא אסור דהא איכא כוונת תבשיל ביד נכרי. דגרסינן התם אמר ר' חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. ואמר רבינא הילכך האי נכרי דשדא סיכתא באתונא ואתא ישראל וקבר ביה קרא מעיקרא שפיר דמי פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין קמשמע לן לשרורי מנא קא מיכוין וגרסינן תו התם אמר ר' כהנא אמר רב עו"ג שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורים מאי טעמא אילימא משום דלא ידיע הי טמא והי טהור מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי (דף צא) נכרים כהאי גוונא מי אסור והא אמר ר' חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה אלמא לעבורי שער קא מיכוין הכי נמי לגלוי אגם קא מיכוין אלא לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור ודקא קשיא לך מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי מעשה שהיה בנכרי היה. מה הוא דבר שנכנס בכלל לשון בישול זה. בישול זה שאסרו בין בישול דקדרה דהא שלקות תנן ובין בשול צלי דכל שהכשירו נכרי לאכילה על ידי האור אסור וכדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש הא הניח נכרי והפך נכרי אסור מלחו נכרי והכשירו לאכילה על ידי מליחה אם דבר קל לקבל הכשר אכילה על ידי מליחה כדג לדעת רש"י ז"ל פליגי בה חזקיה ור' יוחנן דגרסינן התם דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר. ופירש רש"י ז"ל דבדג שמלחו נכרי פליגי כלומר דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג ואעפ"י שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה. ור' יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו. וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה. והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ אע"פ שהכבוש הרי הוא כמבושל. אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ור"י לא בשמלחו נכרי פליגי אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר ואפילו מלחו נכרי ובשלו דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיח על מליחתו והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים אבל במליח מודה הוא ר"י דאינו נאסר דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות מנה הני מילי וסלקא דעתך מעיקרא דאורייתא היא ומייתי לה מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנו מברייתו על ידי האור אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואע"ג דאקשינן אטו אור כתיב לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור אלא לדחויה מדאורייתא ולאוקומה בדרבנן ולעולם ע"י האור דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור דבהא לא פליגי וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנה על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא ומכל מקום לכשתמצא לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו כדכתיבנא בסמוך. ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים. ולענין פסק הלכה. בפלוגתא דחזקיה ור"י בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כוותיה בביצה הלכה כותיה. אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דרבים נינהו ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר ר' דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים דמשמע קטנים אין לפי שנאכלין להדיא ע"י מלחן הא גדולים לא. ואפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ור"י בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר הלכתא כר' יוחנן דאסר מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים ואני תמה היאך אפשר לפסוק כר' יוחנן דהא חזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכל שכן דלית הלכתה כוותיה דרב במקום חזקיה דהשתא לגבי ר' יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רבי דר' יוחנן הלכתא כוותיה והילכתא אפילו א"ר אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמ"ש וכ"ש דחזקיה ובר קפרא שרו. וכל שכן דר' אסי לא אמר בהדיא והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר כחזקיה ובר קפרא. ולענין תבשיל שיש בו משום בישולי עו"ג ודבר שאין בו משום בישולי עו"ג אחר מי מהם נלך. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר ר' אסי דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי נכרים. ואם צלאו נכרי סומך עליהם משום ע"ת ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא יש בהן משום בישולי נכרים. ואקשינן פשיטא ופרקינן מאן דאמר הרסנא עיקר קמשמע לן ושמעינן מהכא כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר לעולם מניחים את הטפלה והולכין אחר העיקר ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבנו יצחק ז"ל שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לכול פת של נכרים מותרות שהביצים טפלה הן לפת. ולענין כלים שבשל בו העו"ג לפנינו דבר שיש בו משום בישולי נכרים. מסתברא שצריכין הכשר דכל שאסרוהו חכמים פליטתו אסורה כמוהו דהא אפילו שמנו של גיד שאינו אלא ממנהג קדושים אוסר תערובתו בין בתערובת גופו בין בצירו ורוטבו וכן כל איסורין של דבריהם ככחל וגבינה של נכרים ואע"פ שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן ליכא למימר שאין בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש שאם כן אף אנו נאמר שאין לגזור משום חתנות אלא באוכל בביתו של נכרי אי נמי בעיר אבל בשדה אי נמי בלוקח ואוכל בביתו של ישראל לא וכדעתיה דאיבו דהוה אכיל נהמא עד מיצרא דמתא דאמרינן התם איבו מנכית ואכיל עד מיצרא דמתא. ואמר להו רבא ואיתימא ר"נ לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי וטעמא דכל שאסרו חכמים כעין דאורייתא אסרו. והילכך צריך ליזהר בשפחות שלנו שרגילו לבשל לעצמן בקדרות שלנו שיניחנו ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא הקדרה שנתבשל בה וקערה שנאכל בה אסורות דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורין ואם של חרס ישברו ואם של שטף יגעיל וילבן כדין כלים שבלעו מן האיסור וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל אותן פנאדיש של דגים שאפה נכרי כיון שהדגים אסורין משום בישולי נכרים כמו כן העיסה שמבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו והשמנונית של דגים הבלוע בו אינו בעין. מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן ע"כ :נשלם הבית השלישי בעזר העוזר ברוך הוא :