תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו

השער הששי עריכה

השער הששי: בדיני גבינה של נכרים וחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו ומוריס של נכרים וכבשין של נכרים שדרכן לתת בהן יין וחומץ וזיתים הנכבשין. ואכלול עם דיני הגבינה דין גבינה שגבנו אותה בחלב בהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה: גבינה של עו"ג אסורה כיצד. שנינו בפרק אין מעמידין במסכת ע"א אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינת העו"ג אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"א א"ל אם כן למה לא אסורה בהנאה והשיאו לדבר אחר. ופירשו בגמרא לפי שגזרה חדשה היתה ומאי גזרה שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשה הרב ר' יוסף בן מג"ש ז"ל מאי שנא נבלה דנקט אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהוא ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם משום דכיון דתרווייהו דהיתירא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם דדרך נותן טעם בישול אסרה תורה. אבל נבלה דאיסורא כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירוץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפילו ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו והויא לה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא לך מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם ל"ק דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם וכן בשמן של עו"ג למאן דאמר משום זליפתן של כלים אסורין וכן בקורט של חלתית. אלמא כל דבר של עו"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם. עוד נאמר טעם אחר בגמרא באיסור גבינה משום תערובת חלב טמא. ואע"ג דחלב טמא אינו עומד איכא דקאו ביני אטפי פירש בין הנקעים שבתוך הגבינה. ורב מלכיה ואיתימא רב אדא אמר מפני שמחלקין פניו בשומן חזיר. איסור זה של גבינה אפילו במקומות שמנהגן שלא להעמיד בעור קיבה כמקומות האלו שאין מעמידין אלא בפרח ודמיו קלין יותר מדמי עור הקבה וכן אין טוחין בשומן חזיר לפי שנהגו בו הם איסור לפי שאוכלין אותן בימים הנאסרין להם בבשר ומכין ועונשין עליהן. וכן לא נשמע בהם מעולם מי שמערב חלב טמא עם חלב טהור שמאיס הוא להם. אפילו הכי גבינה שלהם אסורה דסתמא דמילתא כל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במנין וכל שנאסר במנין אפילו בטל הטעם לא בטל דבר. ואע"פ שהמוריס שנוי במשנתנו ונאסר משום תערובת יין ואפילו הכי כל מקום שהיין דמיו יקרין מן המוריס מותר. כדאמרינן בארבא דמוריסא דאתא לנמלה דעכו. אפילו הכי היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. דדילמא כך נאמרה הלכה מוריס במקום שהיין מצוי אסור במקום שאין היין מצוי ואין לחוש לתערובתו מותר. אבל בשאר הדברים שלא שמענו לעולם אסורין דאעפ"י שבטל הטעם האיסור במקומו עומד. וחלב הנמצא ביד נכרי אסור דתנן בפרק אין מעמידין אלו הדברים של עו"ג אסורין ואין איסורין. איסור הנאה חלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו. ואע"ג דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק חיישינן לתערובת דאמרינן התם חלב למאי ניחוש אי משום חלופי טהור חיור טמא ירוק אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים דתנן חלב טהור עומד טמא אינו עומד. ופריק אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי. אלא הכא במאי עסקינן דבעי לי לכמכא ואקשינן ולישקול מיניה קליה וניבדוק ונוקים כלומר אם עומד בידוע שאין שם חלב טמא ואם לאו בידוע שיש שם חלב טמא. ופרקינן כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימן ליכא למיקם עליהו השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כלומר הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא דילמא קאי ביני אטפי. לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה. וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה משום חשש דקאי בינה והר"מ במז"ל כתב החמאה של נכרים מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי ריקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו. וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני. וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה שהוא ז"ל כתב שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור. וזה בשיטת תירצו של הרב אבן מג"ש ז"ל שכתבנו למעלה ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה ואין דרכו בזה הדבר ישר. ולא טעם איסורו מחוור לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה ואחד משום דקאי ביני אטפי. ואע"פ שהוא דבר מועט אין ההולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם. וכתירוצו של ראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה שהטעם שכתב הרב ז"ל באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב אם החמאה שיבטל במיעוטו. אינו מחוור כלל שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב שהרי חטים של תרומה או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע"פ שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלים בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אלו היית אסור הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה. אבל חתכה בחתכות לא. וגדולה מזו אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת טעם כמו שאמרנו. עוד כתב הרב ז"ל יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן. גם זה אינו מחוור כלל. תדע לך שהרי הקשו בגמרא חלב למאי ניחוש ליה אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי. הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא. ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה משום דאיכא דקאי ביני אטפי. ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה. ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שבכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה דבר זה אינו שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה שכתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב ע"כ. נכרי שהיה חולב וישראל יושב בצד עדרו אם אין דבר טמא בעדרו מותר אעפ"י שאינו רואהו ואם יש דבר טמא בעדרו וכשהוא חולב אין ישראל רואהו אסור שמא עירב בו חלב טמא. ואפילו כן אם רואה אותו כשהוא עומד אעפ"י שאינו רואה אותו כשהוא יושב מותר דתניא בפרק אין מעמידין ישראל יושב בצד עדרו של עו"ג חולב ומביא לו ואינו חושש. ואמרינן עלה היכי דמי אי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי מותר ואי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואוקימנא בדאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דאי יתיב לא חזי ליה אימא חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דאי יתיב לא חזי ליה אימא חולב ומייתי ליה קמשמע לן כיון דכי קא חזי אירתותי מירתת סבר דילמא קאים חזי לי ולא מערב. ולענין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה בזמן שאין גבינה חלב אותה טריפה בטלה בתוך השאר אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות. ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגבנו ממנה נשחטה הבהמה נמצא שהוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה דתניא בפרק אלו טרפות ואיתא נמי בפרק המדיר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין פסולה נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לפני שחיטה הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. אבל אם מסופק אם היתה טרפה בשעה שגבנו ממנה אם לא יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאסרו דאע"ג דחזקה דאורייתא זו בשעה שנוצרה בחזקת כשרה היתה שהרי חיתה י"ב חדש וכל שחיתה י"ב חדש כבר נודע לנו שבשעת שנולדה כשרה היתה אפילו הכי לא אזלינן בכי הא בתר חזקה ולא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה דבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה אי נמי כשנשאת עמדה בודאי בחזקת נשואה אבל חזקת בהמה אינה כן שלא היתה לה חזקת כשרות מבוררת מעולם דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה אלא לאחר שראינוה שחיתה י"ב חדש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזו לא חזקה גמורה הוא ואין אומר בכהאי גוונא אזלינן בתר חזקה. ותדע לך מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא ואמר רבה בר שילא אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה וליחוש שמא טרפה היא אלא לאו שמע מינה דאזלינן בתר רובא. ואם איתא מאי קא מייתי ראיה מפרה דילמא פרה לאו משום דאזלינן בתר רובא אלא משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתי שנים היא וקיימא לן דטרפה אינה חיה. והילכך כי חיתה שתי שנים איגלי מילתא בודאי דבשעה שנולדה כשרה הות ואוקי פרה אחזקתה אלא שמע מינה דחזקה כי האי שאין לה זמן מבורר אינה חזקה ובשם רבינו שמשון בר' שמשון ז"ל אמרו שאין לאסור הגבינות מטעם זה דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה יש לנו להתיר מכח הרוב דרוב בהמות כשרות הו וזו עכשיו היא שנטרפה וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות פרק ראשון גבי כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר גבי היו מומין ולדעתו הסכים מורי הרב ז"ל מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ואמרינן עלה מאי קמשמע לן דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד בה וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי אבל כאן דודאי איתרעאי לה בהמה דהשתא מיהא טרפה ודאית היא אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא ותלינן בזאב. ומיהו הני מילי בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא אי אפשר לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כבוס דכיון דכתם זה יבש ועל כרחין לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן משעת הכבוס ראתה ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו אעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה הן מומין שאי אפשר שנולדו בה עכשיו ממש התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיק מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כלומר ברשות זה אנו מחזיקים שכך פירש רבנו ז"ל וכן נמצא בהלכות גדולות ז"ל שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע וכן היא בספר התרומות. המוריס של נכרי אסור כיצד. שנינו בפרק אין מעמידין המוריס וגבינת בית אוניקי אסורין ואסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורין איסור הנאה ואסורו של מוריס מפני שנותנים בו יין ותאני אבימי בריה דר' אבהו מוריס אומן מותר. הוא תאני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור מאי טעמא פעם ראשון ושני כיון דשמינה לא צריך למירמא ביה חמרא. אעפ"י שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתנו מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס וכל בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס כדאמרינן בגמרא ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלה דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדא א"ל רבא לר' אבא דמן עכו עד האידנא מאן נטרה א"ל ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו עו"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא. מכל מקום שמעינן מכל הני דלא אסרוהו לחלוטין אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין. והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו מותר בין ראשון ושני ושלישי וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב המוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יקר מן המוריס מותר ע"כ. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו ביד עו"ג דכיון דאין דרכן לתת לתוכו יין למאי ניחוש ליה אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחלף ליה במיא דלית ליה דמיה. ולענין כבשין שדרכן לתת לתוכו יין שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה כבשין שדרכן לתת לתוכן יין. ואמרינן עלה בגמרא אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה. מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא. ור' יוחנן אמר בידוע נמי מותר ומאי שנא ממוריס לר' מאיר דאסר בהנאה התם אית ליה טעמא וממשא הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא. וכתב הרב אלפסי ז"ל והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא. ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה. והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א דלחזיקה אפילו יין במים כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו ע"י הדחק אסור בהנאה וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין. ואינו מחוור וכמו שכתבתי שם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזיקה אליבא דר' מאיר ורבנן דמתניתין קאמר דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל שכן יין לתוך כבשין ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן ולר' יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין. וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה. ולענין זיתים הנכבשין של עו"ג שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג מותרין באכילה עלה של חלתית וזיתי גלוסקא מגולגלין ר' יוסי אומר השלוחין אסורין ואמרינן עלה בגמרא זיתי גלוסקא מגולגלין פשיטא לא צריכא דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמשמע לן הני מחמת מישחא דנפיש בהו. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין. היכי דמי ר' אסי בר' חנינא אמר של שתאחזנו בידו וגרעינתו נשמטת. והלכה כתנא קמא דשארי בין הכי ובין הכי. והילכך זתים הללו הכבושין שמוכרין העו"ג מותרים לעולם וכל שכן שהדבר ידוע עכשיו שאין נותנין בהן יין לעולם :