ספר מכלול (רד"ק)/שמות/שווא

שער השוא

דע כי השוא איננה תנועה, אך היא משרתת התנועות על שלשה דרכים.

הראשון, כשתהיה על אות א"ח-ה"ע, תטה קריאת השוא לקריאת אותה האות. אם קמוצה תטה לקריאת קמץ; ואם פתוחה תטה לקריאת פתח, כמו "יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כט ג). ואם צרי כמו בְּאֵר, שְׂאֵת, שְׁאֵר, תְּאֵנָה, קריאת השוא נוטה לצרי. ואם שורק כמו קְחוּ, דְּעוּ, קריאת השוא נוטה לשורק מפני החי"ת או העי"ן שהיא שרוקה. ואם חירק כמו "קְחִי רֵחַיִם" (ישעיהו מז ב), "סְחִי וּמָאוֹס" (איכה ג מה), "יְהִי אוֹר" (בראשית א ג), קריאת השוא נוטה לחירק. ואם חולם כמו לְעוֹלָם, שְׁאוֹל, בְּעוֹר, פְּעוֹר, קריאת השוא נוטה לחולם. וכן על הקמץ-חטף, כמו "וּמִגְּעָר בָּךְ" (ישעיהו נד ט), קריאת הגימ"ל נוטה לקמץ-חטף מפני העי"ן. ויש ספרים מדויקים שהגימ"ל נקודה בקמץ-חטף. ואם עם השוא געיא תקרא השוא בהרחבה כקריאת האות שבצדה, לפי שהגעיא מאריך קריאתה. כמו "צִדְקָתְךָ כְּֽהַרְרֵי אֵל" (תהלים לו ז), "שְֽׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף" (תהלים פא ג), "תְּֽחִי נַפְשִׁי" (תהלים קיט קעה), "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְֽעוֹלָם" (תהלים מט יב) וזולתם.

השני, כשתהיה שוא על היו"ד תטה קריאתה לעולם לחירק ואף על פי שאין היו"ד בחירק אלא באחת התנועות, כמו וְיֵדְעוּ, בְּיַעֲקֹב, בְּיוֹם, יְיַחֵל, לעולם קריאת השוא נוטה לחירק. ואם הגעיא עמה תקרא חירק בהרחבה, כמו "בְּֽיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (תהלים עז כא), "וְֽיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב" (תהלים נט יד). ואם ישתתף עם השוא סגול או פתח לא תטה קריאתה לחירק אלא לסגול או לפתח, כמו הֱיֵה, הֱיוּ, חֲיִי, הֲיִי.

השלישי, כשתהיה השוא על שאר האותיות ויהיו מונעות באיזו תנועה מן התנועות, לעולם קריאת השוא נוטה לפתח, כמו בְּרָכָה, קְלָלָה, רְשָׁעִים, שְׁמָנִים, גְּבָרִים, יְשָׁנִים, גְּלִילִים, לעולם קריאת השוא נוטה לפתח. ואם הגעיא עמה תקרא פתח בהרחבה, כמו "בְּֽמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים" (תהלים סח כז) וזולתו.

ודע כי כאשר יהיו שני שואין כאחד באמצע המלה או בסופה, הראשון נח והשני נע. באמצע המלה כמו "יִשְׁמְעוּ", "יִלְמְדוּ", "יִשְׁמְרוּ". ובסוף המלה אם דבקה אל אשר בצדה תניע השוא השני ותקראנו בקריאת ראשית המלה אשר בצדה, כמו "וַיֵּבְךְּ עָלָיו" (בראשית נ א), "וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל" (ירמיהו מא י), "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (משלי ל ו), "עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ" (ישעיהו מז ז), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (משלי ז כה). אבל אם ראשית המלה שבצדה שוא והנה הם ג' שואין, הב' שבסוף המלה הם נחים, כמו "יַפְתְּ אֱלֹהִים" (בראשית ט כז). וכן כאשר הם השני שואין במלת ההפסק הם נחים, כמו "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ" (בראשית מו כט). ויש שקוראים כל שני שואין בסוף המלה נחים גם הראשונים שזכרנו, וכן נמצא בספרים מדוייקים "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי" (איוב לא כז), בי"ת "בַּסֵּתֶר" דגושה, וכן "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא), בי"ת "בֵּן" דגוש, וכן "וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא א) בפסק, ואם כן אינו נקשר "וַיִּפְתְּ" עם "בַּסֵּתֶר" ולא "יֹלַדְתְּ" עם "בֵּן" ולא "וַיִּשְׁבְּ" עם "מִמֶּנּוּ", אלא נקרא בעצמו "וַיִּפְתְּ" בשני השואים נחים, וכן "וְיֹלַדְתְּ" וכן "וַיִּשְׁבְּ" כמו "יַפְתְּ" (בראשית ט כז), שאם היו נקשרים "וַיִּפְתְּ", "וְיֹלַדְתְּ", היו בי"ת "בַּסֵּתֶר" ובי"ת "בֵּן" רפים כמו שיתבאר, וכן "וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּנּוּ" שיש פסק בין "וַיִּשְׁבְּ" ובין "מִמֶּנּוּ", ואם היה נקשר לא היה בו פסק, אם כן אינם נקשרים כלם שהם בסוף המלה, וכשיהיו שני שואין באמצע המלה ויהיה השוא השני תחת אות בג"ד-כפ"ת, השנית נעה ודגושה דגש-קל כמו "בְּשִׁבְתְּךָ" (דברים ו ז), יִשְׁבְּרוּ, יִכְתְּבוּ. ונמצאו שנים רפים, והם "יָקְתְֿאֵל" (מ"ב יד ז), "יָקְדְֿעָם" (יהושע טו נו), ואולי מפני א"ח-ה"ע נרפו.

והאות שבסוף המלה שאין תחתיה אחת מהתנועות ואינה מאותיות אהו"י, תקרא בשוא והוא נח נראה, ולא נהגו לנקד תחת האות שוא כי אין דרך לטעות, כמו אָמַר, אָכַל, וַיֹּאמֶר, וַיִּשְׁמֹר וכל הדומים להם, כי אין תחת הרי"ש והלמ"ד שוא, ולא הוצרכו לנקד שוא כי אין דרך לטעות שתקרא האות ההיא באחת התנועות, שאם כן היתה אות נחה אחריה כתובה. אבל כ"ף כנוי הנקבה כמו יָדֵךְ, רַגְלֵךְ, עֵינֵךְ, אָזְנֵךְ ינקדו בשוא, כי יש דרך לטעות בו שתקרא קמץ אף על פי שאין אות נחה כתובה אחריה, לפיכך נקדו הכ"ף סימן הנקבה בשוא לעולם ולפי שהרגילו בנקידת זאת הכ"ף נקדו ג"כ הכ"ף השרשית באחרית המלה לעולם, כמו שֶׁפֶךְ, חֹשֶׁךְ, דֶּרֶךְ, הנה הכ"ף בהם כמו רי"ש אָמַר ולמ"ד אָכַל, ולא נקדו הרי"ש והלמ"ד ונקדו הכ"ף. וכן כל אות בג"ד-כפ"ת הדגושה אשר בסוף המלה נקדוה גם כן שוא, בין שתהיה האות ההיא שרשית או משמשת, כמו "וַיִּפְתְּ", "וַיִּשְׁבְּ", "וַיֵּבְךְּ", "וְיֵרְדְּ" (במדבר כד יט), זָכַרְתְּ, שָׁמַרְתְּ, וגם כן זולתי בג"ד-כפ"ת, כמו "אַל יֵשְׂטְ" (משלי ז כה). ועשו כן מפני שהאות שלפניה נקודה בשוא והיא נח נראה, גם כן נקדו כמו כן האות הזאת שהיא נח נראה שוא. "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח ט), היתה ראויה גם כן החי"ת שוא לולי כובד הקריאה, ומפני זה נקדו הדל"ת שוא. אבל כשתהיה האות רפה לא ינקדו אותה שוא, בין שתהיה שרשית או משמשת, לפי שאין לפניה נח נראה, כמו עָשִׂית, בָּנִית, "וְעָשָׂת" (ויקרא כה כא), "וְקָרָאת" (בראשית טז יא), "וְחָטָאת" (שמות ה טז), זולתי הכ"ף כמו שזכרנו. והה"א הנעה בסוף המלה לא ינקדוה בשוא, אבל שמו תחתיה נקודה אחת תקרא מַפִּיק, שמוציאה מן ההסתר ומראה אותה שהיא תהיה שרשית, כמו גֹּבַהּ, כָּמַהּ, או משמשת, כמו יָדָהּ, רַגְלָהּ.

ועוד דע לך כי כל שוא נע וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת, האות ההיא אשר היא מבג"ד-כפ"ת תרפה, כגון "בְּבֵֿיתֶךָ" (בראשית לא מא), "בְּבַֿעַל" (דברים ד ג), "בְּגָֿדָיו" (בראשית כז כז), "כְּכַֿרְכְּמִישׁ" (ישעיהו י ט), "בְּכָֿל", "כְּפַֿרְעֹה" (בראשית מד יח), "בְתָֿמָר" (שה"ש ז ט), זולתי מלת שְׁתַּיִם, שְׁתֵּי, לפיכך קורא בן-אשר בראש המלה אל"ף קודמת כדי שתהיה השי"ן נחה, והיא אות גרונית גנובה, כי כן קוראים אותה לפי שאינה נכתבת. וכן קוראים אנשי מזרח גם כן: אֶשְׁתַּיִם, אֶשְׁתֵּי. ומלת "מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז כח) באה על הנכון שהתי"ו רפה. ומלת "מִֽשְֿׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ" (יונה ד יא) המ"ם במאריך והשי"ן נחה בעבור דגש התי"ו. וכן בשתי מלות ומקף ביניהם, כמו "מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים" (זכריה ד יב) והשי"ן נחה בהסמך עליה "מַה" ונקראו שתי מלות כמלה אחת, ושי"ן "שְׁתֵּי" נחה.

וכן בשאר האותיות כפי חזקתם וכפי קלותם, כמו "לָמָּה" קריאת הלמ"ד חזקה, "וְלָמָה" קריאת הלמ"ד קלה מפני שוא הנע אשר עליה; "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ" (בראשית מג ז) קריאת השי"ן חזקה, "וְשָׁאַל לוֹ" (במדבר כז כא) קריאת השי"ן קלה; "נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד ו) קריאת הנו"ן חזקה; "וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד" (עמוס ח יד) קריאת הנו"ן קלה. וכן שאר האותיות על זו הדרך, זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם זולתי אם תדגש.

ואם השוא נח ואחריה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת לא תהיה האות רפה זולתי מלין מעטים, כמו "עַבְדֵֿי", "עַבְדֵֿיהֶם", "מַלְכֵֿי", "מַלְכֵֿיהֶם", "מַלְכֿוּת" וזולתם, ומעטים הם שנהגו בקריאתם רפה. ויש שקוראים אותם דגש והוא הנכון, וכן נמצא במקצת ספרים ספרדים. ויש מהם על פי המסורת רפים ודגושים, כמו "בִּרְכֵּי", "בִּרְכָּיו", "בִּרְכֵיהֶם", כל לישנא דגושים בר מן שנים רפים: "כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵֿיהֶם" (שופטים ז ו), "הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכֿוֹהִי" (דניאל ו יא). וכן "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" (שה"ש ח ו) דגש, "רִשְׁפֵֿי קָשֶׁת" (תהלים עו ד) רפה. וכן המקור כשיכנס עליו אות השמוש וישוב השוא נח תהיה האות השנית דגושה: לִסְגּוֹר, לִשְׁבֹּר, לִקְבּוֹר, לַחְפֹּר והדומים להם. "לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ" (ישעיהו לא ד), המסורת עליו: לית כותיה דגש וכל השאר רפין. "לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כא ד) במחזורא רבה רפה ולטבריא דגש.