ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור ח

ועליו הטור השמיני, נקרא בנין הִתְפַּעֵל נוסף וכבד

זה הבנין בשתי תוספות: הה"א והתי"ו, ובדגש עי"ן-הפועל.

ואם עי"ן-הפועל גרונית או רי"ש, פ"א-הפֹעל בקמץ: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט יח), "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי" (שופטים ז ב), "וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ" (ירמיהו ה כב), "כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו" (ירמיהו מו ז). ועל הה"א על החי"ת בפתח: "וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה ב), "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (בראשית לז לה).

והה"א נוספה בו בעבר ובצווי, אבל בבינונים ובאותיות אית"ן נגרעה הה"א ונשארה התי"ו. לפי שהבינונים נוספה בהם מ"ם הבינונים כמשפט הנוספים, ובאית"ן נוספה בו אותיות אית"ן, ויכבד על הלשון להוציא שלש אותיות נוספות כאחת, ודי לנו בשתים. ופעמים נפקד התי"ו בעבר ובבינוני ובעתיד ונבלעה בדגש, כמו "הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ" (יהושע כב יז), משפטו הִתְטַהַרְנוּ, "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז פט), "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר" (ויקרא יד ד) ואחרים זולתם, משפטם מִתְדַבֵּר, מִתְטַהֵר. ומנחי האל"ף למ"ד-הפֹעל: "לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא א), "וְלֹא תִטַּמְּאוּ" (ויקרא יא מג), ומשפטם יִתְטַמָּא, תִּתְטַמְּאוּ, ונבלעה התי"ו בטי"ת הדגושה, ודגש המ"ם עי"ן-הפֹעל לאות הבנין. וכן "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד ז), משפטו וְתִתְנַשֵּׂא.

ומצאנו בבנין הזה עי"ן-הפֹעל רפה אשר לא כדת להקל: "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א יח) בפתח פ"א-הפֹעל, וכן "הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב" (ישעיהו לד ו) קל ובפתח פ"א-הפֹעל "לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א מז) קל ובקמץ פ"א-הפֹעל, וכן כל לשון פקד בהִתְפַּעֵל המוקל קמץ פ"א-הפֹעל.

"וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (דה"ב כ לה), האל"ף במקום ה"א. וכן "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג ג) כמו הֶגְאָלְתִּי, "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו ו) כמו הִשְׁתּוֹלְלוּ. והתמורה הזאת נוהגת בלשון ארמי בהתפעל: "אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי" (דניאל ז טו), "וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי" (דניאל ג יט), "אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה" (דניאל ד טז), "אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא" (דניאל ו ח).

ונמצאו מלות מורכבות מזה הטור ומבנין הָפְעַל: "לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א מז), "הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ" (מ"א כ כז), "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד ד), "אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס" (ויקרא יג נה), "הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב" (ישעיהו לד ו). ונפקדה תי"ו הִתְפַּעֵל מהם, והראוי הֻתְטַמָּאָה, הֻתְכַּבֵּס, הֻתְדַשְׁנָה. והוקל "הֻדַּשְֿׁנָה", כמו "הִתְפָּקְֿדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן" (שופטים כ יז), "הָתְפָּקְֿדוּ וְכָלְכְּלוּ", "וַיִּתְפָּקְֿדוּ בְנֵי בִנְיָמִן… לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְֿדוּ" (שופטים כ טו), "וַיִּתְפָּקֵֿד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד" (שופטים כא ט).

"וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (ש"ב כב כז) עקרו תִּתְתַּפָּל. ומשפטו תִּתְפַּתָּל ונהפכה עי"ן-הפֹעל בפ"א, כמו "אִם יָשֹׁב יְשִׁיבֵנִי" (ש"ב טו ח),^[1] כֶּבֶשׂ וכֶּשֶׂב, שִׂמְלָה – שַׂלְמָה.

והעבר: הִתְפַּקַּד בפתח, כמו "הִתְחַזַּק יְהוֹיָדָע" (דה"ב כג א). ובא בזקף קמץ: "וְהִ֙תְגַּלָּ֔ח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ" (ויקרא יג לג), או בצרי: "הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂוֹת הָרַע" (מ"א כא כה), "הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה" (מ"א יב יח). "הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" (בראשית ו ט) בסגול, מפני סמיכותו במקף אל מלה שהיא מלעיל. וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג), "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא מד) שהעי"ן שלהם בחירק, מן הִתְגַּדֵּל, הִתְקַדֵּשׁ בצרי. כי מן הִתְגַּדַּל, הִתְקַדַּשׁ בפתח, יאמר הִתְגַּדַּלְתִּי, הִתְקַדַּשְׁתִּי בפתח. וכן הצווי בצרי: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (בראשית יז א), או בפתח כמו "לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (מ"א כ כב), "וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ" (תהלים לז ד). והעָבָר לרבים הִתְפַּקְּדוּ וכן הצווי, אבל בהפסק העבר בקמץ והצווי בצרי. ובא העָבָר פ"א-הפֹעל בסגול: "וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח ז) והסגול מקום פתח, כי הה"א היתה ראויה להדגש לולי שהיא גרונית, והטי"ת בפתח כמו שבא בצווי "וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה ב), וכשנקמצה הה"א מפני ההפסק שמו הסגול תחת הטי"ת מקום פתח לתיקון הקריאה. כמו שעשו גם במלות אחרות: "וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במדבר כג יט), "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (דברים לב לו), "זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יְיָ וָאֶתְנֶחָם" (תהלים קיט נב), "לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ" (במדבר לג נד), "וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי" (יחזקאל ה יג) – הראוי וְהִתְנֶחָמְתִּי.

ומלת "יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי" (תהלים ז ו), אמרו כי הוא מזה הבנין, והראוי יִתְרַדּוֹף, והוא לגזרת פָּעוֹל. ועל דעתי כי אינו כן, כי לא מצאנו בנין התפעל כי אם בודד במועדיו לא יצא אל בלעדיו, ואלו היה כן היה יוצא. וכבר פירשנו "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם" (ויקרא כה מו) שידמה יוצא כי הוא עומד, כי פירוש "אֹתָם": מֵהֶם. וכן "וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ" (במדבר לא כ), פירושו: עִם הבגדים והכלים תתחטאו, כי לא תהיה טהרתכם שלמה אם לא יהיו הכלים גם כן טהורים. אבל עִקר המלה שהיא מורכבת מבנין קל ומבנין פִּעֵל הדגוש. כי אם היה כֻלו מהקל היה אומר יִרְדֹּף, ואם מהדגוש: יְרַדֵּף, הנה כשאמרנו "יִרַדֹּף" הרכבנוהו מהשנים. וטעם ההרכבה הזאת כי דברי הנביא שהאויב רוֹדְפוֹ ומְרַדְּפוֹ לאחרים, כי יִרְדֹּף עובר לשני: האויב רוֹדֵף והנביא רָדוּף, ויְרַדֵּף עובר לשלישי, כי האויב מְרַדֵּף ועוזריו רוֹדְפִים והנביא רָדוּף.

ולעולם בזה הבנין יקדם התי"ו לפ"א-הפֹעל, זולתי ז"ס-ש"ץ שתקדם הפ"א לתי"ו. כמו "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב ה), "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו טז), "וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז טו), "מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד טז), "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א טז) שהיה ראוי הִזְדַּכּוּ, והדל"ת נבלעת בדגש. ואף על פי שנדגש הכ"ף לאות הבנין, אף על פי כן אחר שנפקדה הדל"ת יצא טעם הדגש לשנים, לכבדות הבנין ולחסרון הדל"ת.^[2] ודגש הזי"ן לא בא לחסרון אות, אבל לא תתכן קריאת הזי"ן מבלי דגש, מפני חטיפות המלה על הכ"ף מפני הדגש. ולא נוכל לומר כי דגשות הזי"ן לחסרון תי"ו או דל"ת, והראוי הִתְזַכּוּ או הִדְזַכּוּ, כי תי"ו-הִתְפַּעֵל לא מצאנוהו עם הזי"ן, והדל"ת שמצאנו עמה, לא מצאנוה לפניה כי אם לאחריה. כמו שמצאנו בלשון ארמי:^[3] "הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי" (דניאל ב ט), ובדברי רבותינו ז"ל: "נִזְדַּמֵּן לוֹ" (ברכות כד ב), "(נזדכך) [נִזְדַּקֵּן] הַדִּין" (סנהדרין מב א). ואם יאמר האומר, כי אין דרך לשון הקדש להבליע הדל"ת כי אם בחברתה, אם לא מצאנו בלשון הקדש במה שנמצא אצלנו, הנה נמצא בלשון ארמי הקרוב אליו, אמרו "גַּפּוֹהִי" (ראה דניאל ז ד) כמו גַדְפוֹהִי ו"קַמּוֹהִי" (ראה אונקלוס בראשית לא ב) הוא כמו קַדְמוֹהִי, ובלשון הקדש מצאנו "וְכָל אֲגַפֶּיךָ" (יחזקאל לח ט), וכתב אדוני אבי ז"ל שהוא כמו כְּנָפֶיךָ מלשון ארמי ודינו אֲגַדְפֶּיךָ והאל"ף נוסף. וגם לא נוכל לומר שמלת "הִזַּכּוּ" מפעלי הכפל מבנין נִפְעַל, ודגשות הזי"ן לחסרון נו"ן-נפעל ודגשות הכ"ף לחסרון הכפל, לפי שהמלה מלרע כמשפט נחי הלמ"ד, ואם היה מפעלי-הכפל היה מלעיל – הִזַּ֫כּוּ, כמו "הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ" (ישעיהו נב יא).

ומה שקרה לאותיות ז"ס-ש"ץ שנקדמו לתי"ו הִתְפַּעֵל, כי לא תתכן קריאת התי"ו רפה עם אחת מהן. ומה שהחליפו עם הצד"י הטי"ת תחת התי"ו, לפי שקריאת התי"ו הדגושה נוטה לקריאת הצד"י, ואם היתה התי"ו הדגושה עמה תשוב קריאת שתי אותיות לאחת, ושמו הטי"ת תחתיה לפי שהן ממוצא אחד. כי כל האותיות נחלקות לחמש תוצאות: א"ח-ה"ע הם מוצא הגרון, גיכ"ק הם מוצא החיך, דטלנ"ת הם אותיות הלשון הפונה נגד השינים, ז"ס-שר"ץ הם אותיות השינים, בומ"ף הם אותיות השפתים. ויש בהם אותיות שתים תעזר קריאתם בנחירים, והם מ"ן, וראה ונסה כי לא תכון קריאתם בסגירת החוטם. וכן עם הזי"ן לא תתכן קריאת התי"ו והטי"ת, ושמו תחת התי"ו דל"ת כי נכונה קריאתה עם הזי"ן, והדל"ת ממוצא התי"ו וממשפחתה וגאל את גאולתה. לפיכך אמרו רבותינו ז"ל בקריאת שמע: צריך להתיז זי"ן של "תִּזְכְּרוּ" (ירושלמי ברכות ב ד),^[4] שאם לא תחזק קריאתה, תדמה קריאת הזי"ן לקריאת הסמ"ך, כי כן תכון קריאת הסמ"ך עם התי"ו הדגושה. ועוד כי הזי"ן הנחה ואחריה כ"ף, תדמה לקריאת הסמ"ך. והזהירו על "תִּזְכְּרוּ" ולא הזהירו על "וּזְכַרְתֶּם", מפני כי "תִּזְכְּרוּ" יש בו שתי עִלות לדמות הזי"ן לסמ"ך, מפני התי"ו שלפניה והכ"ף של אחריה, לפיכך צריך להזהר בו יותר, "וּזְכַרְתֶּם" אין בו כי אם עִלה אחת. ועוד יש לומר כי הזהירו על "תִּזְכְּרוּ" והוא הדין על "וּזְכַרְתֶּם". וכן אמרו: צריך להתיז סמ"ך של "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", שאם לא יחזק אותה, תדמה קריאת הסמ"ך הנחה ואחריה דל"ת לקריאת הזי"ן – כי כן נכונה קריאת הזי"ן הנחה עם הדל"ת הדגושה, וכן עם הגימ"ל הדגושה. לפיכך צריך להתיז שׂי"ן "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ" (ישעיהו יב ד) והדומים לו.

ונמלטה מלה אחת שקדמה התי"ו לשי"ן פ"א-הפֹעל, והיא "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת" (ירמיהו מט ג), והיה כן, להרחיק התי"ו הדגושה משני הטי"תין.

ואלה שמות האבנים על הסדר

העוברים: הִתְפַּקַּד, הִתְפַּקַּדְתָּ, הִתְפַּקַּדְתִּי, הִתְפַּקְּדוּ, הִתְפַּקַּדְתֶּם, הִתְפַּקַּדְנוּ, הִתְפַּקְּדָה, הִתְפַּקַּדְתְּ, הִתְפַּקַּדְתֶּן.

הבינונים: מִתְפַּקֵּד, מִתְפַּקְּדִים, מִתְפַּקְּדָה, ובהפסק: "וְהִיא מִתְנַכֵּרָה" (מ"א יד ה), או מִתְפַּקֶּדֶת, מִתְפַּקְּדוֹת.

המקור הִתְפַּקֵּד.

שם-הפֹעל מזה השֹרש לא מצאנו בזה הבנין, אבל מצאנו משֹרש אחר: "תַּבְעֵרָה" (במדבר יא ג), ומשקל אחר: "תִּפְאֶרֶת" (ישעיהו ג יח), כי נוספה בהם תי"ו כתי"ו-הִתְפַּעֵל. ועם תוספת הה"א והתי"ו: "וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו" (דניאל יא כג), וכן אמרו בדברי הארמית: "עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא" (עזרא ז טז), והארמי שוה עם העברי בזה הבנין בשרש הזה, כמו שאמרו "דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי" (עזרא ז יג). ונאמר מדרך הסברא גם כן בזה המשקל: הִפַּקְּדוּת, הִתְפָּאֲרוּת.

העתידים: הצווי והאותיות הנוספות שהם אית"ן. הציווי: הִתְפַּקֵּד, הִתְפַּקְּדוּ, הִתְפַּקְּדִי, הִתְפַּקֵּדְנָה. אית"ן: אֶתְפַּקֵּד, יִתְפַּקֵּד, תִּתְפַּקֵּד, נִתְפַּקֵּד, יִתְפַּקְּדוּ, תִּתְפַּקְּדוּ, תִּתְפַּקֵּד, תִּתְפַּקְּדִי תִּתְפַּקֵּדְנָה. כלם בצרי או בפתח. בצרי כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו טז), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב ה); בפתח כמו "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה ו), "וְיִתְרוֹמָם וְיִתְגַּדֵּל" (דניאל יא לו עי"ש). ואשר הם בפתח, בהפסק בקמץ: "כִּי עַל כֹּל יִתְגַּדָּֽל" (דניאל יא לז), "בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּֽל" (ישעיהו מא טז). ובאו בקמץ זקף: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּ֔ף" (בראשית לח יד), "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּ֔ס" (חבקוק א י), "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּ֔ע" (במדבר יב ו).

כלו הטורים שמנה שלמים, בעזרת רם על כל רמים

נימוקי רבי אליהו בחור

1. פירש, שהיה ראוי להיות שׁוּב, ונהפכה הוי"ו ליו"ד והושמה לפני עי"ן-הפועל, ואמרו יָשֹׁב במקום שׂוֹב.
2. כי זה נגד כלל הדקדוק שאין דגש אחד משמש לב' דברים, כמו שאין ב' דגשים באות אחת
3. בלשון ארמי לא נמצאוהו, כי אין שרש שתחילתו זי"ן שיבנה עליו בנין התפעל, כמו שמבואר בספר הבחור בענין זה.
4. פירש שלא ידמה שקרא תִּשְׂכְּרוּ מלשון שכר וריוח, או תִּסְכְּרוּ בסמ"ך מלשון סתימה. וכן צריך להתיז סמ"ך של חַסְדּוֹ, שלא ידמה שקרא חַז דּוֹ – חַז – לשון ראייה, ודּוֹ – לשון שנים, והיה משמע: רְאֵה שתי רשויות, כביכול.