ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/פ ב
"וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף" (בראשית מג, טו); "עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙" (בראשית א, יא); "תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא" (תהלים פח, יא); "אֲשֶׁ֤ר יִבְנֶה־בַּ֙יִת֙" (דה"ב ב, יא); "חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא" (איוב ה, כז); "גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ" (תהלים עז, טז).
ואם נקוד צרי הוא רפה אף על פי שהמלה מלעיל, כמו "עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא" (שמות טו, יא) והדומים לו. והטעם, לפי שנקוד צרי והנח כתוב. אבל אשר הם קמוצים שיבא אחריהם דגש, אין הנח כתוב, ואף על פי שיש מעטים עם הנח כתוב. אבל עם הצרי אין אחד דגוש, כמו שכתבנו למעלה. וכן אחר הקמץ רפה אף על פי שהוא אתי מרחיק, אם אין הטעם באות הראשונה מן התיבה אשר אחריה. כמו: "וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת" (שמות כו, לא); "בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה" (בראשית מז, יד); "מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ" (במדבר כד, ט) וזולתם. אבל "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ" אינו על המנהג, כי אין הטעם באות הראשונה במלת "בִּזְרוֹעַ". וכן "חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא", אף על פי שמלת "כֶּן" היא מלה זעירא, אחר שהיא סמוכה למלת "הִיא", לא היה לה להיות משפטה כמשפט מלה זעירא, אלא שכן מצאנו אותם. ואם בי"ת "בִּזְר֣וֹעַ" משוכה בגעיא, הוא יפה. וכן "עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ" (דברים לב, טו) אינו על המנהג, כי נדגשה הכ"ף ואין הטעם בה.
ועוד כלל אחר; כשיהיו שתי אותיות מבג"ד כפ"ת בתחלת התיבה, והשנית רפה, תדגש הראשונה, אף על פי שסמוכה לאהו"י. והוא שתהיה האות הראשונה בשוא, ויהיו שתי אותיות – בי"ת ובי"ת או כ"ף וכ"ף או בי"ת ופ"א או כ"ף ובי"ת או כ"ף ופ"א. כמו "נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבָשְׁתֵּ֗נוּ" (ירמיהו ג, כה); "בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹה" (שמות יד, יח); "לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כה, נג); "קְטַנָּ֥ה כְּכַף־אִישׁ" (מ"א יח, מד); "הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנוֹ" (ישעיהו י, ט).
ובאו שלשה מהם רפים – "וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר" (ש"א י, ה); "מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים" (תהלים קמז, יז); "הֵן־אֲ֣נִי כְפִ֣יךָ לָאֵ֑ל" (איוב לג, ו). ועוד אחר, אבל לא הביא אותו בעל המסורת – "וְהִ֤וא כְפֹרַ֙חַת֙" (בראשית מ, י).
וכ"ף וגימ"ל פליגין עליה, כמו: "הֲלוֹא֩ כְגַ֨עַת בָּ֜הּ" (יחזקאל יז, י); "אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ" (איוב לח, ג). יש שקוראין רפה,