ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/פ ב
"וּמִֽשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף" (בראשית מג טו), "עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙" (בראשית א יא), "תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא" (תהלים פח יא), "אֲשֶׁ֤ר יִבְנֶה־בַּ֙יִת֙" (דה"ב ב יא), "חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא" (איוב ה כז), "גָּאַלְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ" (תהלים עז טז).
ואם נקוד צרי הוא רפה אף על פי שהמלה מלעיל, כמו "עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא" (שמות טו יא) והדומים לו. והטעם, לפי שנקוד צרי והנח כתוב. אבל אשר הם קמוצים שיבא אחריהם דגש, אין הנח כתוב, ואף על פי שיש מעטים עם הנח כתוב. אבל עם הצרי אין אחד דגוש, כמו שכתבנו למעלה (לעיל עט ע"ב). וכן אחר הקמץ רפה אף על פי שהוא אתי מרחיק, אם אין הטעם באות הראשונה מן התיבה אשר אחריה, כמו "וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת" (שמות כו לא), "בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה" (בראשית מז יד), "מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ" (במדבר כד ט) וזולתם. אבל "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ" אינו על המנהג, כי אין הטעם באות הראשונה במלת "בִּזְרוֹעַ". וכן "חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא", אף על פי שמלת "כֶּן" היא מלה זעירא, אחר שהיא סמוכה למלת "הִיא", לא היה לה להיות משפטה כמשפט מלה זעירא, אלא שכן מצאנו אותם. ואם בי"ת "בִּזְרוֹעַ" משוכה בגעיא, הוא יפה. וכן "עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ" (דברים לב טו) אינו על המנהג, כי נדגשה הכ"ף ואין הטעם בה.
ועוד כלל אחר: כשיהיו שתי אותיות מבג"ד-כפ"ת בתחלת התיבה והשנית רפה, תדגש הראשונה אף על פי שסמוכה לאהו"י. והוא שתהיה האות הראשונה בשוא, ויהיו שתי אותיות – בי"ת ובי"ת או כ"ף וכ"ף או בי"ת ופ"א או כ"ף ובי"ת או כ"ף ופ"א, כמו "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ" (ירמיהו ג כה), "בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה" (שמות יד יח), "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כה נג), "קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ" (מ"א יח מד), "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ" (ישעיהו י ט). ובאו שלשה מהם רפים: "וִיהִי כְֿבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר" (ש"א י ה), "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְֿפִתִּים" (תהלים קמז יז), "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל" (איוב לג ו). ועוד אחד אבל לא הביא אותו בעל המסורת: "וְהִוא כְֿפֹרַחַת" (בראשית מ י). וכ"ף וגימ"ל פליגין עליה, כמו "הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ" (יחזקאל יז י), "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (איוב לח ג). יש שקוראין רפה