ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/מט ב
שהוא מנהג הלשון במקומות רבים. וכן "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז, י) – שהו"ו פתוחה והענין עבר.
"בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ" (בראשית כז, לג) – קמץ; "וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, ב) – פתח. "וָאֲקַוֶּה לָנוּד" (תהלים סט, כא) – קמץ; "וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ" (תהלים נב, יא) – פתח.
"בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא, ה) – האל"ף נחה והוי"ו פתוחה, כי המשפט בתנועת האל"ף "וָאַעֲשִׁיר", ובנוח האל"ף הוטלה תנועתה על הו"ו; "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד" (מ"א יא, לט) האל"ף נחה, והו"ו פתוחה, כמו שהיתה בנוע האל"ף, כי הענין לעתיד.
וכשתהיה יו"ד-אית"ן שואית ותבוא עליה הו"ו, תנוח היו"ד ותהיה הו"ו נקודה בחירק, כשתורה לעתיד. כמו "וִיהִי מַבְדִּיל" (בראשית א, ו); "וִיחִי עוֹד לָנֶצַח" (תהלים מט, י); "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו, יא); "יְפַתַּח וִישַׂדֵּד" (ישעיהו כח, כד); "וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ" (חבקוק א, טז).
וכן כשתהיה הו"ו פתוחה שתורה לעבר, כמו כן תנוח היו"ד בשוא ולא תדגש. כמו "וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת" (שמות לו, י); "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" (שמות לט, ג); "וַיְמַלְאוּ בוֹ" (שמות לט, י) וזולתם. ויש מהם הו"ו בגעיא ויש בלא געיא, ובכלם לא תדגש היו"ד.
והנגיד רב שמואל ז"ל כתב כי "וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ" (ש"ב יב, ג); "וַיְצַוֵּהוּ יְיָ לְנָגִיד" (ש"א יג, יד) – דגושי היו"ד, ולא מצאנו כן בספרים המדויקים.
ות"ן, דגושים כשתבוא עליהם ו"ו פתוחה – "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם" (במדבר יב, א); "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה" (רות ב, ג); "וַנְּסַפֶּר לוֹ" (בראשית מא, יב).
וכשתורה לעתיד ויהיו אותיות ת"ן בשוא, תהיה הוי"ו בשורק. כמו "וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מ, כז); "וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ" (שה"ש ו, א). והעמידו הו"ו במאריך ונקדו התי"ו בשוא-ופתח לתפארת המלה – "וּֽתֲבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד" (יחזקאל כו, כא). וכן אמרו "וּֽשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ" (שופטים ה, יב) – הו"ו מועמדת בגעיא והשי"ן בשוא-ופתח. וכן "קוּם בָּלָק וּֽשֲׁמָע" (במדבר כג, יח), הו"ו מועמדת בגעיא והשי"ן בשוא-ופתח.
וו"ו השירות לא תבוא על העוברים לא בפתח ולא בקמץ, שלא להרבות המשכת התנועות, בין ותדע[1]. אבל בעוברים בנחי העי"ן ובכפלים שאין תנועתם רבות, תבוא עליהם הו"ו קמץ כשתעמוד מלה בענינה. כמו "וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵ֒תוּ" (דברים כב, כד); "וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵ֔תָה" (דברים כב, כא). וכן כשתעמוד המלה בטעם לבדו – "וָמֵ֖תוּ כָּל הַצֹּאן" (בראשית לג, יג); "וָשָׁ֖ב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו, י).
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ א"א: וזה דוקא כשפ"א-הפֹעל אינה אות גרונית, כמו שכתוב לעיל.