ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/מט א
"וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח י). לפי שכבד על הלשון שתי אותיות בומ"ף בקריאה אחת, כי הו"ו מאותיות בומ"ף שהם אותיות השפה, לכן לא הניעוה בשוא מפני תנועת האות האחרת, ונקודה בשורק. וקריאת האל"ף כן היא קריאת הו"ו הזאת – אל"ף שרוקה, בקבלה, כמו שכתב המורה רבי יהודה החיוג' ז"ל:[1] כן ירשנו מקדמונינו דור אחר דור (ספר אותיות הנוח). ואל יקשה בעיניך מלת "בְּפָרֶךְ" (שמות א יג) והדומה לה, כי הראשונה דגושה והשנית רפויה.
אבל כשתהיה הו"ו קמוצה תקרא ו"ו כי כן תכון הקריאה, כמו "רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ" (קהלת ח י), "הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה" (יחזקאל מד יז), "יוֹצֵא וָבָא" (ש"א יח טז), "הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ" (ישעיהו מה כ), "גָּפְרִית וָמֶלַח" (דברים כט כב), "וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" (בראשית לג יג), "כַּפְתֹּר וָפֶרַח" (שמות כה לג).
ובאותיות אית"ן, כשתוסיף בהן ו"ו השירות, כשתנקד בפתח תורה לעבר: "וַיֹּאמֶר יְיָ", "וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי" (ישעיהו לז כד), "וַנֹּאמֶר אֵלָיו" (בראשית מב לא). ועל האל"ף בקמץ: "וָאוֹמַר לָהֶם" (נחמיה ב כ), "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (דברים א מג), "וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר" (יחזקאל כד יח), "וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי" (דניאל י טז), "וָאֲבָרֵךְ אֶת יְיָ" (בראשית כד מח), "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח טז), "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים" (בראשית לא כז). וכשתבוא על האל"ף בפתח, והוא כשהאל"ף ושוא-ופתח, הוא לעתיד, כמו "וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ" (ישעיהו מג כח), "וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו מו ד), "וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו" (ישעיהו נז יח), "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב לג לג), "עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ" (יחזקאל ב א). אבל מצאנו שנים הו"ו פתוחה והענין לעבר: "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ" (ש"ב א י), שענין הפסוק לעבר, והיה משפט ו"ו "וַאֲמֹתְתֵהוּ" בקמץ,[2] ואולי בא עתיד במקום עבר, כמו