ספר המבחר וטוב המסחר א א
ספר המבחר וטוב המסחר · א · א · >>
בראשית
עריכהבראשית - בשקל אלא שנחה האל"ף כמשפט.
וידוע כי מלה ראשית -
- שם לזמן
- ושם לדבר הקודם: רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות ל"ד)
- ויאמר בראש הדבר ותחילתו: וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו').
מ"ש הרב בראשית בשקל שארית וכו' - ר"ל דקדוק המלה הזו על משקל פעלית, ואלולי נוח האלף היה משפטו "ראשית" אלא שנחה האל"ף כמשפט אותיות אהוי. ובנוח האל"ף הוטלה תנועתה על הרי"ש והתי"ו בו לנקבה והוא א' בסמוך ובמוכרת. וידוע כי מלת ראשית שם לזמן - ר"ח שם להתחלת הזמן כמו בְּרֵאשִׁית, מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם שהרצון: הזמן שבו התחיל למלוך. ושם לדבר הקודם ראשית בכורי וכו' - ר"ל הקודם בזמן לדבר אחר המאוחר ממנו בזמן, כמו ראשית בכורי וכו' - והטעם: הפרי או התבואה שקדמו לבכר בזמן מאשר נתבלשו באחרונה. והנה הוא שם מצטרף שהוא ראשון בערך אל המאוחר ממנו. ויאמר בראשית הדבר ותחלתו ראשית שמנים וכו' - ר"ל השמן המושם בכלי, הנה העליון שבו הוא היותר משובח ואשר בתחתיתו הוא פחות.
עתה, במקום הזה, איננו כי אם שם לזמן. ואם לא היה עדיין זמן כי הזמן אינו נודע כי אם בתנועה הגלגל. וכבר ידענו כי הנביאים מכנים שמות לדבר שאינו נמצא, וממין זה מלת ראשון ואחרון הנאמרים על השם ית' ודעהו.
ואחר שבאר הרב ג' שתופי מלת "ראשית" שב לפרש מלת בראשית - מאיזה מין ג' השתופים היא. ואומר עתה במקום הזה וכו' - איננו שם לדבר הקודם בזמן כמו "ראשית בכורי" והרצון שאיננו שם מצטרף, כי אם יפורש ככה יובן שבריאת השמיים והארץ קודמת בערך הנבראים האחרונים מהם, אמנם יהיה מקום לסבור כסברת האומרים שהיו סדר זמנים קודם בריאה זו חלילה. וכן איננו קדימה במערכה כמו "ראשית שמנים" שיורה על הזמן המשובח שבעליונות הכלי. א"כ במקום הזה הוא קדימה טבעית והוא שם לעצם הזמן, ור"ל ברגע הראשון מן הזמן ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. ואין הכוונה שיהיה הזמן נמצא קודם הביראה אלא עם בריאת השמיים נברא גם הזמן, כי הזמן הוא מקרה נשוא על מקרה התנועה הגלגלית, וא"א להמצא זמן בלי תנועה ותנועה בהעדר שמיים. א"כ מה שאמר הרב בכאן שהוא שם לזמן- הוא ראשית הזמן, אבל איננו מהזמן, כי אם זמן התחלת זמן במחשבה קודם הוויתו כמו שמפרש והולך. ואם לא היה עדיין זמן - ר"ל, ואע"פ שקודם בריאת שמיים וארץ עדיין הזמן לא היה עכ"ז הכתוב מכנה מלת "ראשית" לזמן קודם המצאו כדי לשבר את האוזן כי לפי טבע המציאות הנח המיושב א"א להמצא דבר בלי זמן. ומנהג הכתוב לדבר כפי הבנת האדם כמו שגם בדברים העליונים הפשוטים הנבדלים מחומר יתאורו במאמרים בלתי נמצאים בהם. וזהו שאמר אח"ז וממין זה ראשון ואחרון וגו' - ר"ל שאינם משמות הצרוף אלא הנרצה בהם נמצא תמיד בפועל לאין ראש וסוף, ואיננו ראשון או אחרון בזמן אלא קודם המצא הזמן ואחר כלות הזמן היה והויה ויהיה.
והבי"ת אשר בא עליו - קוראים לה בית הכלי, כי מראה מקום הדבר או הזמן.
והבי"ת אשר בא עליו קוראים לה בי"ת בכלי וכו' - המדקדקים האחרונים חלקו שמושי הבי"ת לחלקים רבים: בית העצם, בית הזמן, בית המקום, בית הכלי והשאר כל א' לחוד. אמנם הראשונים חלקו שמושי הבי"ת לשניים דרכים כוללים , אם יפורש בי"ת כמשמעו: בין שיורה על מקום או על זמן או על כלי או על עצם דבר א' - יקרא בכלל בי"ת הכלי. ואם יפורש הבי"ת במקום עם - קורין לה בי"ת העזר, כמו: בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי, בְּרוּחוֹ, שָׁמַיִם שִׁפְרָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה - שהביתי"ן הללו במקום עם הם בית העזר. אמנם כגון: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה - הוא בית הכלי. וכן בית "בראשית". והרב דרך בדרך המדקדקים הראשונים גם הוא, שהרצון בבי"ת "בראשית" בפרשו אותו בי"ת בכלי, שהבי"ת כמשמעו ואיננו במקום עם, והמובן בו: בעצם ראשית הזמן. ולא כדעת הרמב"ם ח"ב פ' ל' שפירשו בי"ת העזר, ר"ל: עם התחלת השמיים שרצונו בזה שברא השמיים עם התחלותיהם, ר"ל סבותיהם, שהם המלאכים ונעשו הגלגלים. כי מראה מקום הדבר וכו' - כבר נתבאר זה לעיל.
ועם תי"ו באו כיוצא בו בלי סמך:
- וּלְכָל-תַּכְלִית, הוּא חוֹקֵר (איוב כ"ח)
- מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ"ו)
- וכן בְּרִית (ויקרא ב)
- וְשָׁבִיתָ (במדבר כא) - סמוכים ומוכרתים.
ועם תי"ו באו כיוצא בו בלי סמך - יען שיביא הרב לקמן דעות כמה מפרשים אשר סברו שהתי"ו בראשית הוא תי"ו הסמיכות, והצרכו כל א' לפרשו בחסרון הנסמך או להדביקו למה שאחריו, לכן הרב בתחילה הופיע דעתו שמלת בראשית איננו סמוך, רק הוא בסמוך ובמוכרח בתי"ו והביא גם הדומים לו.
והתמה מן רבנו ישועה שאמר: בראשית - חי הדעת בו מלאך.
וכל ברואי אצלנו צריך זמן ומקום ואם דעת הפילוסופים להפך בזה.
ודעת חכמי המשנה ידוע, שאמרו: לא נבראו המלאכים ביום ראשון, שלא תאמר מיכאל מותח בדרום וגבריאל בצפון והקב"ה ממדד באמצע אלא אָנֹכִי יְהוָה, עֹשֶׂה כֹּל--נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי (ישעיה מ"ד) מי אתי כתיב, והטעם מי היה אתי על בריאת העולם. ואמת, כל המפרשים חולקים בזה ואלו סברות נבערות כי לא בא משה רבנו ע"ה להודיענו רק העולם השפל והכחות המתהוות מאתו. ונשוב אל אשר היינו.
פירוש הדעת בו הוא כטעם הכוונה או הרצון בו, ר"ל במאמר חי שהוא מלאך, כמו: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. ודעתו של רבי ישועה שמלת "בראשית" סמוכה למלת "חי" והוא חסר הנסמך. וכפי דעתו בי"ת "בראשית" הוא בי"ת אחר, כבי"ת בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, וּבְקוּמֶךָ. ורצונו בזה: אחר בריאת המלאכים ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, כדי להוציא מזה הפסוק בראית המלאכים. כי הקשה בעיניו: ואיך לא יזכיר הכתוב בריאתם, אחר שהנביאים בהזכרם סדור הנמצאים יקדימו בראשונה את המלאכים כדכתיב בָּרְכוּ יְהוָה, מַלְאָכָיו וגו'. ועוד רצה להקדים בראית המלאכים כי הוא אמר שא"א להמציא דבר נקפא תחילה מבלתי המוציא חי, והוא המלאך שיתענג בו. ואחר שמציאות הדומם קודם מן החי האילם והדמברף והואיל ומעשי השי"ת נמשכים אחרי החכמה וכל נמצא שימצא יש לו תכלית והתכלית היא לתועלת הנבראים - ואם לא יהיה חי אין תענוג ולא תועלת. ולאמר מאמר שהמציא את מה שאינו חי כדי להתועל בהם החים שיבראו אחרי כן - לא הודה בזה רבינו ישועה, באמרו כי מה הכוונה בזה להקדים ולהאחיר, ר"ל להקדים בריאת הדברים הפחותים ולהאחיר בריאת האדם, אם בשביל תועלת האדם נמצאו. א"כ, הוציא מזה שהמלאכים נבראו תחילה ואח"כ שאר הנמצאים בשביל שיתועלו המלאכים מהסיכי, לפי דעתו המלאכים הם בעלי גשם ויתענגו בדברים הגשמיים. והרז"ל טוען על רבי ישועה. וכל ברואי אצלנו צריך זמן ומקום - ר"ל כיוון שלפי דעת רבי ישועה המלאכים הם בעלי גשם, איך יאמר שנבראו קודם בריאת שמיים וארץ והלא כל ברואי גשמי צריך זמן ומקום להמציאו, וקודם בריאת שמים וארץ לא היה עדיין זמן ומקום. ואם דעת הפילוסופים להפך וכו' - ר"ל ואע"פ שדעת הפלוסופים להפך דעת רבי ישועה במציאות המלאכים שהם בלתי גשם, וא"כ בריאת המלאכים לא יצטרך זמן ומקום. אבל כיוון שדעת רבי ישועה שהם גשמים, לכן תיפול עליו זו הטענה. ודעת חכמי המשנה וכו' - ר"ל כל א' מהמפרשים חששו להצויא בריאת המלאכים מן הכתוב יחד עם בריאת שמיים וארץ. והנה רבי ישועה הוציא מסמיכות אל חי וכנ"ל. וב"ה עשו חלוקה הכרחית ואמרו שאם נאמר שביום א' נבראו לא ייתכן, שלא נאמר מיכאל מותח בדרום וגו' ויובן שהקב"ה נעזר במלאכים כ"ב יכול והביאו אסמכתא ממה שהכתוב נמצא מלא ביו"ד "מי אתי" ואם לא נבראו המלאכים ביום א' עכ"פ נבראו ביום ב' לפי דעתם. ומ"ש ואמת כל הפרשים חולקים בזה - ר"ל בבריאת המלאכים אימתי נבראו חוששים להוציא בריאתם מן הכתוב וכל זה כדי שלא לסבור שהם קדמונים. והרב טוען על כלם באמרו ואלו סברות נבערות - וזו הטענה חוזרת גם למטה למה שאחר זה ליש מפרשים "בטרם ברוא" וכו' אל שיטעון הרב להם במה שיאמר כי מה טעם להודיע איכות הארץ וכו' ועיקר הועמה כי לא לבד בריאת המלאכים לא נוכל לדעת מן הכתוב אלא אפילו בריאת הגלגלים גם כן לא נזכר בתורה במעשה בראשית בפירוש. ואם תאמר שמלת "השמיים" הם הגלגלים, לא כן יפרש הרב אלא יאמר שהוא יסוד האש. כי לא בא מרע"ה להודיענו וכו' - ר"ל אע"פ שאין ספק שהמלאכים והגלגלים ג"כ נבראו ביחד עם עולם היסודות, אמנם זה לא נכתב בתורה בברור ובפרטות כי אם יודע זה בחקירת המדע כמו זיכיר הרב לקמן שא"א כסא בלי משרתים וכן א"א מציאות המרכז בלי הכדור. אכן, כוונת הכתוב להודיענו לבד העולם השפלהמוחש בהרגש העין ולא הנמצאים העליונים אשר לא תובן מציאותם ע"י ספור והגדה כי אם במופתי העיון. והכחות המתהוות מאתו - כנוי מאתו ישוב אל העולם השפל ר"ל ארבעה מינים המורכבים מן ד' יסודות וכחותיהם.
יש מפרשים: בטרם ברוא אלהים ארץ ושמיים, שעתיד לזכור בריאתם, אמר אלהים: "יהי אור". כמו: יְהוָה--קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח), ובמצאם לפניהם "והארץ הייתה" פירשו וי"ו והארץ כפ"א רפה בלשון ישמעאל שאינה משמשת אלא שהיא התחלת הדבור, כי מה טעם להודיע איכות הארץ אם לא נבראה.
י"מ בטרם ברוא אלוהים וגו' - המפרשים הם רש"י ואב"ע אע"פ שהם חלוקים בעניין הבריאה בדעותיהם. כי אב"ע כפי נטותו אחרי דעת הפילוסופים דעתו היא שמלת "שמים" הנאמר ביום ראשון מורה על התהוות הרקיע הנאמר ביום שני, והארץ לפי דעתו מורה להגלות היבשה שנראתה בשלישי. אבל דעת רש"י במאמר "השמיים והארץ" - הם הגלגלים והיסודות. אמנם לפי דעת שניהם שקודם כל נברא האור, לכן הסכימו בסמיכות למלת "ברא", כמו תְּחִלַּת דִּבֶּר-יְהוָה, בְּהוֹשֵׁעַ. ולפי פירושם מן "בראשית" עד "ויאמר אלוהים יהי אור" הוא הנושא. ומאמר "ויאמר אלוהים יהי אור" הוא הנשוא, שר"ל: בטרם בריאת שמיים וארץ ברא את האור. כפ"א רפה בלשון ישמעאל שאינה משמשת וכו' - ר"ל המפרשים האלו הכרחו לפרש וי"ו "והארץ" שלא תהיה וי"ו הלווי והחיבור עניין לעניין אלא שיהיה כל הספור עניין אחד, ולכן אמרו שהוא להתחלת הדבור כמנהג הכתוב בלשון העברי להתחיל הדבור הנמשך בעניין א' באו וי"ו וכמו שמנהג לשון הערבי להביא פא רפא בתחילת הדיבור. כי דרך לשון הערבי להתחיל העניין בלי פא רפה אשר שמושה כשמוש הוי"ו בלשון העברי - הפך לשון העברי שיבוא לפעמים הוי"ו בהתחלת העניין. דרך משל: וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וגם יבוא להתחלת הדבור הנמשך בעניין א' דרך משל: "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אליו" - הרי וי"ו "ויקרא" להתחלת העניין, וי"ו וידבר היה להתלת הדיבור. ובלשון ערבי, כמו שמצאתי בתרגום ר' סעדיא גאון, על פסוק "ויקרא אל משה" וגו' (רעא אללה במוסי) בלא פא רפה בהתחלת העניין, ותרגום "וידבר ה' אליו" מתחיל בפא רפה - פכא טבא אללה מן בבא אל מהצד קאיילא. וכן וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים - אר רחלו מן רפידים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי - אלי בריה סיני וכיוצא. ורצון המפרשים הנ"ל כל אחד כפי שטתו שהדבור מתחיל מן "בראשית" וכל הנמשך עד "ויאמר אלוהים יהי אור" הוא ספור לעתיד למה שיתהווה אחר הווית האור, והוי"ו של "והארץ הייתה" לא באה לרבות כלום רק להטעים הדבר כאלו היא במקום "הנה", כמו: קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא. והכוונה לפי שטת רש"י היא ככה: קודם בריאת שמיים וארץ אשר היו עתידים להברא אחר הווית האור ביום ראשון אשר הארץ אחר בריאתה עתידה להיות מכוסה במים ומצד זה יהיה חושך עליה ותהיה ריקה ומבוקה מכל מה שעתידין להתוות עליה, הנה קודם כל אלה אמר אלהים יהי אור. ולפי שטת אבן עזרא היא ככה: קודם בריאת שמיים שהוא הרקיע והארץ שהיא הגלות היבשה שעתידים להתהוות בשני ובשלישי אשר בהגלות היבשה תמצא תהו ולא יהיה בארץ ישוב מצד היותה עד הנה מכוסה במים, הנה קודם כל אלה אמר אלהים בום ראשון יהי אור. נמצא מדברי זה האחרון שביום ראשון לא נברא רק האור לבדו, ולפי דעת ראשון אע"פ שהוא מודה שגם השמיים והארץ נבראו ביום ראשון אמנם קודם מכולם נברא האור. א"כ, העולה מדעת שניהם, שכל הסיפור מן בראית עד ויאמר אלוהים יהי אור - הוא הספור לעתיד. וכן וי"ו "והארץ" איננו משמש לרבות ולהוסיף עניין על עניין אלא הוא התחלת הדבור הנמשך מן הקודם, וכלל הספור הוא מוקדם במאמר אמנם מאוחר הוא במעשה. כי מה טעם להודיע איכות הארץ וכו' - כי זה נתינת סבה מן המפרשים הנ"ל, ור"ל: שאם נאמר שמאמר "והארץ הייתה" וכו' נכתב כסדורו ושיהי עניין בפני עצמו נבדל מן הקודם, הנה לא יתיישב העניין על נכון - כיוון שעדיין קודם בריאת האור לא נבראה הארץ, אם כן מה טעם להזכיר איכות הארץ קודם בריאתה. לכן בהכרח צריכים אנו לומר שגם מאמר "והארץ הייתה" הוא נקשר למאמר הקודם וגם הוא מאוחר במעשה אע"פ שקודם במאמר ויהיה הוא תאר איכות הארץ אחר בריאתה ובזה יתיישב המקרא לדעתם. והרב יסתור זה במה שיאמר שכל מעשה בראשית נכתב כסדורו ושבריאת שמיים וארץ קדמה.
והנכון בעיני: כי ביום ראשון נבראו ד' יסודות, ואע"פ שהאור לבדו נזכר ב"כי טוב" בפרק ראשון. כי המקיף והמוקף עדיין לא היו על התכונה שראוי להאמר בם "כי טוב". ואלו לא נברא ביום ראשון רק האור לבדו - היה אומר "תהיה הארץ" לא שיאמר "והראה היבשה", א"כ הכתוב הזה לעד כי הארץ נבראה.
כי ביום ראשון נבראו ד' יסודות - ר"ל, מ"ש הכתוב "את השמיים" הוא יסוד האש וכן כולל גם הגלגלים. אמנם הכתוב לא פירש מן הגלגלים בפרטות במעשה בראשית אלא הכתוב בא להגיד בתחתונים ולרמוז בעליונים, ומאמר "ואת הארץ" הוא יסוד העפר, "ורוח אלהים מרחפת" הוא יסוד האוויר, "על פני המים" הוא יסוד המים כפי שיבאר הרב לקמן. ואע"פ שהאור לבדו וכו' - ר"ל אם יאמר אומר: כיוון שהד' יסודות נבראו ביום ראשון, א"כ מדוע לא נכתב ביום ראשון "כי טוב" סתם כבשאר ימי בראשית ואז היו נכללים גם הד' יסודות, ואמר לבד בעד האור "כי טוב". לזה משיב הרב: שאע"פ נבראו ביום ראשון, אמנם עדיים לא נשלם סדור טבעיהם כי עדיין לא נגלתה היבשה והמאורות לא האירו על הארץ כי הייתה מכוסה במים. היה אומר תהיה הארץ וכו' - ר"ל, בפסוק ג' מבראשית, אם הייתה הארץ נבראץ ביום ג' לא היה אומר "והראה היבשה" אלא היה לו לומר "תהיה הארץ" כמ"ש ביום א' על בריאת האור לשון הויה - יהיה אור, ואחר שאמר בה לשון הראות ולא לשון הויה, מכלל שהארץ הייתה נבראת קודם יום ג' אלא שהייתה מכוסה עד יום ג'.
והזכיר הכתוב האהל והיציע, שני העקרים בפסוק הראשון. ונשארו שני השרשים המים והאוויר ולא נודע אם המה לארץ או לשמיים קרובים, עד שבא בפסוק השני ובאר כי המה לארץ. ולא יטעך "יהי רקיע" - כי טעמו: יתחזק, על כן אמר: "רקיע" ולא שמיים והבן זה. וכן אמרו ב"ה: בתחלה נבראו השמיים לחים ובשני קרשו, בעניין עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כ"ו). והאור הוא מקרה צריך למקבל ואם לא נבראו השמיים במה נודע יום ראשון.
והזכיר האהל והיציע ב' העקרים וכו' - הרצון במלת "עקרים" - יסודות, כי עקרים ושורשים ויסודות הם שמות נרדפים ויבואו זה תמורת זה. ומלת "אהל" איינו הוא יסוד האש לבד אלא כולל גם הגלגל. ויען שיסוד האש וכו' שיסוד האש הוא היותר סמוך לגלגל, לכן הרב סמך על המבין וקיצר דבריו כפי יסודו שהניח, כי הכתוב בפרקי בראשית לא בא להודיע לנו כי אם את העולם השפל והעולמות העליונים לבד ברמז. ואמרו "האהל והיציע" - הוא מ"ש לעיל המקיף והמוקף והרצון הגלגל ומרכזו שהוא הארץ. ולא יטעך יהי רקיע וכו' - יען שפירש הרב לעיל שהד' יסודות נבראו ביום ראשון והארץ שנבראת - בו ביום הייתה מכוסה מכל צדדיה במים עד יום שלישי, אשר בו נגלתה היבשה, וחזק דבריו במ"ש שאם לא היה כן היה אומר ביום שלישי "תהיה הארץ" ואז היינו למדים בריאתה ביום ג', כי לשון הוויה תורה על המציאות ובכן יוכל הטוען לטעון: במה שאמר הכתוב ביום ב' "יהיה רקיע" בלשון הויה, כי לפי דעת הרב גם השמיים נבראו ביום א', וא"כ מה טעם לומר ביום ב' "יהי". לזה הרב מסלק הטענה, ואומר כנגד המעיין שלא יטעה בזה כי אין לשון הויה בכל מקום מורה המציאות, אלא יבוא גם לעניין חזוק. וכן הוא "יהיה רקיע" - טעמו יתחזק ויתקשה. ומלת "רקיע" איננו על הגלגל, כי אם הוא מוסכם על האוויר התחתון הנקרא אוויר ישוב, והתקשרות העבים מן האדים והקיטורים העולים מן הארץ ומן המים ע"י התככות ניתוץ השמש, כמו שיפרש הרב בפסוק "יהי רקיע". ומלת "רקיע" מלשון וַיְרַקְּעוּ אֶת-פַּחֵי הַזָּהָב שהוא לשון שטח והתפשטות ומתיחה. ע"כ אמר רקיע ולא שמים והבן זה - ר"ל שהרקיע הנזכר ביום שני איננו הוא השמיים האמור בפ' בראשית, כי מלת "השמיים" הוא מוסכם על הגלגל וכולל גם סיוד האש, אבל הרקיע הוא מוסכם על האויר התחתון. אע"פ שבמקומות יאמר גם לאויר בדרך השאלה "שמיים" וגם לגלגל יאמר "רקיע" כמו שיפרש הרב להלן, ע"כ אמר "והבן זה". וכן אמרו ב"ה בתחילה נבראו השמיים לחים וגו' - גם כוונת ב"ה במלת "השמיים" על האויר התחתון והעבים ור"ל: בתחילת הבריאה היו כל יסוד המים בצורה א' מקיפים את הארץ מכל צדדיה ובשני נעשה מקצת המים רקיע ועלו למעלה כמו שיבאר הרב בפרק יהי רקיע. והאור הוא מקרה צריך למקבל - הרצון א"א לסבור שזה הרקיע הנאמר ביום ב' הוא הגליל, ולומר שהגלגלים נבראו ביום ב' אחר שהאור נברא ביום ראשון והאור הוא מקרה ולא ימצא מבלי נושא. לכן בהכרח נאמר שהגלגלים נבראו ביום א' והאור נעשה נשוא עליהם ונתלו המאורות והתחילו להתנועע. שאם לא כן, במה נודע יום א'. ואם יטעטו טוען: שתכלית המאורות כפי עדות הכתוב הייתה ביום ד' - שם יבאר הרב שהכתוב הודיע שהאירו על הארץ מיום ד', אמנם בעולם האירו מיום א' כמו שנרמז "להאיר על הארץ", ושם יאמר הרב כנראה מדברי הכתוב שלמעלה זכות ובהירות ר"ל מתחילת בריאתם מיום א', אלא שהארץ לא יכלה לקבל האור עד שנראתה היבשה.
וראיתי שכל מפרשי הקראין השיגו למי שפירש "בראשית - חפצו", וכנראה אלי שאין זה המאמר רחוק כפי שהודיעוהו במקומות, כי אם "חפצו" חיצון צריך נושא, הנה הטוב אשר שמוהו קודם לבריאתו העולם ודעהו.
וראיתי שכל מפרשי הקראים השיגו למי שפירש בראשית חפצו - דעת זה המפרש שהי"ת המניא הרצון קודם בריאת העולם, ובראשית אותו הרצון ברא את העולם. והסבה שהשיגו מפרשי הקראין לזה המפרש היא מפני שעניין הרצון לשני כנים: הא' הרצון הפועל בדבר אשר ירצה להוציא מן ההעדר, והב' לדבר הנמצא. והנה הרצון לדבר הנמצא הוא מן האפשר שיקדים הרצון מן הדבר הנמצא הרצוי ולא יצא הרצון ההוא לפעל מסבת איזה מונע או מהעדר הדברים המביאים אל הרצון ההוא, ואמנם הרצון בדבר אשר יצא מן ההעדר לא יקדם הרצון מן הדבר הרצוי - כי סבת המונע או המביא א"א שיתייחסו אל הנעדר. והנה לפי דעת חכמינו הקדמונים האוחזים דעות המדברים - הרצון הוא מקרה והמקרה לא ישרת שני זמנים בלי כתום הפועל. וא"כ גם מקרה הרצון לא ישרת ב' זמנים ואין לו ראשית ואחרית. וא"כ לפי דעתם לא ייתכן לייחס בריאת העולם לראשית הרצון, לכן השיגו על המפרש ההוא. והרב מלמד זכות עליו ולא שתהיה דעת הרב כך, כי הוא כבר הפויע דעתו לעיל שמלת בראשית אינה סמוכה. אמנם הכוונה היא: שאע"פ שכל מפרשי הקראים השיגו לדעת הזו - עכ"ז אינה טעונה כ"כ השגות כי אינה רחוקנ מאד מן השכל. ואמרו כפי מה שהודיעו במקומות - ר"ל מפרשי הקראים והם חכמינו הקדמונים, כיוון שהודיעו במקומות מדבריהם בעניין רצון השי"ת דבר חוץ לעצמו ואמרו שהוא ית' רוצה ברצון חדש לא בתניה, לא בו ולא בזולתו. ר"ל שהרצון החדש ההוא איננו נשוא על השי"ת שהוא אינו גוף שיהיה נושא המקרים ואמרם "ולא בזולתו" ר"ל שלא הייתה תניית הרצון גם בנושא אחר זולת השי"ת מפני שלא היה עדיין שום נמצא שיתייחס אליו הרצון האלהי, אלא אחר שהמציא השי"ת את הרצון היה עומד הרצון ההוא בלי נושא - לכן אמר הרב שדעתם זו יותר ויותר טעונה השגות ממה שתוכל ההשגה למפרש "בראשית" - חפצו. ונתן הרב טעם בזה ואמר:
ברא
עריכהברא - לא נמצא בזולת השם גם הפעל גם השם. ובזה טעו האומרים: היו החכמים בוראים עולם והמהל תורה חדוש הדבר בלע אמצעי. ויש מחליפים הריש בדלת - וזה בדיאות לב ובלבב נמצא.
והאומר כמו וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם (יחזקאל כ"ג) והטעם לשום גבול נגזר, הנה מדבריו נודע כי מודה בחומר ראשון, וזה כאותם האנשים אשר בילרי נכרים יספיקו י(?). כי מי אמר הפילוסופים אין פעל השם רק להרכיב הצורה על כח הנושא אותם שהוא ההיולי, כי
ספר המבחר וטוב המסחר · א · א · >>