ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תז
שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדבור, ואף על פי שהוא בלא שבועה, ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פירות העולם או פירות מדינה פלונית או מין פלוני של פירות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו וכיוצא באלו הענינים שחייב לקיים עליו, ועל זה נאמר (במדבר ל, ג): "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", ופירשו ז"ל (ספרי), לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקיימהו, ולשון גמרא שבועות אמרו ז"ל, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידור האדם לקרבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן עובר עליהן משום לא יחל. אבל בענינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר, או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה שלא בלשון נדר ואיסור וקונמות, אף על פי שהוא מכוער ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם, אינו עובר בלא יחל אלא בענין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק". והרמב"ן ז"ל כתב ששתי מצוות חלוקות הן, נדרי גבוה ונדרי ביטוי, וכמו שנכתוב למטה בסדר כי תצא עשה ט"ו בסימן תקמ"ו.
שורש המצוה בענין הנדרים והשבועות לקיים כל דבר כתבתי כבר בסדר וישמע יתרו לא תעשה ה' (מצוה ל).
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (חגיגה י, א) הוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו, כגון שלשה הדיוטות או יחיד מומחה כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן שנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו ז"ל (נדרים נט, א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת נדרים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ונדר או אסר איסר על נפשו בלא שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. וזהו שאמרו ז"ל (תמורה יג, א), שהנשבע ומימר ומקלל חברו בשם לוקה אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או איסר שלא בשבועה אין בו מלקות.