ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תו
שנצטוינו במצות הפרת נדרים, כלומר שנדון במי שנדר כאשר תצוה התורה, שנאמר (במדבר ל, ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ'" כמו שבא מבואר בפרשה. וכתב הרמב"ם ז"ל במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבין ממני, כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותנו מצווין שנדון בדין זה בדבר זה. אולם היות הבעל והאב מפירים כבר ביאר הכתוב זה ודקדק בו, ובאתנו הקבלה שהחכם יתיר הנדר לכל וכמו כן השבועה, וההערה על מאמרו "לא יחל דברו", ודרשו ז"ל (חגיגה י, א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן.
והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה או שלשה הדיוטות, ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו בהוגן וביושר, אז קיימו עשה. ואם התירו הנדר שלא במצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהיתרם אינו היתר, יש עליהם עונש ביטול עשה זה, וכענין שכתבתי למעלה בענין מצות הנחלות שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים, יש עליו עונש ביטול המצוה דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירושה. ואולם הרמב"ן ז"ל כתב שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצוות, וזה לשונו, וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק על פי האב או הבעל, עד כאן. ודברי פי חכם חן.
משרשי ענין הנדר והשבועה וההיתר שלהם כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי בסדר וישמע יתרו באזהרת לא תשא ה' סימן ל"ג.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (נדרים ב, א), כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות, כגון האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן, חרק חרך חרף הרי אלו כינויין לחרם, נזיק נזיח נזיח הרי אלו כינויין לנזירות, שבותה שקוקה הדר במוהא הרי אלו כינויין לשבועה. וענין לשונות אלו שאמרו חכמים שהם נידונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות הענין שכל השומע יגזור עליו שזאת כוונת הנשבע או הנודר, ואחר שכן הוא הרי הוא כאילו אמר הדבר מבואר כתקנו, שאם לא תאמר כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם, וזה אינו באמת.
וכן מה שאמרו ז"ל (שם כ, ב), שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (שם כא, ב) דהלכתא כוותיה, ואלו הן, נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי גבי נדרי זירוזין, אמר רבי זעירא הדא דתימר כשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבדיהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז אלא בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלשה השנויים במשנה שאם היו מעמידין דבריהם שצריכים שאלה לחכם, ומיהו בכל ענין החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר שימצא שום ענין שיאמר עליו הבורר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר.
ואפילו בנולד פותחין להיתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפורש בגמרא בנדרים. וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמיה דרב נחמן במסכת נדרים דפותחין בחרטה, ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל שהיא שבועה חמורה. ודוקא בחרטה דמעיקרא, כגון לב זה עליך, כלומר שמתוך הכעס נדר אותו הנדר ואחר שנתישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל, אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו, זו אינה חרטה מעליתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לישאל על נדרו ודאי מתחרט הוא עכשיו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזר למצוא פתח היתר הנדר, ומצינו שהיו מחזירין למצוא פתחים לנודרים, אלא ודאי האמת כמו שכתבנו דבעינן חרטה דמעיקרא. ועוד שכל יסוד היתר נדרים הוא טענת שגגה או אונס שהתורה אמרה (ויקרא ה, ד), האדם בשבועה, פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין ואם כן משום חרטה דמעכשיו אי אפשר לתלות שגגה או אונס בעת השבועה כלל, אבל בחרטה דמעיקרא יש טענת שגגה ואונס, שהרי מודה עכשיו שלא היה עושה הנדר מעיקרא אם היה יודע זה. ויש מגדולי המפרשים שכתבו דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל, עכשיו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה ועוד דלא מזדקקינן לשבועות אלא במילתא דאית בה מצוה כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחבירי וכיוצא בענינים אלו .
וכן אמרו ז"ל (בכורות לו, ב) שהיתר נדרים בשלשה הדיוטות ואפילו דלא גמירי וסבירי והוא דאסברי להו וסברי, וכשחד מינייהו גמיר מכל מקום. וכמו כן אמרו (נדרים עח, ב) שהיתר נדרים ביחיד אם הוא מומחה, והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך שדינו כמומחה ויש שפירשו שכל שהוא חכם גדול בישראל או אפילו היום שאין לנו סמיכה יקרא מומחה, וחבריו חלוקין עליו. ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות שחזרתו חזרה, ומה שאמרו שהאב" מפר כל נדר והבעל נדרי עינוי ודברים שבינו לבינה ודין האומר כל נדר שאדור כל שנה זו או מכאן עד עשר שנים הרי הן בטלים. ודין סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודין האומר לחברו ככרי אסור עליך או ככר זה, ודין המודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו, ודין הנודר מן הבשר שמותר ברוטב ואם אמר בשר זה אסור אף ברוטב, ודין מי שנאסרה הנאתו עליו שמותר ללמדו תורה שבעל פה אבל לא שבכתב לפי שנוטלין עליה שכר. ודין מה שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע, ודין הפרת (יש גורסין התרת) נדרים שהוא כל היום, כלומר לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר "ביום שמעו". ויתר רובי פרטיה יתבארו בארוכה במסכת המחוברת על זה והיא מסכת נדרים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להיתר נדרים. והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו, אף על פי שאינו היתר, ביטל עשה זה כמו שכתבנו בראש המצוה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/406