ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעה
שנצטוינו לקיים כל מה שנחייב עצמנו בדיבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר "מוצא שפתיך תשמר וגו'" (דברים כג, כד). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספהמ"צ עשה צד): וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מילה ממנו לעניין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). עד כאן.
והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו שם) תפס עליו ואמר כי הוא כלל שתי מצוות בכאן שהן חלוקות בדיניהן וענייניהן ועשאן אחת. כי הכתוב הזה של "מוצא שפתיך וגו'" נאמר בעניין מה שאדם מחייב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר "כי דרש ידרשנו מעמך", כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באיחורו חטא. וכן אמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ד.) חייבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה – כיון שעברו עליו שלושה רגלים עובר ב"בל תאחר". אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים "ביטוי" – והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה – זה אינו נכנס בכלל מצוות הכתוב הזה. וזהו שהוצרך הכתוב להבטיח "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג). שאלו בנדרי ביטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי ביטוי. ואמנם בנדרי ביטוי מצוה אחרת נתייחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב "לאסר אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). ופרשו זכרונם לברכה (ספרי שם) לאסור את המותר.
וההפרש עוד שבין נדרי ביטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר "בהמה זו קרבן" או "כלי זה לבדק הבית" או "אתן מנה לבדק הבית" או "לעניים", ובזה בלבד הוא מחויב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב. שאם עברו שלושה רגלים ולא קיים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום "בל יחל דברו" אינו עובר, עד שיעבור על הנדר בעניין שאי אפשר לו לקיימו עוד. אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או ביטויים, אבל אמר בדיבור בלבד "אוכל ככר זה" או "אלך למקום פלוני" או "אתן מנה לפלוני עשיר" – איננו מתחיב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקיים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי ביטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים. והיוצא מכל זה לדעתו של הרמב"ן זכרונו לברכה שנמנה מצוות עשה אחת לקיים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקיים הנדרים והשבועות של ביטוי.
משרשי המצוה כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון (מצוה תלח).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (דף ו.) שהצדקה מחיב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקיים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לעניין לעבור עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלושה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחיבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחלוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחויב עליה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחייב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפל לו ספק במה שאמר הכל מבאר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא קים דברו בנדרי גבוה כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקיים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי (מצוה תלח) בטל עשה זה. וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קים דברו עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקעד). ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל עבר בבל תאחר.
ולענין חיוב נדרי ביטוי כבר נתייחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו. ואם איחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול, שאין בידו עוד לקיים אותן, אז נאמר בהן שביטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה והלאו דלא יחל דברו (מצוה תו) ולא קודם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/575