ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ל
שלא נישבע לבטלה, שנאמר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז).
ועניין הבטלה בארבעה צדדין:
- כגון שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון (שבועות כט.) על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה.
- הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו.
- הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו או מצוות שחייבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי הוא, שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא.
- הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כוח לעשותו, כגון (דף כה.) שלא יישן שלושה ימים רצופים או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
משרשי מצוה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו. וראוי ומחייב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דיבורינו, לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם, כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי) [בכדי] לקבוע העניין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו, חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה. ועונש מלקות על המקל ועובר עליה.
שבועת שקר:
ומזה השורש בעצמו הוא עניין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת 'שבועת ביטוי' שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר "קדושים תהיו", כמו שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלוהים כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו (תהלים לא, יט). וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש "נשבע" הוא לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון 'שבועה' יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא.
נדר:
ובענין הנדר, דרך אחרת יש בו שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאילו יאמר דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקורבן שאסר השם יתברך. ואמרו ז"ל (נדרים יד.) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בענין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, אבל אם יאמר כבשר חזיר (דף יג.) -- אין זה נדר, שהתורה אמרה "כי ידר נדר" (במדבר ל, ג), כלומר, כי ידור בדבר הנידר. וכן מי שיאסור דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך, כענין זה הוא, שהוא כאילו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך. וזה הענין שיש בנו כוח לאסור המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך מדכתיב (שם) כי(?) לאסר אסר לא יחל דברו.
הקדש:
וענין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה שיש כוח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו, ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד). וכמו כן יש לו כוח על עצמו לאסור דברים על גופו, וזהו אמרם ז"ל לעולם בלשון הנדרים, "הרי עלי" או "פי לדיבור", כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו. וכוח יש לו לקשר עצמו באיסור אותו דבר, כמו שיש לו כוח בנכסיו לאסרם.
וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תיפול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר איסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קורבן שהוא אסור עליו. ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום. וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה, ונדר חל על נדר. שהרי בשבועה, כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו, אפילו יכפול הדיבור אלף פעמים שהוא נכנס שם – כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר, שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאילו נאסר, בכל עת שהוא שונה בקבלתו – מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת. וזהו הענין בעצמו שהשבועה אינה חלה על דבר מצוה (דף טז.), והנדר חל אפילו על דבר מצוה. שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחייב באותו ענין מהר סיני. אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האיסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז"ל (נדרים ח. ר"ן ד"ה "והלא מושבע") שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו.
ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכלו – איך לא יאכלנו? – שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה, ויבוא עשה וידחה לא תעשה ד"לא יחל" כי כן יאמרו חכמים: בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה. תשובתך: שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו ד"לא יחל" ועשה ד"כל היצא מפיו יעשה". ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו (שבועות כ.) המתפייס בשבועה פטור, ובנדרים חייב. כיצד? שמע שנדר חברו, ואמר "אף אני כמוך" בתוך כדי דיבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר "כמו שאתה אסור בזה הדבר, כן אהיה אני אסור בו", ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאילו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז"ל שיהא זה האחרון בכלל הפעלות זה, באמרו "אף אני כמוך", עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעלות עצמו כגון שיאמר "אף אני כמוך נשבע", או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקיים ויורה שחפץ באותו הפעלות, כגון שאמר לו אדם אחר "משביעך אני", והוא יענה "אמן". כללו של דבר לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל. אבל מכוח הפעלות אדם אחר אינו נפעל, מכיון שגופו צריך הפעלות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר, כי מחומר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דמו (רמב"ן עה"ת במדבר לג) אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה.
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפרש במקומו בשבועות (דף כו.) ונדרים (דף כ:). ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם (דף עא.) ונבון בדרכי התורה ויתוודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר כי הביטול -- מיעוט דעתו וחסרנו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו, חלילה. ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע ועל כן הוא מתחרט -- יקבל וידויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם ז"ל (ברכות לב.) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אילו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם אומר "התירוני משבועתי" בלא טענה -- אין כח באדם להתירו. ומכח זה הענין אמרו ז"ל (נדרים סד.), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא נחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהיתר. כיצד? נשבע שלא יהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קיימת, שלא הייתי חפץ להנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח -- אין מתירין לו עד שיאמר אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי. בענין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאילו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו.) האדם בשבועה, פרט לאנוס.
ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו (גיטין לו.) שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה. ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לביטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה -- לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאילו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאילו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה. ולפיכך אמרו ז"ל (נדרים טז:) אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשוב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחלה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות השם יתברך היתר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות לב:) ב"ויחל משה" (שמות לב, יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל ענין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז"ל (סנהדרין לח.) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שינוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בעניינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק ענשו וגזרתו עליו, כאילו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם לרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להטיב לו.
ועל זה וכיוצא בו אמרו ז"ל (מכילתא פ' יתרו) כדי (לשכך ד"ו) לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע, שאין לדמות לבני אדם חזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז"ל היתר על שבועת השם יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לשבע שלא למחל לעולם. ועל הדרך הזה אמרו ז"ל כי משה התירו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך שהוא שומע תפלה סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז"ל שידרשו ענין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזר, שאינו ניתן לכפרה כלומר, וראוי לשבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו.
והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו (ראש השנה יח.) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאול היתר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים. ומה שאמרתי לך, שכינו חכמינו זכרונם לברכה לשון היתר בשבועת השם יתברך -- לא תמצא זה לעולם אלא במקום שכינו לו השבועה לחייב בריה, אבל במקום שכינו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם היתר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאילו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כענין שנאמר "נשבע השם לדוד" (תהלים קלב, יא) וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממדותיו היקרות ברוך הוא.
דיני המצוה כגון כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב.) שהן כשבועה. ופירוש כינויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (דף י.) שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור (שבועות לו.) אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן (נזיר ג:) ימין ושמאל, ודין (שבועות כו:) פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פרות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה (נדרים כז:) בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דווקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו היתר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רבי פרטיה בשבועות ובנדרים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כח אדם יכול לעשותו, במזיד -- לוקה. ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר הענין חייבתו התורה מלקות (שבועות כז:). ובשוגג פטור בזו מקורבן. אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת ביטוי, חייבה התורה קורבן לשוגג, כמו שנכתוב (מצוה קכג) בעזרת השם.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/030