ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רצח
שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום חמישה עשר בניסן, שנאמר "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, ז). וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז). וזה המקרא הביא הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שכג) במנינו, אבל אני כתבתי זה האחר כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לענין אחד. ואמר הכתוב כאן "מלאכת עבודה" ולא אמר "כל מלאכה" לפי שצרכי אוכל נפש הותרו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז).
וזהו פירוש "מלאכת עבודה", כלומר מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר "ובכל עבודה בשדה" (שמות א, יד) וכן "קין היה עבד אדמה" (בראשית ד, ב), "מלך לשדה נעבד" (קהלת ה, ח), "עבד אדמתו" (משלי יב, יא). אבל המלאכה שהיא לאוכל נפש כמו הבישול וכיוצא בו, מלאכת הנאה היא, לא מלאכת עבודה. כן פרש הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא שם) וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה "כל מלאכה לא יעשה בהם" בסדר בא אל פרעה, הוצרך לפרש "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ובשאר כל ימים טובים, יקצר ויאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו", לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהן היתר אוכל נפש, כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר "וביום השביעי עצרת ליי אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח). והטעם מפני שכבר התיר בו בחג זה בפירוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן היתר אוכל נפש, ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור לא הוצרך לומר בו עוד ביאור, והזכיר מלאכה סתם וסמך על הידוע. ומכל מקום, לא אמר "כל מלאכה" כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר "מלאכה", כלומר המלאכה אשר הזהרתיך עליה.
משרשי המצוה כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה השם יתברך להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם. כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב.) משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת [והלכות חג בחג].
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה כח:), שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצורך אוכל נפש, דוקא הדברים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לישה, שחיטה, אפיה, בישול, שכל אלו המלאכות נפסלות קצת בשהייתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדון סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמיהו, בשהיה, אחר שהן נדוכין, אבל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד, כגון קצירה, דישה. ברירה, טחינה, רקידה, וכיוצא בהן, אסור לעשותן ביום טוב, ואינן בכלל צרכי אוכל נפש כלל, ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד בארו המפרשים האחרונים ענין זה ואמרו כן, דלא נקרא צורך אוכל נפש, אלא מה שנעשה ליומו. כלומר לזמן מועט כמו בשול ואפיה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו. וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו, לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו, דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו, כמו שאמרנו דוקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסלוקה של מלאכה אסור. וזהו שאסרו זכרונם לברכה (ביצה כב.) לכבות הבקעת, אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדרה. ולענין צלית בשר על הגחלים דהינו, בשרא אגמרי הנזכר בגמרא (דף כג.), אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר אין זה נקרא משתמש בסלוקה של מלאכה, כי צורך הצליה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (דף יב.), שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד, אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום שהוא דבר מצוה, כגון קטן למולו, ולולב לצאת בו, וכן ספר תורה לקרות בו, דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום, כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו. כן פירשו הדבר חכמינו זכרונם לברכה (פ"א מהל' יום טוב הט"ז).
ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש, כגון רחיצת רגלים, דכלי עלמא רחצי הכי לפעמים. אבל מה שאינו שוה לכל אדם, כגון מגמר דלאו כלי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתובות (דף ז.), ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודוקא בענינים אלו בעינן שיהיה הענין שוה בכל אדם, אבל לענין אכלין, אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים, מותר לעשות אותו כל אדם, דמכל מקום עקד אכילה, דבר השוה בכל נפש היא. וכן מה שאמרו (ביצה ב:) באיסור הכנה, דאין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחא איסור הכנה מדאוריתא לדעתי כי מעינת שפיר בדברי הגמרא כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב שלאחר שבת או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה, ובהכי אסירא אסורא דאוריתא ולא בענין אחר, דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו, או בנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא אסורא, והכל משום גזרה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן. ויאריך הענין אם באתי לכתבו בביאור רחב, ובמקומו בריש ביצה (שם) הארכתי בו כאשר למדוני רבותי, ישמרם אלי.
ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן, משום דכתיב "הוא לבדו" (שמות יב, טז) ולא מכשיריו. ודין זימון הגוים (ביצה כא:) ביום טוב שאסור, דכתיב "לכם" ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים, דכתיב "לכם" ולא לכלבים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף ד:) בשני ימים של גלויות דביצה שנולדה בזה מתרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה דמותרת בזה, דשתי קדושות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארכה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד, חייב מלקות.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/298