ותהי זאת נחמתינו נחמתא דלאו גידופא היא על האי חילופי שופרא, במיתה שאדם מות"ת, לתת כבוד לאלקי ישראל, כי לכבוד יהיה בתוכה, ויביאה אל האדם לטוב לו ולתת כבוד ליוצרו להטיב באחריתו, פורענותא דאית ליה אחרית ותקוה, תקות אנוש רמה, כדאמרינן גבי מגילת רות ב(בבא בתרא יז, א) פ' השותפין.
והלא לאמונה יום המות מיום הולדו, ומשעה שננער ממעי אמו הולך וקרב האדם אל תכליתו ולא ידע האדם את עתו, ל"ו עת האסף הדבר לאט עמו, ואין אתנו יודע עד מה מדת ימיו מה היא, והילדות והשחרות הבל, כי לא לנצח עלמות. וסוף אדם למות. כדברי המקובל הר"ר שלמה ארדיטי בהקדמת ספרו דברי שלמה, ותנן (משנה אבות ב, טו) "היום קצר וכו'. ובעל הבית דוחק". וכן בריש אידרא רבה (זהר חלק ג קכז, ב) "אמר רבי שמעון לחברייא, יומין זעירין ומארי דחובא דחיק". ועיין מ"ש בזה הר"ר צמח בהקדמת ספרו כ"י המכונה קול ברמה פי' על אידרא זאת, ועוד כי אחד גדול ואחד קטן בהאי פחדא יתבי, וכל יומא פרקיה הוא, ולאו הכל לפי החשבון, ותדע שכן בפ' הנושא (כתובות קג, ב), גבי מילתיה דרב "ש"מ נח נפשיה דר' אפס ויתיב ר' חנינא ברישא, מקשי תלמודא ואימא ר' חנינא נח נפשיה ור' אפס כדיתיב יתיב". ולא משני בהדי שינויי אחריני דהתם משום דר' אפס זקן ממנו ב' שנים וחצי, דלא סליק אדעתיה האי תירוצא משום דהכל למיתה עומדים, ובכורסייא דאליהו שלי בדרוש תוכחה, דברתי על לב הנערים, כי הימים קלו מני ארץ, כמעשה שפת כוס נוח להישבר פרח שושן יפרח כשושנה. רצוני לומר כצלו של עוף הפורח, ומפומייהו דרבנן תנתן דת בשוש"ן דאמרי (שבת קנב, א) "ינקותא כלילא דורדא". ונ"ל שמשל משלו חכמים בורדא, משום דאליה וקוץ בה, בבקר יציץ ולערב ימולל, ותעיף עיניך בו והננו, כמו"ש עובר צבי תפארתו, כן תפארת בחורים, לכן על בחוריו לא יסמ"ך, כי כפסע בין בחרות לזקנה, ולא לימא אכתי לא קשאי, וישא עול בנעוריו, שמן ששון מחביריו, ובאמת אמרו חכמים (סנהדרין נב, א)), כי "כַּמָּה גַמְלֵי סָבֵי טעיני משכי דהוגני". ואיה סופר איה מונה. קלקול חשבונות יש כאן, פתאו"ם זה מדבר משח"יו, ואומר לו טול וצא טול וצא, ובמה יתרצה? וימצא מרגוע לנפשו ורוחו. ובמה יזכה נער את ארחו. אם לא יכין לו הדרך, ויכון בצדק קצ"ו. אשרי לא מחכה ויג"יה חשכו עודנו באבו. לא יחטף במיתה חטופה ח"ו, ועל זאת יתפלל כל חסיד [אליך] לעת מצוא (תהלים לב, ו). זו מיתה (ברכות ח, א). ששון ושמחה ימצא בה. יומא דהלולא, שוכן ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקיה (מועד קטן כה, ב), וכול"ה נאה וחסודה, וישיש כי ימצא קבר, קרא הגבר מי שכל גבורה שלו, והוא מתוקן לסעודה כדברי ריב"ז בפ' כ"ג ד(שבת קנג, א), "משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן, פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום בית המלך חסר כלום, הטפשים שבהם הלכו למלאכתם, אמרו כלום יש סעודה בלא טורח, פתאום בקש המלך את עבדיו, פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהם מקושטים, והטיפשים שבהם נכנסו כשהם מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים, אמר הללו שקשטו עצמן לסעודה, ישבו יאכלו וישתו, הללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו". וזש"ה רצון מלך לעבד משכיל (משלי יד, לה). כלומר רצון מלך לעבד משכיל ופקח, שמכין עצמו לסעודה ואומר כלום בית המלך חסר כלום, ועברתו יהיה מביש, שיכעוס המלך בעבד טפש שנכנס כשהוא מלוכלך, עיין בקונטרסי מס' שבועות סי' ד', ד"ה נאמר.
והואיל וההוא יומא לצדיקי' יומא דהלולא, אמר משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ואמר שהטפשי' שבהם אמרו שעדין יש שהות ביום והלכו למלאכתם, כי כן (ברכות יז, א) "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחבירי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה וכו'". שאדם השלם מלאכתו מן הישוב, כיעקב איש תם יושב אוהלים, ואדם להבל דמה, מלאכתו בשדה כבהמות, מלאכת בהמה כמו עשו איש שדה, וזו וזו בשם מלאכה נקראת, כמ"ש לקמן בפ' כ"ד בס"ד.